שיחת ההשכמה מגיעה. "מיסטר נוימן", אומרת הבחורה העליזה מהצד השני של השפופרת, "עכשיו 08:30. זמן לקום". אני מביט בשעון המעורר שלצד המיטה ופונה בעצמי לשפופרת: "השעה, נכון לעכשיו, היא 08:30. בהחלט ייתכן שהיא תשתנה בדקות ואולי אפילו בשעות הקרובות, אבל כרגע השעה היא 08:30". פקידת הקבלה שותקת, שותקת, ואז שוברת שלוש שניות של שקט: "כן, אני יודעת. בשביל זה התקשרתי אליך. זהו שירות ההשכמה שלנו. הזמנת אותו אתמול בערב". אני נותן לדבריה להסתובב לי בראש לרגע, אך ממהר לענות: "שירות ההשכמה מעיר אנשים בבתי מלון, זו שיטה טובה לאנשים שמטיילים ללא שעון מעורר". היא מהססת. אני שומע את ההיסוס שלה דרך השקט. "מיסטר נוימן", היא אומרת, "אני מנתקת עכשיו. שיהיה בוקר טוב".
במקלחת אני מכוון את טמפרטורת המים שתהיה נעימה לא חמה מדי, לא קרה מדי. הרבה אנשים שואלים אותי לאורך השנים מה אני מעדיף, קיץ או חורף, ואני נותן להם את הדוגמא של המקלחת: הכי טוב באמצע. זה בכלל לא עניין של חום או קור, כי אם חם מדי זה לא טוב, ואם קר מדי זה לא טוב. הכי טוב פושר.
אני לובש, חובש, נועל, קושר, מסדר ויורד לקומת הלובי ולארוחת הבוקר. אני מזהה את מאיר מהצד השני של החדר, הוא עומד בבופה וממלא את הצלחת. "איינשטיין", אני אומר לו, "אני רואה שאתה בבופה. בופה, מאיר, זה בעצם שירות עצמי. יש מלונות, או מסעדות, שאתה מבקש דבר מה מהתפריט ומביאים לך אותו. כאן זה שונה. כאן אתה המלצר של עצמך: אתה עובר דוכן-דוכן, ושם מה שאתה רוצה". אני מרים את זוג עיני מהקונטיינר של סלט הפירות כדי לשאול את מאיר אם הוא הבין, אבל הוא כבר מתיישב בשולחן בפינה הנגדית של חדר האוכל. אני ממהר להעמיס על צלחתי כל טוב ארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום, למרות שאין לזלזל בארוחת הצהריים או הערב וניגש אל מאיר.
"בתיאבון לכולם", אני אומר, ומתחיל לחתוך את החביתה לחתיכות קטנות יותר. אף שהנחתי אותה על צלחתי כחתיכה אחת, צורתה האליפטית הגדולה לא מאפשרת לי לאכול את החביתה בביס אחד. יש מקומות שמגישים לך ביצה בפורמט אחר מקושקשת, מבושלת, לא מבושלת אבל...
"דני, שקט. אנחנו מנסים לאכול כאן", אומר אחד מטכנאי הסאונד שלנו. שוב דיברתי בקול רם. אני מציע לקום ולהביא לכולם קפה. שלושה אנשים מסכימים, אבל מתחרטים אחרי שאני מסביר להם מדוע רוב המלונות מעדיפים להחזיק קנקן של קפה וקנקן של תה גם יחד.
טוטו מוניות
אני קובע עם מאיר ב-10:15 מחוץ למלון. החלטנו לבלות את שארית הזמן עד המשחק ביחד, למרות שמאיר אמר שקצת כואב לו הראש. אחרי שקבעתי כי ייתכן ומדובר בשפעת אך בהחלט מתקבל על הדעת שזהו וירוס אחר, שעשוי לחלוף כעבור מספר ימים או להישאר מאיר אמר שינוח במלון, אבל שכנעתי אותו להצטרף אלי. אני מניף את אצבע יד שמאל למראה המונית המתקרבת. היא ממשיכה בנסיעה. "המונית הקרובה תעצור, מאיר, תהיה בטוח", אני מרגיע אותו. מונית נוספת עוברת על פנינו, וכך עושות שלוש נוספות, כולן מלאות בתיירים נלהבים. המונית השישית עוצרת לנו, ואני פותח למאיר את הדלת: "רואה? אמרתי לך שהמונית השישית תעצור לנו", אני אומר, ואנחנו מתיישבים.
מאיר קונה שלוש חולצות יוצאות מהכלל יפות אך אני עושה את דרכי בחזרה למלון בידיים ריקות. האופנה הדרום אפריקאית לא עושה לי את זה, אבל אסור לזלזל בתושבי המקום, ואין לפסול אפשרות עתידית בה הם יפרצו דרך גם בתחום האופנה. אחרי מקלחת נוספת במלון אני נשכב על המיטה, פותח את המחשב הנייד, ועונה למכתבים האלקטרוניים. אנשים רבים מבקשים ממני עצות לגבי הימורים (חוקיים) בימים האחרונים, ולכולם אני נותן את אותה התשובה: משולש. ככה זה, לא נולד משחק ההימורים שיעצור את דני נוימן.
באצטדיון אני שוב פוגש במאיר ושואל איך כאב הראש שלו. אני דואג קמעה אלפי הוובוזלות לא יעשו לו טוב. מניסיון, הדבר האחרון שאתה רוצה כשהראש שלך מתפוצץ הוא לשמוע את אותו רעש מעצבן באוזניים. אני מסביר את זה למאיר אבל הוא מעדיף לנתק איתי קשר עין ולשתוק. אני מנצל את השקט שלו כדי לבצע הכנות אחרונות לקראת המשחק משנן שמות, משייף את הטון הסמכותי והבטוח שלי, מזכיר לעצמי שאם צמד הבלמים עולים לכדור קרן כנראה שהם נוגחים טוב. "הנבחרות עולות לחימום", אני אומר למאיר, ומסביר לו שזה בסדר, זה קורה כמעט בכל משחק עניין פיזיולוגי שכיח למדי. השחקנים נראים יוצא מהכלל טוב בחימום. מאיר מבקש את ההימור שלי, ואני יורה, בלי להסס בכלל: "הכל פתוח. שתי הקבוצות בהחלט מסוגלות לנצח, אבל, מאיר, אי אפשר לפסול כאן תוצאת תיקו". השופט שורק לפתיחה, המשחק יוצא לדרך. נוימן, אני חושב לעצמי בזמן ששחקן הגנה או קשר מאבד כדור, עשית את זה. שוב עשית את זה.
* מותר לציין שמדובר בטור סאטירי. או שאסור. ההצעה שלנו: שימו משולש