פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הכדור חוזר חלילה

        המשחק הלילה שוב הוכיח כי ניצחון בריבאונד שווה ניצחון בסדרת הגמר. עומר דיקמן מסכם את משחק 4, ותוהה מה עובר על רונדו

        1. לכאורה, הלייקרס צריכים לצאת מאד מעודדים מההפסד הלילה (בין חמישי לשישי): הפעם, בניגוד לנצחונות הקודמים, לא היתה לקובי ולפאו שום עזרה משמעותית מהצוות המסייע. אודום היה בינוני מינוס; פישר וארטסט בלתי נראים; הספסל לא שותף במשחק ואנדרו ביינום בכלל היה מושבת. אם אחרי כל זה הלייקרס הצליחו להישאר צמודים במשך שלושה וחצי רבעים במשחק חוץ, ולהפסיד בסוף לביג בייבי ולנייט רובינסון, הרי שזו סיבה לאופטימיות. במשחקים הבאים, בהנחה שביינום יחזור, יתרון הריבאונד יעבור לצד השני, הפישר/אודום/ארטסט התורן ייתן משחק טוב, ולך תבנה מדינה על נייט רובינסון.

        2. למעשה, למטבע הזה יש עוד צד, והוא הרבה פחות נעים מבחינת הצהובים-סגולים, משום שגם בוסטון יכולים לקחת הרבה מאוד מהמשחק הזה - למשל, את חזרתו של פול פירס לחיים, שלפחות בחלקים מהמשחק הוכיח שהוא מסוגל להתמודד עם ההגנה של הלייקרס. אלא שלמזלה של האלופה המכהנת, ברבעים 2 ו-3 הפסיק פתאום פירס לקבל כדורים והפך לסטטיסט מוחלט בהתקפה הירוקה מבלי שהדוק או הרונדו יתנו את תשומת ליבם לעניין הזה. אחרי הרבע הראשון הלוהט של הקפטן הסלטיקסי היה הכרחי מצד הצוות המקצועי לנסות ולהמשיך לרכב על המומנטום על מנת להפוך את פירס סופסוף לפקטור בסדרה. אלא שכמו הרבה דברים אחרים, גם הנקודה הזו הלכה לאיבוד בכאוס המוחלט של סדרת הגמר הסופר בינונית הזו.

        גלן דייויס צוהל עם נייט רובינסון, בוסטון סלטיקס (רויטרס)
        אל דאגה, הצמד הזה לא ינצח את הסדרה כולה. ביג בייבי ורובינסון (צילום: רויטרס)

        3. עוד סיבה טובה לאופטימיות בצד הירוק של המתרס היא הספסל, או יותר נכון השימוש בספסל. נדיר לראות מאמן NBA מתעלם מהקונבנציה לפיה הכוכבים צריכים להיכנס למגרש לא יאוחר מאמצע הרבע הרביעי, בלי שום קשר למהלך המשחק וליכולתם של המחליפים. ראינו את אלווין ג'נטרי מותח את הלייקרס באמצעות שימוש לא שמרני בספסל, והלילה ראינו את הדוק עושה בדיוק את אותו הדבר כשלא התבייש להרים את פירס גארנט ורונדו להתחמם לשווא פעם אחר פעם. ובעוד שיכולתו של הבייבי היא כנראה אנומליה שתתמזער עם חזרתו של אנדרו ביינום, הרי שהשימוש בנייט רובינסון בהצלחה במקומו של רונדו המאכזב עשוי להתגלות כמשמעותי הרבה יותר להמשך הסדרה.

        4. אחרי ששניים וחצי משחקים נראה היה שהדוק מעדיף למות בשקט עם רונדו מאשר להסתכן בפיאסקו מוחלט עם הגמד המנתר בפוינט, הגיעה סופסוף שעתו של ההימור המתבקש שהצדיק את עצמו בגדול. נכון, לבנות על נייט רובינסון שיתן תפוקה יציבה נראה מעשה אחראי בערך כמו לחטוף ספינה באמצעות רובי פיינטבול, אבל לשחק עם רונדו וטוני אלן בקו האחורי מול ההגנה המכווצת של הלייקרס זו התאבדות טקטית לכל דבר ועניין. רונדו בכושר הקליעה הנוכחי יכול להיות על הפרקט רק בזמן שהן פירס והן ריי אלן נמצאים לצידו כדי לרווח את המשחק; בזמן שאחד מהם על הספסל, רונדו צריך להיות שם לצידו עם המגבת.

