פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הורס משחק

        פעם הוא נחשב לפרשן רומנטיקן וישיר, כיום נותרה ממנו רק הזחיחות, העילגות, והיכולת הבלתי נלאית לבלבל בין כנות וברבריות. נמרוד עופרן עדיין המום מהפרשנות של איל ברקוביץ'

        בשלהי המחצית השנייה בסנטיאגו ברנבאו אמש (שבת), יורם ארבל שאל את עמיתו לעמדת השידור, מר איל ברקוביץ', מה דעתו על המשחק. "בסך הכל אני נהנה כאן", אמר האדם שפעם כונה "הקוסם". מאות האלפים שהקשיבו לשחקן העבר האגדי באותו רגע גיחכו באירוניה: וואלה? נהנה? בגמר ליגת האלופות? במדריד? בעמדת שידור? במשחק בין שתיים מהקבוצות הכי טובות באירופה? עבור סכום כסף נאה? סחתיין. זו, כנראה, הייתה נקודת האור אמש: איל ברקוביץ' לא סבל למשך כל תשעים הדקות באחד מהיכלי הכדורגל המפוארים ביבשת. היו דקות שהוא אפילו נהנה.

        אלא שלמשך רוב המשחק, נאלצנו לשמוע את מאמן הנבחרת העתידי מתלונן ורוטן. המגמה האירונית, המוגזמת והכמעט אנטי-עיתונאית מחצי הגמר בו אינטר הדיחה את ברצלונה נמשכה וכמעט הוכנסה תחת זכוכית מגדלת אמש: אינטר היא אויבת הציבור. אינטר משחקת כדורגל מכוער והגנתי – אם בכלל ניתן לקרוא לזה כדורגל. אינטר לא ראויה. עשרות האלפים שמאכלסים את הסנטיאגו ברנבאו רוצים לראות כדורגל טוב יותר. פתוח יותר. התקפי יותר. עם כל כדור ארוך מההגנה האיטלקית אל עבר שלישיית החוד – שלישייה, כן, בהתקפה – איל ברקוביץ' רק התחמם עוד יותר. בשלב מסוים כמעט היה נדמה שהוא בדרך לשלוף חוברת שמפרטת באמצעות תרשים-חצים כיצד אמור להיראות גמר ליגת האלופות: מאמן התקפה, מאמן הגנה, מאמן כושר.

        בכדורסל יש אמרה מפורסמת לפיה התקפה מביאה ניצחונות, בעוד הגנה מביאה אליפויות. לכדורגל ייתכן והיא עדיין לא חלחלה – כלומר, לפחות לא במובן הציבורי והתקשורתי – אבל עובדתית ניתן להסכים שהמטרה משרתת את האמצעים. אלא שאמש איל ברקוביץ' ויורם ארבל עשו – ועושים, וככל הנראה ימשיכו לעשות סמטוחה מהמטרה (זכייה בליגת האלופות?), האמצעים (טקטיקה?), וכל מה שבדרך. אם עד לפני כמה חודשים ניתן היה לתרץ את ההתפרצויות הברבריות של ברקוביץ' ולהסביר שמדובר ברומנטיקן כן שלא יודע בולשיט מה הוא, כעת חשוב להעמיד גם את הרומנטיקה עצמה בסימן שאלה.

        בונ'ה, מיליטו הזה שחקן

        שכן רומנטיקה מכל סוג יכולה לעבוד כמשהו רגעי, לא כדרך חיים אבסולוטית. מעטות הן הקבוצות שמסוגלות לקחת גביע אירופי דרך משחק התקפה מרהיב. בעוד שקל מאוד להעריך אותן כשהן מגיעות ולקפוץ על קרונות האהדה המלאים, הרכבת שמגיעה ממול ריקה לגמרי, ואין זה פלא כל עוד אנשים כגון איל ברקוביץ' אחראיים על מערכת הכריזה. מה שאחד הפרשנים הכי פופולריים בארץ הקודש עשה אמש לאינטר היה בגדר דה-לגיטימציה חסר אחריות, אונס תודעתי, חוצפה והתנשאות חסרת כל בסיס הגיוני.

        נו, שוין, תגידו; אז הבחור אלרגי לכדורגל הגנתי. ובכן, אם בכך היה מסתיים מופע האימים של ברקוביץ' אמש, מילא. אלא שיד ימינו של יורם ארבל לא עצר שם – ממש לא. במחצית הראשונה הוא נכנס באסטבן קמביאסו – רק אחד הקשרים האחוריים הטובים ביקום, כן? – ואמר ש"אין לו טכניקה", ושבגלל זה מראדונה לא זימן אותו לסגל; לאיביצ'ה אוליץ' – איזה פישר עלום שם שתפר את ליון עם שלושער בחצי הגמר – פרשננו אמר ש"אין לו קשר לכדורגל", וחרץ ש"זה לא שחקן לרמות האלה".

