אל תהיה גיבור

1. על כל משחק בסדרה הגמר הנוכחית אומרים שהוא הכי חשוב, עד שמגיע תורו של המשחק הבא. ובכן, הניצחון של בוסטון הלילה (בין ראשון לשני) 86:92 על הלייקרס עלול להתברר במרוצת הימים כחשוב ביותר; עד אז, הוא לבטח ייזכר כטוב ביותר שראינו עד כה מגמר 2010: קבוצתיות והוצאה לפועל מצד הסלטיקס, בשני צדי הפרקט, וממול, תצוגת יחיד מדהימה של קובי בריאנט. המשחק הכי טוב בסדרה בלי תחרות בכלל. נקווה שגם הקביעה זו תשתנה במשחק הבא, וזה שאולי יבוא אחריו.

2. מזל טוב לבוסטון – השגתם יתרון ראשון בסדרה, שלאורכה, עד כה, רדפתם אחרי הלייקרס כדי לצאת מפיגור. LA, ברוכים הבאים לעוד מעמד שטרם חוויתם בגמר הזה, או בפלייאוף כולו: הצד הלא נכון של היתרון הכולל. להפסד הבית הראשון הגבתם מצוין, עם ניצחון חוץ במשחק 3 בבוסטון; כעת תצטרכו להגיב טוב יותר, מול קבוצה שתשחק בשני המשחקים הבאים על האליפות, באופן שאין קרוב ממנו. למזלכם, לקבוצה הזאת יש נטייה לשמוט יתרונות, ברמת המיקרו (רבע רביעי) והמאקרו (הסדרה מול אורלנדו).

3. אחרי הניצחון במשחק מספר 2 והחזרה הביתה, פול פירס הבטיח שהסדרה לא תשוב ללוס אנג'לס. אם כבר לטעות, אז פירס לפחות גיבה את הטעות שלו עם משחק ענק הלילה. במהלך רוב הסדרה הוא פתח טוב את הרבע הראשון למרות השמירה של רון ארטסט, רק כדי להיעלם בהמשך. הלילה הסלטיקס בנו על פירס לאורך כל המשחק, עם הכדור בידיים ובידודים מול ארטסט, וכך קיבלנו לנגד עינינו את ה-MVP של גמר 2008 – מינוס היכולת להגיע שוב ושוב לקו העונשין מול גופו החזק של ארטסט, פלוס שלל מהלכי הטעיה ויד לוהטת מבחוץ.

4. קובי בריאנט מתמודד בגמר הזה מול שמירה נהדרת מצד צמד האלנים (ריי וטוני), כמו כן נגד הגנה קבוצתית שהלילה נטרלה את כל הצוות המסייע של הלייקרס. הוא מתמודד נהדר, אל תטעו, אבל בסופו של יום הוא גם מקל על הסלטיקס - עם 11 החטאות ממרחק כולל 6 מחוץ לקשת. ככל שהלייקרס יזרקו יותר מבחוץ, הם יאבדו את יתרון הגובה שלהם בצבע ובמיוחד בריבאונד התקפה. בריאנט כמובן מסגל לספק תצוגות גדולות גם במשחק-או-שניים הבאים, אבל פיל ג'קסון צריך למצוא פתרונות נוספים להתקפה ופאו גאסול פשוט חייב לחזור לעצמו. אחרת אותן תצוגות על-אנושיות עלולות להסתכם בשורה סטטיסטית נאה, מקבץ היילייטס מרשימים, אולי אפילו פרס ה-MVP של הגמר – אבל הקבוצה שתחגוג אליפות על פרקט הסטייפלס סנטר תלבש ירוק.

5. בגלל שהסלטיקס כ"כ עמוקים וקבוצתיים, קשה לסמן את השחקן האחד שצריך להתעלות במשחק הבא. לפני הסדרה חזיתי תצוגות יחיד גדולות מצד ריי אלן, גלן דייויס ופירס. גם רונדו היה גדול, אתמול ובמשחק מספר 2; ביג בייבי הוביל במשחק מספר 4 ספסל שתורם כל הזמן, בהתאם למידת הצורך והשימוש בו; וגארנט, שהיה מצוין אתמול, החל לרשום נוכחות בסדרה מאז שהיא עברה לבוסטון. זה לא שיש לכרטיס הגדול בעיה לתפקד במשחקי חוץ, אבל הוא בהחלט ניזון מהאנרגיות של הקהל הביתי בבוסטון, וכך גם הספסל הצעיר ברובו של הסלטיקס.

6. הכשירות של אנדרו ביינום היתה אחד הנושאים המדוברים ביותר לקראת משחק מספר 5. הסנטר הצעיר פתח אותו מצוין, עם 6 נקודות ברבע הראשון, ומאז בקושי זכה לכדורים. אבל כל עוד הוא מספיק בריא כדי לסייע בשמירה על הצבע, זה יספיק עבור הלייקרס, שגם ישמחו לתפוקה משופרת מצד ארטסט ואודום במשחק הבא. החזרה הביתה יכולה לסייע לשני אלה, אבל הימור סביר יותר הוא שהתעלות נוספת של דרק פישר, לצד תצוגת תכלית של הצמד בריאנט-גאסול, היא שתביא ללייקרס את הניצחון במשחק הבא. פישר-קובי-גאסול מול רונדו-פירס-גארנט, זה המאצ'-אפ העיקרי. על אף שהשלישיה הבאה של הלייקרס כוללת את ביינום-אודום-ארטסט, לבוסטון יש יתרון קל עם ריי אלן והספסל כאקס פקטור.

7. ואם בריי אלן עסקינן, הבא נקנח בו ובפיסת סטטיסטיקה מעניינת: 8 מ-11 שלשות במחצית הראשונה והבלתי נשכחת של משחק מספר 2. אם כך, איך הקלעי המחונן תפקד מחוץ לקשת למעט אותו ערב היסטורי? ובכן, קחו אוויר: 0 מ-18. סטטיסטיקה שתתאזן, או מספרים מייצגים של צלף גדול, אך סטריקי למדי בתקופה זו בקריירה שלו? כל זאת ועוד, בפרק הבא.