פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בין הפותרים נכונה תוגרל טבעת

        משחקני המפתח ועד השאלות המכריעות: כותבי וואלה! ספורט עוזרים לכם להתכונן למשחק שבסיומו תוכתר אלופת ה-NBA

        הנקודה הכי חשובה לקראת משחק 7

        אסף רביץ:

        הקליעה מבחוץ. זאת האכזבה הגדולה ביותר של הגמר הזה מבחינתי. בגדול זה אחלה גמר: אינטנסיבי, הגנות מצוינות, רגעים גדולים, שוויוני לחלוטין, ברור שמדובר בשתי הקבוצות הטובות של העונה. אבל שתיהן הגיעו לרגע האמת של העונה והן פשוט לא מצליחות למצוא את היד מבחוץ. האחוזים משלוש של שתיהן כמעט זהים והם באיזור ה-29.6 אחוז. אם מוציאים מהמשוואה מחצית אחת גדולה של ריי אלן ושתי הבלחות של קובי ברבעים שלישיים בבוסטון, נגיע כבר לאיזור ה-23 אחוז מחוץ לקשת.

        לכן, אם אחת הקבוצות תגיע למשחק 7 ותתפוס יום קליעה גדול זה יכול לעשות את כל ההבדל. הידית של ריי אלן כבר הביאה לבוסטון נצחון חוץ אחד, אם היא תופיע יחד עם יום קליעה מוצלח של פירס, ראשיד וואלאס ו/או נייט רובינסון, לא בטוח שללייקרס תהיה תשובה. וכמובן, אם פישר, ארטסט, פארמר ו-וויאצ'יץ' יחליטו שזה זמן טוב להפסיק להחטיא, הסלטיקס לא יהיו בעניינים. בסדרה עם סקור כל כך נמוך, בשלב בו כולם כבר מכירים את כולם, זה הנתון עם הסיכוי הגבוה ביותר לעשות את ההבדל.

        מתי ברסקי:

        קצב המשחק. זו היתה נקודה משמעותית בשתי התבוסות שהלייקרס הנחילו לסלטיקס בסטייפלס סנטר ומנגד, בשלושת ניצחונותיה של הסלטיקס, הלייקרס קלעו רק 2-4 נקודות במתפרצות. הסלטיקס אוהבים לרוץ בפתיחה כדי לצבור נקודות קלות, אבל זה עולה להם בקצב משחק שנוח יותר גם עבור הלייקרס. קל מאוד להעריץ את סגנון המשחק התזזיתי של רונדו, אבל הוא מוביל ללא מעט איבודים או זריקות לא נוחות עבור המסיימים שלצידו, אשר ברובם לא מספיק אתלטיים. כמו שפירס אמר אחרי הניצחון במשחק מס' 5, "זה סוג המשחק שאנחנו אוהבים" – והתקפות בחצי המגרש, של בידודים בשביל פירס והצבת חסימות עבורו, הן חלק מהותי מסוג המשחק הזה. בשביל הלייקרס, משחק מהיר יאפשר תרומה משמעותית מצד הספסל בעיקר. אומנם הם ניצחו גם במשחק איטי ומבוקר בבוסטון, אבל זה הוביל לתצוגת קליעה של 10 מ-29 מצד בריאנט. בנוסף, אם ריי אלן היה מדייק בשליש מהחטאותיו באותו משחק (אפס מ-13, להזכירכם), זה היה מספיק לקיזוז ההפרש שבו הלייקרס ניצחו.

        עומר דיקמן:

        האוהדים המושבעים משני הצדדים אולי ידברו על 50-50, מי מטעמי אמונה עיוורת ומי מטעמי פחד מניחוסים, אבל השילוב של המומנטום, הביתיות, והפציעה של פרקינס משמעותם היא שהרוח נושבת בחוזקה לכיוון מערב, ונראה שהפעם זה יהיה תלוי אך ורק בלייקרס: אם יבואו מפוקסים כמו במשחק 6, ושחקנים כמו גאסול, אודום וארטסט יתנו את התוצרת המצופה, הסיכויים של בוסטון לנצח הם כמעט אפסיים. אלא שהשחקנים שאת שמותיהם ציינתי לעיל, ידועים כולם בנטייתם להיעלם/להתחרפן ברגעים החשובים, כך שהפוקוס, או חוסר הפוקוס של הצוות המסייע בצהוב הוא עדיין הסיכוי הטוב ביותר שלהם לקחת את המשחק. כמו שנוכחנו לגלות במשחק החמישי, יש לבוסטון את היכולת להיכנס לראש של הלייקרס ולהשאיר את קובי בודד במערכה. ככל שבוסטון תצליח להישאר צמודה לאורך המשחק ו/או לשבש את משחקם של שלושת הנ"ל, כך גדלים הסיכויים שהלחץ יתן את אותותיו, והבגרות המנטלית, שהיא היתרון הגדול ביותר של הסלטיקס, תבוא לידי ביטוי. קל להגיד, אבל אחרי מה שראיתי במשחק הקודם, זה הולך להיות קשה מאד לביצוע.

