איפה השיטה?

מספר דקות אחרי שגרמניה דאגה לחסל סופית את מיתוס הנבחרת הבונקריסטית שממילא לא נכון אי אילו שנים, התקבצו באולפן של ערוץ 2 מספר פאנליסטים כדי לדון בדברים אחרים לגמרי. לכאורה, מדובר היה באולפן סיכום אחרי שידור המשחק הראשון של ערוץ 2 בטורניר הגביע העולמי הנוכחי - פלטפורמה נוספת להראות עליונות יחסית על המתחרים הארכאיים מרוממה. על כן, הערוץ השני השתמש בנשק הגדול ביותר שלו: טאלנטים. מאמן כדורסל וסלב לעת מצוא (עודד קטש), דוגמנית (יעל גולדמן), זמר מזרחי פופולארי (אייל גולן) ואדם שמקבל כסף על יכולתו הבלתי נלאית להתבלבל בין פאנץ' ליין וסטיגמה לעוסה (הקומיקאי שאולי בדישי). היו שם גם מנחה ספורטיבי מנוסה (אלי אילדיס) ומאמן כדורגל, לשם שינוי (אלי אוחנה), שהיו אמורים להזכיר את הסיבה לשמה התכנסו כאן, כולם.

אלא שאולפן הסיכום של ערוץ 2 חוטא בחטא העיקרי, הממאיר והגורף ביותר בטלוויזיה הישראלית בימים אלה: הכל מהכל. הקונספט אבד בתהומות הנשייה, הקו המאחד העדיף חוזה טאלנט בערוץ 10, וכך נותרנו עם פאנל אקראי לעייפה, שלמרבה הצער הוא כבר הכל מלבד מפתיע: הזמר המזרחי, הדוגמנית, הסטנדאפיסט. לכאורה, כולם יכולים למצוא בתמהיל הכללי והשטחי הזה משהו, ולהיאחז בו במקום לברוח אל השלט. בפועל, אף שהאווירה הקלילה והפסאודו-מגניבה מזכירה לפרקים את אולפן ליגת האלופות המפורסם, עדיין קיים הבדל מהותי אחד בין השניים: באולפן הצ'מפיונס מדברים כדורגל. באולפן של ערוץ 2 קופצים מנושא לנושא - שיווק ופרסומות, קטעי וידאו אירוניים ומוכרים, מהם דגני הבוקר האהובים על עודד קטש - ולא ממש עוסקים במונדיאל עצמו. אדם שירצה ניתוח מקצועי על חוליית החוד הגרמנית, או הנעת הכדור המופלאה שהנחיל יואכים לב בשחקניו, מוטב שיסור למקלדתו. אופציה נוספת היא להעביר לערוץ אחד, ולקחת אוויר.

אחרי יומיים של חסד ותקלות טכניות מביכות, חגגה אמש (ראשון) התכנית "נבחרת החלומות" של צופית גרנט וטל ברמן את הלילה השלישי. בדומה לאחותה החורגת מהערוץ השני, כך גם הפאנל של רשות השידור דואג להתחלף באקראיות מסוימת, עם כמה חלקים שנותרים על ספות העור הרעשניות. ואכן, גם "נבחרת החלומות" בורכה בצורך הכמעט פילוסופי והאובססיבי של לגעת בהכל ולגעת במעט מאוד, כשבתווך שיר של עידן יניב.

אלא שבניגוד לערוץ 2, שמתעקש לתרגם את המילה 'קריאייטיב' לסוג של המעגל של דן שילון גרסה 2.0, הפאנל של הערוץ הראשון דווקא מחזיק בפוטנציאל גולמי לא רע בכלל. אמש, למשל, התרווחו על ספות רשות השידור רוגל אלפר, רוביק רוזנטל, משה שלונסקי, איתי שגב, קובי אריאלי ואילנה ברקוביץ'. פאנל ראוי עם עיתונאים רהוטים, שמסיבות אליהן נגיע ממש עוד רגע מקפיד להיות שווה הרבה פחות מסך חלקיו.

כך, למשל, התפתח לו אמש דיון מעניין, מרענן ובלשני על הכדורגל בכלל והמונדיאל בכלל בתוך השפה העברית. בניגוד לנושאים הלעוסים והמאוסים שמשום מה נכפים על צופי הכדורגל על בסיס קבע - זוגיות וכדורגל, מקום האישה במונדיאל - ההיבט הלשוני היה מרתק לא פחות משהיה חדשני. אלא שגם הוא נעצר כעבור מספר דקות תמימות, שכן התוכנית לא נקראת "נבחרת החלום", וצריך להספיק עוד נושאים רבים. נניח, דניאלה סמרי - הבלונדינית התורנית, אם תרצו - שמוציאה מילה ראשונה 24 דקות אל תוך השידור, כשמקדימה קטע וידאו כזה או אחר; או קובי אריאלי, שדואג להזכיר בגאווה שהוא לא באמת מבין בכדורגל. למעשה, בשלב מסוים משה שלונסקי אמר בטון מתנצל: "אפשר לדבר רגע על כדורגל?", ובאורח פלא - קיבל רשות.