        5. ואי אפשר בלי להיטפל עוד קצת לרונדו. מדהים באיזו קלות ניפץ פיל ג'קסון את הביטחון העצמי של הרכז העולה שרק לפני שבועיים שחט את הגנות הברזל של קליבלנד ואורלנדו. כל מה שצריך כדי להיכנס לראש של רייג'ון, מסתבר, זה לתת לו שני מטר ומבט אדיש, ורק חסר שקובי יוסיף את המשפט "זרוק חופשי, אני לא אשמור" על מנת שההשפלה תהיה מושלמת. התוצאה היא שלא רק שרונדו לא מעז לקחת את הזריקות החופשיות מ-5-6 מטרים, הוא גם איבד את הביטחון שלו ביכולת הסיום ליד הטבעת, ומה שעבד מול סוללות הגבוהים האימתניות של קליבלנד ומול דוויט הווארד, נכשל מול שני חוסמים בינוניים כמו פאו וביינום. ואם להוסיף עלבון לפציעה (בתרגום חופשי קלוקל מאנגלית), אז חוסר היכולת המוחלט שלו לעצור את פישר בסוף משחק 3 הצליח להשפיל את רונדו אפילו במגרש הביתי שלו - ההגנה. מבין ארבעת כוכבי בוסטון, רונדו הוא היחיד שמגלה יציבות בכל הנוגע לחוסר התפקוד שלו בסדרה הזו, וחבל שלקח לדוק 4 משחקים כדי להבין שלא ממנו תבוא הישועה. אין לי מושג מה צופן העתיד עבור רייג'ון, אבל אין ספק שההשוואות לרכזי העלית נראות פתאום מגוחכות להפליא.

        רייג'ון רונדו, בוסטון סלטיקס (רויטרס)
        לא רק שרונדו לא מעז לקחת את הזריקות החופשיות מ-5-6 מטרים, הוא גם איבד את הביטחון שלו ביכולת הסיום ליד הטבעת (צילום: רויטרס)

        6. ובחזרה ללייקרס, ולשתי נקודות שהן אחת – בריאותו של אנדרו ביינום, והמאבק על הריבאונד. דיברתי לפני הסדרה על הקורלציה של הלייקרס בין ניצחון במספרי הריבאונד לבין ניצחון במשחק האמיתי לאורך הפלייאוף כולו, ועד כה ההתאמה ממשיכה להיות מדויקת, כשבארבעת המשחקים עד כה המנצחת היתה גם זו שקטפה יותר כדורים חוזרים. היכולת של הלייקרס לשלוט בריבאונד בשני צידי המגרש הינה אלמנט מרכזי בריסון ההתלהבות של בוסטון, שמושפעת הרבה יותר ממומנטומים ומאמביציה, והמשחק האחרון רק מלמד אותנו עד כמה הקשר הזה הדוק, כשהיכולת של בוסטון להשיג לעצמה הזדמנות שנייה פעם אחר פעם יצרה אווירה של טירוף חיובי בצד אחד, ותסכול מיואש בצד השני (למרות שהיתרון הבוסטונאי היה בסה"כ במרחק נגיעה). למאר אודום, למרות היותו ריבאונדר משובח, לא מסוגל להחליף את ביינום ביכולתו לשים גוף ולעשות בוקס-אאוט לגבוהים מאסיביים כמו פרקינס ודיוויס, והמיס-מאץ' הזה יצר ברדק בכל פעם שהלייקרס סגרה לריבאונד ההגנה. ביינום גדל הגוף מתגלה בחסרונו כצלע השלישית בחשיבותה עבור הלייקרס ואני מקווה מאד שהפציעה הכרונית והמעצבנת שלו לא תשבית אותו למשחקים נוספים. אף אחד לא רוצה לראות סדרת גמר מוכרעת בגלל פציעה.