        שחקן המפתח של הלייקרס הלילה

        אסף רביץ:

        קובי בריאנט. ללייקרס היו שני נצחונות קלים בסדרה הזאת וחלק גדול מההבדל בהם היה רון ארטסט. לדרק פישר יש חלק גדול בנצחון הנוסף. הזגזוגים של גאסול הם נקודת מפתח, משחק גדול של למאר אודום יכול לטרוף את הקלפים ויום טוב של הגארדים המחליפים עשוי להפוך את המשחק המכריע לקל מהצפוי. אבל אני יוצא כאן מהנחת מוצא שבוסטון תגיע למשחק, היא לא תיראה רע כמו במשחקים הראשון והשישי. לארבעת המשחקים הצמודים בסדרה היה גורם משותף אחד - חוץ מכמה רגעים גדולים של פישר, כל השאר נעלמו ככל שהמשחק התקדם. האלופה נראתה לחוצה בדקות המכריעות וחיכתה לקובי שיעשה ניסים, משחק ההתקפה שלה לא היה קיים.

        מה שמוביל אותי להנחת המוצא הבאה - מה שלא קרה עד עכשיו לא יקרה גם במשחק השביעי. מי שמצפה להצגה קבוצתית של הלייקרס במחצית שנייה צמודה משלה את עצמו. אם המשחק אכן יהיה צמוד (מה שבכלל לא בטוח), הם יזדקקו להצגת מאני טיים של קובי כדי לנצח. בבוסטון הוא סיפק הצגות גדולות, אבל הן היו בעיקר ברבע השלישי. הפעם, קיים סיכוי סביר שהוא יצטרך לשמור את רגעי הקסם לרבע האחרון של העונה. אין סיום מתבקש יותר לעונה הזאת.

        מתי ברסקי:

        משחק מספר 7 בגמר NBA זה מעמד נדיר, שהלילה שחקנים משתי הקבוצות יתנסו בו לראשונה, למעט ראשיד וואלאס (ספרס-פיסטונס, 2005). במשחק צמוד שבו כל פוזשן עשוי להכריע, רון ארטסט יגלם תפקיד משמעותי משני צדי המגרש. מצד אחד הוא מסוגל לכפות איבודים, במיוחד על פול פירס שעליו הוא מופקד. מצד שני, ארטסט מסוגל לאיבודים משלו בהתקפה ובמיוחד לזריקות טיפשיות. במשחק האחרון וגם במשחק 6 המכריע מול פיניקס הוא תפקד נהדר מחוץ לקשת ובכלל. הלייקרס ניצחו בבוסטון מבלי שארטסט היה פקטור בהתקפה, אבל זה התאפשר הרבה בזכות תרומה התקפית מצד פישר, ובעיית עבירות של פירס. סביר להניח שהפעם, הלייקרס יזדקקו ליותר מ-4 זריקות ב-23 דקות מצד רון-רון.

        זאב אברהמי:

        כיוון שהעורך ביקש מאה עד מאה עשרים מילה לאייטם, אז אקדים ואומר ששלושת הגארדים חייבים לייצר מהספסל, ואודום חייב להיות אסרטיבי, וארטסט צריך להמשיך לשחק כדורסל בלי להשתמש במוח, ופישר חייב לחזור לקליעות הקריטיות שלו וגאסול חייב להיות אגרסיבי, בעיקר בלי האיום של פרקינס מתחת לסל. טוב, הגעתי לחמישים מילים. קובי בריאנט,קובי בריאנט, קובי בריאנט, קובי בריאנט, הבן של ג'לי בין בריאנט, מספר 24 של הלייקרס, האיש שנבחר מספר 13 בדראפט 1996, שחקן הכדורסל שהואשם בתקיפה מינית של עובדת מלון באדוארדס, קולורדו, ב-2003, השחקן היעיל של הליגה ב-2008, האיש שקלע את מספר הנקודות השני בהיסטוריה של משחק יחיד ב-NBA, בעלה של ונסה ליין, האבא של נטליה דיאמנטה וג'יאנה מאריה אונור. האגו מניאק הכי גדול שדרך על פרקטי הליגה.