בעוד שטל ברמן המצוין נראה נינוח ומתאים כמו כפפה כזו או אחרת לפורמט, גם הוא, כשארית הפאנל, לא ממצה את עצמו כשבמרחק של כסא יושבת צופית גרנט - טלפונה הסלולרי פתוח לרווחה, ופיה נסגר רק בין פסקאות. ראו, זהו לא המקום לבקר את צופית גרנט האדם או הפרסונה - הרי כולם מודעים למעלותיה וחסרונותיה. זו לא הנקודה. יש תכניות לייט-נייט בהן הפאנליסטים או האורחים כמעט לא רלוונטיים, כי המנחה עד כדי כך טוב. קונאן אובריאן יכול לכתוב על כך ספר, וצופית גרנט מסוגלת לשכתב אותו, אם כי מימין לשמאל; האורחים סביבה יכולים להתחלף, ודבר לא ישתנה.

אם במקום "נבחרת החלומות" ערוץ 1 היה מחליט לקרוא למשדר סיכום המונדיאל היומי שלו "המופע של צופית גרנט", אף מכתב תלונה לא היה מוצא עצמו במשאית דואר שפניה לרוממה. במקום לנווט את המשדר בין שלל הפנאליסטים הראויים - שמראש הוזמנו לתכנית מסיבה כזו או אחרת, אם כי לעתים היא מתערפלת ככל שנוקפות הדקות - גרנט דואגת לשים את עצמה במרכז הפריים, ולא לצאת ממנו. היא דואגת להביע את דעתה בכל דיון, דואגת לשאול את השאלות הכאילו-פרובוקטיביות, ובצורה בסיסית - וכן, גם אמיתית, ונטולת בולשיט, אם ממש תהיו חייבים - פשוט דואגת להזכיר לנו שהיא שם. עד הקרדיטים.

וכדי שחובבי הספורט יקבלו תמורה מלאה על כספם, עלתה אמש בערוץ 5 + לייב התכנית "כל העולם נגדנו" - פאנל סאטירי אותו מנחה הכותב הראשי של "ארץ נהדרת", דוד ליפשיץ, כאשר לצידו הקומיקאי שגיב פרידמן ושני אורחים נוספים ומתחלפים. אמש, בתכנית הבכורה, היו אלה אבי נוסבאום ומריאנו אידלמן. הפנטזיונרים אולי חלמו על שילוב "ארץ נהדרת" ו-"יציע העיתונות", אלא שהמציאות הדביקה כתיבה קומית לא רעה על פורמט כמעט כפוי, שמביאה תוצאה מבולבלת ומפוספסת.

ראשית, כאמור, הפורמט: מתי, בדיוק, הפך הרעיון לפיו מעתה על כל נושא להיות קצוב בזמן ובסופו גונג קפריזי ללגיטימי כל כך? טוני קורנהייזר ומייקל ווילבון, שמנחים את התכנית "PTI", ממנה הושאל הפורמט המקורי לפני שהותאם למציאות הישראלית, בוודאי היו מתהפכים באלגנטיות ובהומור מרומז שעה שהיו שומעים על האבולוציה של תכניתם. יש משהו כמעט עצלני בהחלטה להדביק תכנית נוספת - קומית, לא פחות - על פורמט קיים, מתוך הנחה בסיסית שיהיה בסדר, וגם ככה מדובר בשעה מאוחרת.

הכתיבה, כאמור, טובה לפרקים, אם כי אבי נוסבאום ובעיקר שגיב פרידמן פשוט לא מסוגלים לעצור את עצמם מלספר בדיחות רן בן שמעון/פליקס חלפון אחת לאייטם, אקט שמעט מוזיל את הטורניר ההוא, שמתנהל בדרום אפריקה ולשמו התכנסו כאן. המעבר של דוד ליפשיץ אל הצד האחר של המצלמה הוא מעניין, ובעוד שהכותב הראשי של "ארץ נהדרת" עדיין לא מרגיש נינוח כמו כותבים קומיים אחרים שעשו את המעבר הזה - מודי בר-און קופץ לראש, כמובן - הפוטנציאל בהחלט שם, ותזמון ותחכום קומי לעתים עוברים מצלמה לא פחות טוב מקריאת טלפרומטר.

בניגוד לערוץ 1 ו-2, ערוץ הספורט החליט ללכת על כיוון מגזיני מסוים, ולדבוק בו. סביר להניח שב"כל העולם נגדנו" לא תראו הופעה של זמר מזרחי כזה או אחר, וכך גם לא דוגמנית. אמת, קל יותר לעשות זאת כשאתה ערוץ נישה שלא נוהג להרגיש חייב לצופיו על בסיס קבע, אך כמות מסוימת של קרדיט בכל זאת מגיעה לאנשי הערוץ על היצירתיות היחסית. ובמידה מסוימת, בעוד שהערוץ המסחרי והממלכתי מנסים לירות לכל כיוון בתקווה לפגוע במטרה או שתיים, ערוץ הספורט בוחר בקו משלו. זה לא תמיד עובד, אבל בעולם שמתעקש לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, גם קונספט - כשלעצמו - לפתע נראה מרענן. האמת? גם זה משהו.