הפייבוריטית שלהם: נבחרת פולניה

בשלהי המחצית השנייה של המשחק בין סרביה וגרמניה, שלמה שרף כבר מאוד כעס. עברו כך וכך דקות בין החמצה אחת של לוקאס פודולסקי לשנייה, ומאמן נבחרת ישראל לשעבר החל לבקר את משחקה של סרביה. ההתבצרות, ההגנתיות, הויתור על הנעת הכדור, החילופים – כל אלה ועוד הכעיסו את שרף. אדם שהיה מצטרף באותן דקות לשידור מבלי לדעת את התוצאה באותו רגע, וודאי היה חושב כי גרמניה מובילה 0:2, לכן הביקורות על היריבה מהבלקן מוצדקות. אלא שלא: סרביה היא זו שהובילה, ולא סתם הובילה – היא הובילה 0:1 על הנבחרת הכי מרשימה מהסיבוב הראשון של המונדיאל, ומי שהוכתרה לא פעם כאחת הפייבוריטיות המובהקות ללכת עד הסוף.


אותו שידור טיפוסי של יום שישי בצהריים היה בסך הכל מיקרוקוסמוס של שידורי המונדיאל כולם עד כה. פרשני הערוץ הראשון – שרף, דני נוימן ורן בן שמעון – הגיעו לאפריקה הרחוקה על מנת ליהנות, כך זה נדמה, והכדורגל הוא בסך הכל דרך אחת להשלים את המטרה. אם זה אומר מתן דה-לגיטימציה בכל מה שמזכיר, לרגע, סגנון משחק הגנתי או מבוקר – סו בי איט. לפרקים זה מריח כדת; כמעט ניתן לדמיין את שרף באיזה ערוץ מקומי ב-2 בלילה, מטיף ל-3:3:4 בו שלושת החלוצים הם חלוצים – לא קיצוניים שמצטרפים מהאגפים.


מדובר באחת הנקודות הכואבות והקבועות ביותר בשידורי המונדיאל עד כה. הזכייה של אינטר בליגת האלופות העלתה את נושא המשחק ההגנתי על המוקד, ומאותו רגע ההישג עצמו (קבוצה שהיא לאו דווקא המוכשרת באירופה הולכת עד הסוף) עמד על סדר היום של הפרשנים – ובראשם איל ברקוביץ' – שכן לא התכנסו כאן כדי לראות קבוצות מנצחות, אלא לראות קבוצות מבקיעות. ובכן, זוהי גישה של אוהדים, לא של פרשנים.

על הכורסא, בבית ממוזג יותר או פחות, עם גרעינים מפוצחים יותר ופחות, קל להתלונן על כדורגל הגנתי ולכאוב את סגנון המשחק המבוקר של המונדיאל הנוכחי. אך זה ההבדל בין אוהד ממוצע ופרשן: פרשן צריך להכיר במטרה הבסיסית והטהורה ביותר בעולם הספורט – קרי, ניצחון – ולשים אותה כנגד עיניו. הדרך של נבחרות לא-מוכשרות לנצח נבחרות כן-מוכשרות היא טקטית, כי זה מה שנשאר. הדיון האם כישרון הוא אמצעי לגיטימי יותר לנצח משחק כדורגל מטקטיקה לא רלוונטי כאן, אבל אסור לו להישכח כהנחת ייסוד: המטרה מקדשת את האמצעים, וכדאי שאדם שמקבל סכומי כסף נכבדים כדי לנתח מקצועית משחק נתון יידע לקחת נשימה עמוקה, ולהביט בתמונה המלאה.

אלא שמלבד הביקורות הארסיות עצמן, ישנו גם נושא הטון בו הן נאמרות. שרף – אדם שעבר תהליך מתמשך של החלפת הרהיטות באותנטיות – לא מסוגל להעביר שידור שלם מבלי לבקר שחקנים באופן כמעט אישי, ובתוכו עילה לא רעה לתביעות דיבה רבות. העובדה שעל חלק מאותם שחקנים הוא לא שמע עד תחילת הטורניר הגדול בתבל היא שולית, והאשמה היא לא פחות של אלה ששלחו אותו כפי שהיא של שרף: מי שמזיז פרשן מאצטדיון כדורגל אחד לאחר, עם יותר קהל, מצלמות, כסף וכוכבים, לאו דווקא יקבל פרשן טוב יותר. הפרשן תמיד נשאר אותו הדבר – זה הכדורגל שמשתנה סביבו. הבעיה של שלמה שרף – וכן, גם של נוימן ובן שמעון – היא שלעתים רבות מדי הם אפילו לא מבדילים בשינויים שמתרחשים סביבם.

במובן הזה, שוב קשה לא להרגיש כאילו דין משחק בליגת העל כדין משחק מלהיב בגביע העולמי. לשלושה, כולם אנשים שעשו דבר או שניים בכדורגל הישראלי, מותר לבוא בביקורת. השאלה שלעתים חוזרת – "מה הם עשו שמותר להם לרדת ככה על סטיבן ג'רארד?" – לא רלוונטית, כל עוד הדרך בה עוברת אותה ביקורת הייתה ראויה בעצמה. "יש מחציות מאוד משעממות במונדיאל הזה, צריך למצוא נושאי שיחה", אמר אמש (ראשון) בן שמעון במשחק בין פרגוואי וסלובקיה, ואף שמד הציניות שלו עמד בערך על 50 אחוזים, לא זו הביקורת שאנחנו מחפשים מהפרשן שלנו.

וזו נקודה נוספת שלא ממש חולפת עם הימים, שהרי המונדיאל סוגר שבוע וחצי של משחקים: לא פעם נדמה כאילו בן שמעון, נוימן ושרף סובלים, לא פחות, בגביע העולמי. הם מתלוננים על בתי המלון והטיסות, מתלוננים על האוכל ומתלוננים בעיקר על הכדורגל. כל חובב ספורט ממוצע היה משלם כסף רב כדי להתחלף עימם, והם דווקא בוחרים לבכות על מיעוט השערים, כאילו שילמו על מוצר אחד וקיבלו אחד אחר לגמרי. ובכן, פרשנינו הנכבדים שבדרום אפריקה הרחוקה, אל ייאוש: בעוד שלושה שבועות זה נגמר.