        בכלל, "אין בגמר הזה שחקנים מהוורלד קלאס", קבע ברקוביץ' עוד במחצית הראשונה, רגע או שניים לפני שביטל את דייגו מיליטו "הבינוני". והאמת? קשה להאשים את איל ברקוביץ' הפרשן, שכן הוא לא שונה ומעולם לא התיימר להיות שונה מאיל ברקוביץ' האדם. והקהל הישראלי – למרות הכל, אחרי הכל, ובהחלט ייתכן שגם אחרי אתמול – יותר אוהב את המראה שמשתקפת מהצד השני של המוניטור מאשר סולד, מתבייש ומחפש להחליש אותה. ברקוביץ' הוא ההוכחה החיה שתרבות הרייטינג לא פסחה או עושה סימנים של לפסוח על שידורי הספורט, ובפרשנותו טמונים גם אלמנטים של שופט ריאליטי ממוצע: לכל שחקן יש, בקירוב, שלושים שניות להרשים אותו. ז'וליו סזאר הצליח ("סוף סוף לברזיל יש שוער על רמה"); רוב השחקנים האחרים, לא ממש.

        הקפריזיות הזאת לא מפתיעה כשלוקחים בחשבון שאיל ברקוביץ' הוא קודם כל איל ברקוביץ', אחר כך שחקן עבר, ולבסוף, אולי, פרשן. האם אתם מדמיינים אותו רואה משחק מרכז טבלה בספרד בשבת בערב? כמה פעמים יצא לו לצפות בדייגו מיליטו הבינוני העונה? האם הוא מסוגל למנות שלושה משחקני ההרכב של ליון? לא. לכן, אין זה היה מפתיע שאיל ברקוביץ' התנהג אמש כסקאוט, ולא כפרשן: שחקנים אחדים הרשימו אותו, אחרים אכזבו ולא מתאימים לרמה הזו.

        אין דברים כאלה

        אלא שיותר מהכל, הפריע הטון שבו נאמרו הדברים. גם בורות יכולה לעבור בשקט יחסי ומתחת לרדאר ברגעים מסוימים – תשאלו את דני נוימן – אבל כשמוסיפים לה זחיחות שחצנית ומלאת ערך עצמי, ההכרה כי דין אריאן רובן (בשורוק, כמובן) כדין ליאור אסולין הופכת מקוממת פי כמה. בשלב מסוים של המשחק ברקוביץ' אמר כי אם הוא היה מאמן – וכולנו כמובן יודעים שמדובר, בסך הכל, בעניין של זמן עד אשר גם הנבואה הזו תגשים את עצמה – "הייתי שם 11 שחקנים טכניים בהרכב". בכלל, למשך דקות רבות השידור כולו הרגיש אמש כהמשך ישיר של הפרופגנדה הזולה והמאוסה שהתרגלנו לשמוע מברקוביץ' בחודשים האחרונים.

        אפשר לתלות את האשמה היחסית בערוץ 10, על שהעדיף טאלנט בכסא הפרשן על פרשן אמיתי, ולתהות מה זה אומר על תקשורת הספורט ואיפה זה שם אותה ביחס לתקשורת ההמונית כולה. אפשר. ואפשר גם לקחת כמה חודשים אחורה, ולהיזכר בימים בהם איל ברקוביץ' היה הפרשן האהוב ביותר במדינה – אדם כן, בוטה ומבין בכדורגל שלא מתבייש להגיד את שעל ליבו במקום בו אנשים אחרים בולעים את לשונם.

        ברקוביץ' היה ראוי להערכה בימים ההם, אלא שכעת, אם לוקחים בחשבון את אותה מסיבת עיתונאים קאלטית, מצטיירת תמונה מעט יותר עצובה של אחד השחקנים והאנשים המרתקים בספורט הישראלי מאז ומעולם: מאותו אדם אמיתי, נחוש וביקורתי נותרה רק הזחיחות, ההתנשאות, העילגות, והיכולת הבלתי נלאית לבלבל בין כנות וברבריות. מעטים הם האנשים שיכולים להשתנות – או, אולי, לא להשתנות בכלל, אלא רק להראות ולהדגיש את פרצופם האמיתי על בסיס כה קונסיסטנטי. זו לא משימה פשוטה, לכל הדעות, ועם זאת, מתברר כי איל ברקוביץ' יכול גם עליה. בכל זאת, קוסם.