        שחקן המפתח של בוסטון הלילה

        אסף רביץ:

        קווין גארנט. בגדול, לבוסטון אין שחקן מפתח. כל אחד יכול לתפוס יום גדול ויכול גם לא להופיע, בכל מקרה אף אחד לא עושה שם לבד את ההבדל. הסלטיקס כבר ניצחו בלי לקבל כלום מגארנט ופירס, בימים שרונדו לא מתפקד וריי אלן לא פוגע ובימים בהם הספסל לא תורם כלום. הם גם הפסידו כשגארנט מצוין, כשפירס אגרסיבי וכשאלן חם. השאלה החשובה היא כמה מהם משחקים טוב ביחד, כאשר ההיעדרות של קנדריק פרקינס הופכת גם את ראשיד וואלאס לחלק משמעותי במשוואה הזאת.

        אבל אם צריך לבודד גורם אחד במשוואה, אני הולך על גארנט. המאץ'-אפ שלו מול גאסול הוא ללא ספק המרתק בסדרה, והרבה ממנו תלוי בספרדי, שמשחק אחרת לגמרי בבית ובחוץ. אבל משחק 7 יהיה בסטייפלס סנטר, ושם עד עכשיו פאו מנצח בנוק-אאוט. הביג טיקט יהיה חייב להביא משהו מיוחד, למצוא בעצמו כוחות נוספים, להיות אגרסיבי ולנסות בפעם הראשונה בסדרה לסבך את גאסול בעבירות. אם גארנט יצליח לבצע מהפך נוסף במאץ'-אפ הזה, מאוד יכול להיות שזה יהיה שווה אליפות.

        עומר דיקמן:

        במשחק הקודם בוסטון התרסקה בעיקר בגלל שלא היה לה שחקן אמין ללכת אליו כשכל העסק נתקע, הפעם, יותר מתמיד, התפקיד הזה מונח על כתפיו של הגו טו גאי האולטימטיבי של הקבוצה – פול פירס. פירס אמנם היה השחקן הבולט בנצחון במשחק 5, אבל אין ספק שהוא עדיין חייב לבוסטון משחק אחד גדול באמת בסדרה הזאת. PP הוא הגירסה של בוסטון לקובי, הוא האיש שצריך לקלוע את הסלים הבלתי אפשריים ברגעים הקריטיים, הוא האיש שצריך להכניס את הרוח לצעירים המפוחדים שקרסו תחת גודל המעמד במשחק 6. הלילה, הגיע הזמן של פירס לשכוח מהעונה הבינונית וסדרת הגמר המביכה, להכניס לוידאו את הקלטת מ-2008, ולהתחיל סופסוף להילחם.


        זאב אברהמי:

        הייתי רוצה להאמין שפיית קסמים תיגע בספסל של בוסטון ותגרום לשחקניו להרגיש שהם בבוסטון, לשחק מהאנרגיות של הקהל, ולתת אליפות כמעט ודאית לקבוצת הפלייאוף הכי מרגשת בחמש השנים האחרונות. הייתי רוצה להאמין שרייג'ון רונדו ייחלץ מהמבוך הפסיכולוגי שפיל ג'קסון הכניס אותו אליו ויסחוב את החברים העייפים שלו אל תואר אליפות ראוי. אבל אלו רק אילוזיות, והאחראים לאילוזיות — אולפני פיקסר ודייויד קופרפילד — הם בטוח אוהדי לייקרס.

        ככה שמשא התקוות של בוסטון נופל על הכתפיים, הראש והפס הלבן בשיער של ראשיד וואלאס. מקצועית, וואלאס צריך לשמור על גאסול או ביינום, לרווח את המשחק כדי שלגארנט ופירס יהיה מקום לפעול מתחת לסל, ולבטל את ההגנה של הלייקרס על פיק אנד רול על ידי גלישה מתוך החסימה לקליעה מחצי מרחק. אבל וואלאס יצטרך גם למלא חלל פסיכולוגי. הפציעה של פרקינס חיסלה את בוסטון במשחק הקודם. הם ירדו לחצי והתעניינו בשלומו ובאפשרות שישוב לפרקט. הפעם ברור להם שהוא לא שם. וואלאס יצטרך להבהיר להם מהר מאוד שיש להם על מי לסמוך כעוגן הגנה ובמאבק הקריטי על הריבאונדים.

        בוסטון תלויה בראשיד וואלאס. איך אומרים "אמא'לה" בבוסטונית?