פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אומרים שהמונדיאל מאכזב

        מיהם אלה שמעיזים לבקר את הרמה בגביע העולמי? מה הם יודעים על ריגוש, אהבה או מחויבות? מי לא יודע לזהות את הקסם שטמון בעוד 0:0 קלאסי? פז חסדאי מסכם שבוע ראשון בעוד טורניר שייהפך לבלתי נשכח רק מעצם היותו מונדיאל

        אנשים באים ואומרים לנו, היי, המונדיאל שלכם מאכזב. בלי בושה ובלי כבוד הם קוטלים את הטורניר ומשמיצים אותו, והכל בגלל כמה משחקים בינוניים ותוצאות נמוכות. כלפי חוץ אנחנו שומרים על פאסון ומתעקשים להגן על כבודו של המשחק (כמובן שאנו מסבירים כי טבעי שהפתיחה תהיה הססנית ומבטיחים שההמשך יהיה שונה), אך עמוק בלב, ברגעים השקטים, גם אנחנו מרגישים צביטה קלה למראה עוד 1:1 או 0:1 ומייחלים לשיפור. בואו נודה באמת, לא יזיקו לנו עוד כמה גולים.

        אבל אל לנו להתרגש מהביקורת. לפני שמשמיצים ומבטלים את הטורניר, יש לבדוק מה עומד מאחורי הביקורת ומהם מניעיה. כשמדובר בנשים ובשאר קבוצות חברתיות דחויות, הביקורת נאמרת בהתרסה ובכעס. הלא המונדיאל השתלט על חייהם מבלי שרצו, הם ממורמרים מעצם קיומו ומרגישים כאאוטסיידרים אומללים, ולכן נהנים לקטול את הטורניר בארסיות. אין להם (בעיקר להן) מושג מה לא עובד, הם רק מזהים את הלך הרוח הביקורתי, קוראים טור פרשנות חלקי ומאזינים בחצי אוזן לבוני, ואז חוככים ידיים בהנאה על כישלוננו. "לזה כל כך ציפיתם, פתטיים שכמותכם?", הם שואלים, "אה לכם אנשי כדורגל מטופשים, זהו עונשכם". אליהם באמת לא צריך להתייחס, רק לרחם עליהם (ובעיקר עליהן) על שבחרו בחיים ללא ריגושים והנאות.

        כשהביקורת נאמרת על ידי חובבי כדורגל חובבנים, אלה המכונים בעגה המקצועית כ"טרמפיסטים" (והבנתם בענף מסתכמת בתובנה ש"הפערים הצטמצמו"), מקורה במקום אחר לגמרי. מדובר באנשים שעולם הדימויים שלהם מורכב מפרסומות של נייקי ופרומואים של ערוץ הספורט, בדמיונם הם ראו טורניר מרהיב שמורכב ממהלכי היי-לייט של לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, ואילו עתה, אחרי כל הציפיות והכתבות ומוספי המונדיאל, מה הם מקבלים בתמורה? כולה כדורגל. מי ששכח (או מעולם לא ידע) שמדובר במשחק עם לא מעט מגבלות, מי שמופתע שרובו נערך במרכז המגרש וכולל לא מעט רגעים מתים – לא ראוי להתייחסות שלנו.

        עוד 0:0 מסעיר

        אך מכיוון שפה אנחנו בקרב אחים, אפשר לקיים דיון רציני בלי להתעלם מהבעיות. יש בעיות, יש מגבלות, השאלה היא איך מסתכלים עליהן. המשחק שייצג את השבר הגדול ביותר היה בין פורטוגל לחוף השנהב, שתי נבחרות מלאות כישרון ופוטנציאל, שה-0:0 המדכא ביניהן כמעט והוציא לנו את הרוח מהמפרשים. הנטייה הנמהרת הייתה להסיק שהמגמה הפכה להגנתית יותר, ולהאשים את הנבחרות בכך שהמחויבות הראשונית שלהן היא רק כלפי עצמן ואוהדיהן ולא כלפי חובבי המשחק הניטרליים, אך גם אם על פניו מדובר בבשורה די מאכזבת, היא בהחלט הגיונית.