        7. וכמובן, איך אפשר בלי קובי. סיקורי הבוקר השונים מהללים ומשבחים את יכולתו של בריאנט במשחק הלילה ואת מבול השלשות המדהים שהוריד על הראש של כל סלטיקאי אומלל שנקרה בדרכו, אבל תרשו לי לקחת את העמדה הלא פופולרית הפעם ולהגיד שסטטיסטיקה ושלשות מרהיבות בצד – המשחק של קובי הלילה היה בינוני מינוס בסטנדרטים שלו ולא ענה על הצרכים של הקבוצה ממנו. קובי של הלילה נראה עייף, נטול אגרסיות, ובאופן כללי, אולי בשל היעדר סיוע, לא ניסה מספיק כדי להחדיר בקבוצה שלו את הרוח שהיתה כה חסרה לה. עד לרבע הרביעי בריאנט לא הגיע לקו העונשין ולו פעם אחת, וברגעי ההכרעה הוא אף לא לקח את המושכות לידיים עד שזה היה מאוחר מדי. מה שהלייקרס היו צריכים הלילה יותר מכל היה מנהיג, וקובי של משחק 4 פשוט לא היה כזה. בהגנה, אגב, הוא שוב היה אדיר.

        שחקן לוס אנג'לס לייקרס, אנדרו ביינום, מעל שחקן בוסטון סלטיקס, קנדריק פרקינס (GettyImages , Ronald Martinez)
        היכולת של הלייקרס לשלוט בריבאונד בשני צידי המגרש הינה אלמנט מרכזי בריסון ההתלהבות של בוסטון, שמושפעת הרבה יותר ממומנטומים ומאמביציה. ביינום מעל פרקינס (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

        8. השוואה של ההירארכיה בשתי הקבוצות לאורך הסדרה (ובמיוחד במשחק האחרון) מציבה לפנינו תמונה מראה מעניינת: בזמן שהלייקרס מציגים בסיס בין שני שחקנים ענקיים שמובילים סגל דליל ואנמי עם סיוע של לא יותר משחקן אחד בכל משחק (ארטסט בראשון, ביינום בשני, פישר בשלישי, כלום ברביעי) , מציגה בוסטון סגל של 9-10 שחקנים משמעותיים כשלכל משחק מתייצבים כ-50% מהמשתתפים, בלי כל קשר למעמדם בקבוצה עד לגמר. תחשבו על זה רגע – מי השחקן הבולט של בוסטון בסדרה הזו? קשה לחשוב ולו על שחקן ירוק אחד שנתן 2 משחקים טובים עד כה בגמר. אם הסדרה תמשיך כך ובוסטון איכשהו תזכה באליפות, האם ייתכן שנראה תקדים היסטורי שבו ה-MVP ייבחר מהקבוצה המפסידה?

        9. ואי אפשר בלי מילה על השיפוט. אחרי שני משחקים ראשונים של סבל צרוף ומשחק שלישי גרוע גם הוא, קיבלנו סופסוף משחק שבו השיפוט לא היווה פקטור בתוצאה הסופית, או בהוצאת נשמותיהם של הצופים. אין דבר מדכדך יותר מלראות שופטים שבאו לגנוב את ההצגה בסדרת גמר של פלייאוף ולא מבינים שפשוט אי אפשר לשרוק על כל נגיעה ולסרס את ההגנות ואת הכוכבים כפי שנעשה בשלושת המשחקים הקודמים. אטרקטיבית ככל שתהיה, אף אחד לא קונה כרטיס כדי לראות את פדחתו המבהיקה של ג'ואי קרופורד, ואני מקווה מאד שהשינוי הגיע כהוראה מגבוה עם איום מפורש להחרים משרוקיות. רק שימשיך ככה.

        שופטי ה-NBA ביל קנדי, בנט סלבטור, דן קרופורד (GettyImages , Elsa)
        תראו, שופטים בלי משרוקית בפה! סלטור, קרופורד וקנדי (צילום: אימג’בנק – GettyImages)