פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מכבי נושמת לרווחה

        פרטיזן ובני השרון הקשו על מכבי ת"א מתחת לסלים, אבל שלוש היריבות של הצהובים בפיינל פור בנויות על גארדים. האם המגמה חיובית, או כורח המציאות? האם היא תואמת לאירופה, או עוד אלתור ישראלי? אנשי מקצוע בוחנים את הסוגיה וקובעים: בינתיים גרשון יכול להיות רגוע

        המשחק הרביעי בסדרה בין בני השרון למכבי תל אביב הזכיר לפיני גרשון ולראשי ההנהלה הצהובה את מה שעברו רק חודש וחצי קודם לכן מול פרטיזן בלגרד. בני השרון שלטה מתחת לסלים בעזרת שחקן דומיננטי אחד – שון ג'יימס על תקן אלכס מאריץ' - ולא אפשרה למכבי להשתלט את המשחק למרות יתרונותיה היחסיים בשאר חלקי המגרש. ללא סטפון לאזמה, שגמר את העונה במהלך הסדרה, ידע דן שמיר שקבוצתו יכולה להתמודד לפחות שווה בשווה עם הצהובים מתחת לסל, והפך את הסדרה למותחת ביותר, ולכזאת שהוכרעה רק ברגעים האחרונים עם ההעפלה נוספת של מכבי לפיינל פור.

        העובדה שבני השרון החליטה להתמודד עם מכבי בנשק של שחקני הפנים אינו כה לגיטימי וברור. להוציא את האלופה, לכל שלוש הקבוצות שיהיו בפיינל פור אין שחקן גבוה שמסוגל להתמודד בצורה ראויה עם המשחק האירופאי. ברנדון האנטר, 2.00 מטר על עקבים, הוא אולי שחקן הפנים המוכשר ביותר בפיינל פור, כשחוץ ממנו הפועל ירושלים לא מחזיקה אף שחקן פנים גבוה. ברק נתניה לא משתמשת כמעט ברוברט רות'בארט הענק, אבל מרקו קילינגסוורת' (1.99) וליאור חכמון (2.02) הפכו לשחקני מטרה לכל דבר. בגלבוע/גליל לקחו את העניין צעד קדימה, כאשר הקבוצה לא משחקת כלל על משחק הפנים, ומתמקדת בעיקר בתנועה לסל. רגע לפני משחקי ההכרעה של העונה, יצאנו לבדוק מדוע הכדורסל הישראלי ממשיך להתבסס על שחקנים נמוכים, האם במובן הזה הוא התרחק מאירופה והאם מדובר במגמה חיובית או שלילית. מה שבטוח, הפעם במכבי יכולים לנשום לרווחה.

        עולים הרבה, תורמים מעט

        "קשה למצוא שחקני פנים טובים, ובטח שיקר יותר להביא אותם", מודה אלדד אקוניס, יו"ר בני השרון, מי שחתום על ההחתמות הבולטות של שחקני הפנים מחוץ למכבי תל אביב בשנים האחרונות. אקוניס הביא לישראל את עוסמאן סיסה ושון ג'יימס, שני שחקני מטרה שמסוגלים לעשות הגנה ברמה גבוהה, ודאג לעבות את הסגל בשנים האחרונות עם אוגונה אוניקווה וסם קלנסי. "למאמנים בישראל יש מעין אשליה שהם רוצים לשחק עם יותר סקוררים ופחות עם שחקנים שמתאימים באמת לעמדות שלהם. קבוצות ברמות הגבוהות באמת חייבות להיבנות על שחקני פנים אמיתיים ובעיקר חזקים", מסביר אקוניס את מה שעומד מאחורי הבנייה של בני השרון בשנים האחרונות.