        ברגעים קשים כאלה צריך להתעלם ממפח הנפש הרגעי ולהסתכל על התמונה כולה: כשפורטוגל וחוף השנהב מתגוננות בחירוף נפש בניסיון להישאר בתמונה לעוד כמה ימים, הן רק ממחישות עד כמה יוקרתי הוא הגביע העולמי ואיזה כבוד זה עבורן לקחת בו חלק. במקום לקטול אותן על המגננה, יש להעריך את התשוקה שלהן למשחק ולהודות להן על ההערכה הגדולה שהן מפגינות לטורניר, גם אם זה עולה להן במבוכה.

        ומה נאמר על ה-0:0 בין אנגליה לאלג'יריה? אפשר להסתכל עליו כעל עוד משחק מאכזב ונטול שערים (גם אני סיננתי קללה בסיומו), אבל חדי העין מזהים את הריגוש גם מבלי שהרשת תרעד. הרי ככל שמדובר באנגלים, משחק מזעזע של רוני וג'רארד הוא לא פחות מסעיר ממשחק מצוין שלהם, וכל מסירה גרועה של רוני גוררת לא פחות קריאות התפעלות ממבצע וירטואוזי שלו. לא רק שזה לא פוגם בהנאה, זה רק ממחיש את הדרמה שאופפת כל רגע במונדיאל. זה לא סתם 0:0, זה 0:0 מלא מטענים ומשמעויות, 0:0 מסעיר ובלתי נשכח, 0:0 שמוביל לכותרות לא פחות גרנדיוזיות מכל תוצאה אחרת.

        תרימו ראש

        אנחנו רק בתחילת הדרך, רק שבוע עבר, וכבר הוא מלא ברגעים מרגשים. כל משחק של ארגנטינה, למשל, הוא טירוף אמיתי. רק לראות את דייגו האמוציונלי על הקווים מחסיר לנו פעימה מהלב. בין אם יזכה בטורניר או יודח, המשחק האחרון שלו ייחקק בזיכרוננו. ברזיל עוד לא נכנסה לעניינים, אבל כל הופעה שלה על המסך היא עדיין חוויה מתוקה לכל חובב ספורט. אנגליה היא מקרה קלאסי של מאניה דיפרסיה, ומשחקיה נעים בין קיצוניות רגשיות. כבר חווינו הפסד של גרמניה (תמיד אירוע מלבב), סנסציה מרעישה (נקווה שספרד תתאושש) והתאהבנו בקוריאניות, וזוהי רק ההתחלה.

        פנינו כבר קדימה, אל משחקים המכריעים של הסיבוב השלישי וכמובן שלבי הגמר. על אף הציפיות הגבוהות, קשה יהיה לאכזב אותנו. ברור שנשמח לקבל איזה 2:3 קלאסי או משחק מלא מורחקים ואמוציות, אבל עבורנו אלו יהיו רק בונוס מפתיע. מבחינתנו השמחה האמיתית היא עצם קיומו של המונדיאל, כשהמגרש הירוק נוצץ מהמסך והבית מתמלא בקולות שמחה והתרגשות.

        ממה אנחנו כבר חוששים? כמה גרוע כבר יכול להיות המונדיאל? הטורניר אולי המושמץ בכל הזמנים היה באיטליה 90', שגרר שינויי חוקה והספדים למשחק, אבל בדיעבד, האם הוא לא גדוש בזיכרונות מתוקים? גם מהטורניר הגרוע מכולם אנו זוכרים אין ספור רגעי קסם, אין ספור סיפורי גבורה וגיבורים טרגיים. לא נשכח את טוטו סקילאצ'י וסיריל מקנאקי, את הדמעות של גאסקוין ואת השער של קאניג'ה, את הבכי של מראדונה ואת אמרתו המפורסמת לפני הגמר מול גרמניה ("כדי לנצח הם יצטרכו לעקור לי הגביע מהלב"). כל זה, כאמור, מהטורניר הגרוע מכולם, זה שהושמץ ונקטל. פלא שאנחנו לא מתייחסים לביקורות?