        גם מאמני ליגת העל, אלה שאמונים על בניית הסגלים, לא נשארים אדישים למצב, אך מציינים כי אין להם ברירה אלא לשנות את סגנון הכדורסל. "לא היה צורך העונה בארץ באיזשהו סנטר דומיננטי", מסביר מאמנה היוצא של מכבי חיפה אבי אשכנזי, "המשחק של רוב הקבוצות לא משוחק פנימה. דווקא ניסיתי השנה בחיפה לשחק עם שחקן גבוה, כי סברתי שאחרת יש חוסר איזון בקבוצה, אבל זה הטרנד שיש בארץ. זה לא שקשה להשיג שחקנים גבוהים, למרות שיכול להיות שהם יותר יקרים. השחקנים הטובים של ה-2.10 הם גם ניידים, גם עולים הרבה כסף וגם מבוקשים באירופה. לשחקנים כאלה גם יש בעיה בהגנה בארץ. יש בעיה של מאצ'-אפ איתם וחבל להשאיר שחקן כזה יקר על הספסל. זה מיותר. זו הבעיה של הביצה והתרנגולת: אם אתה לא מביא שחקן גבוה טוב, יש לך בעיה מתחת לסל, ואם אתה מביא אז יש לך בעיה של מאצ'-אפ".

        גם מי שיותר הצליח עם משחק הפנים של קבוצתו, אריק אלפסי, מודה שהבחירות שלו היו מצורך ההכרח, ולא בדיוק לפי יסודות של כדורסל קלאסי. "קבוצות מתאימות את עצמן לסגנון של הליגה", מסביר אלפסי, "בהכנה של העונה, כשהבאנו את מרקו קילינגסוורת', הרבה קבוצות חיפשו גבוה שיכול לשחק בצבע, והסתכלו עליו למרות שהוא לא 5 קלאסי. הליגה הזאת היא יותר ליגה של גארדים. בני השרון היא הקבוצה היחידה שבשנים האחרונות מביאה ומחפשת שחקנים בתוך הצבע. אין ספק שהכדורסל היום מוכרע בסופו של דבר על ידי הגארדים, קבוצות מעדיפות לחלק את הכסף שלהם כדי להביא גארדים איכותיים שיוכלו להכריע משחקים".

        הנפגעות העיקריות לכל הדעות מהתופעה הן הקבוצות הישראליות שמנסות לשחק באירופה. "אם אתה בונה קבוצה לאירופה ולישראל, אתה לא יכול לבנות קבוצה שבנויה על שני סגנונות - סגנון מסוים לאירופה וסגנון מסוים לישראל. זה בהחלט לא פשוט", משחזר אלדד אקוניס את הניסיון של בני השרון מהעונה שעברה, שהסתיים עם עונה ראשונה מחוץ לפיינל פור אחרי שתי כניסות רצופות. העובדה כי הקבוצות האירופאיות הבכירות מתחמשות בשחקנים גבוהים איכותיים, פגעה גם בהפועל ירושלים העונה וגם במכבי תל אביב. "אי אפשר להתווכח עם תוצאות", מסכים אלפסי, "מכבי הודחה מאירופה כי קבוצה שיחקה איתם פולו על הקרש. זה גם כמעט מה שבני השרון עשתה מולם".

        לא רק בישראל

        אל מול הטענות כי הכדורסל הישראלי התרחק מאירופה, דן שמיר טוען שגם הכדורסל ביבשת עבר תמורות גדולות. "הרבה דברים השתנו בכדורסל", טוען שמיר, "אין הרבה רכזים טבעיים, עושי משחק, אין הרבה קלעים טבעיים ובמיוחד סנטרים שהם באמת שחקני מטרה. שחקני פנים זה מיומנות, ואין הרבה כאלה באירופה, והמחירים שלהם בשמיים. יש אפילו קבוצות NBA שהלכו לכיוונים אחרים ולא משחקות בסגנון הרגיל. זה קורה בכל העולם. גם באירופה אפשר לספור מעט מאוד קבוצות שמשחקות על שחקני פנים שהם שחקני מטרה. שחקן הפנים הכי טוב באירופה לדעת רבים הוא ארזם לורבק, וראו שבפיינל פור מצאו לו פתרונות, ככה שגם באירופה המשחק מוכרע במקומות אחרים".

        מולי קצורין, מאמן נימבורק הצ'כית, עוקב מאירופה אחרי הכדורסל הישראלי, ומסכים עם חלק מטענותיו של שמיר על השינויים, אך טוען כי עדיין הקבוצות הגדולות יודעות לייצר כדורסל פנים. "באופן כללי באירופה, כמות הגבוהים הדומיננטיים ירדה", יודע קצורין, "שחקנים עם כישרון ופוטנציאל הלכו ל-NBA, ומי שלא ל-NBA הגיע לליגה הספרדית, לרוסיה ולפרטיזן. יש ירידה מסיבית בכמות השחקנים הגבוהים, חוץ מאיפה שיש את הכסף הגדול. במקרה הטוב ביותר, בליגה הישראלית הגבוהים הם פורוורודים. קבוצות לא מסוגלות להביא שחקנים גבוהים משמעותיים שישנו את יחסי הכוחות, לכן הן מביאות פורוורדים שייקחו קצת ריבאונדים ובעיקר יתאימו למשחק מעבר. הכדורסל בעידן ה-24 הולך יותר לכיוון הגארדים".

        את המחיר משלמות ההגנות

        אחת התופעות שנגרמות עקב המחסור בגבוהים, ישראלים וזרים כאחד, היא הפיכת הליגה להרבה פחות הגנתית. ממוצע הנקודות בליגת העל הוא 81.37 נקודות למשחק, כמעט 4 נקודות יותר מהליגה האיטלקית, שהממוצע בה הוא השני מבין הליגות ששולחות נציגות ליורוליג. "זה לא סוד שהליגה בארץ היא לא הגנתית, בלשון המעטה", מסביר קצורין, "בין הסוכנים זה לא דבר חדש, כשרוצים להשביח סטטיסטיקה של שחקן מביאים אותו לארץ. יש שחקנים עם שמות טובים, אבל לא שומרים. רואים אצל השחקנים שמגיעים לארץ קפיצה במספרים שלהם. גארי פורבס ודנילו פינוק שהגיעו לארץ לא עשו מספרים גדולים לפני שהגיעו לפה. זה תמהיל של קצת מכל דבר. גם כסף, גם התאמה".

        מי שטעם מליגת העל וגם מהכדורסל האירופאי הוא שחקנה של עירוני רמת גן, אנטון קזרנובסקי, ששהה בגרמניה במשך שלוש עונות ושיחק בקרלסרוהה הגרמנית, ומספק נקודת מבט דומה לזאת של קצורין. "השחקנים המקומיים בישראל לא גבוהים, ובכלל הגובה הממוצע בארץ נמוך", מנסה קזרנובסקי להסביר את המצב, "גם בחו"ל כבר אין שחקנים גדולים. רוב הגבוהים הם יותר על תקן עמדה 4 מאשר 5. הכדורסל היום הוא שונה, המשחק עבר ל-24 שניות, שזה אומר התקפות מהירות, ויותר התקפות באופן כללי. צריך שחקנים שרצים את המגרש יותר, וצריך שגבוהים גם יזרקו גם מבחוץ ולא רק בפנים. אם אני משחק מול גבוה שהוא 2.12 גדול, אני משחק מולו עם פנים לסל והוא לא יוכל לשמור. היום הדרישה משחקנים גבוהים היא לעשות כמה דברים כמו לשחק מבחוץ וגם לנוע הרבה ולא רק להיות מתחת לסל".

        מתי נתאים את עצמנו לאירופה?

        כמו תמיד, גם בפיינל פור הקרוב אחד המפתחות החשובים יהיה משחק הפנים של הקבוצות, אבל כבר ראינו שהמוח הישראלי מסוגל להמציא את המשחק מחדש כדי להתגבר על החסרונות. "ברנדון האנטר הוא שחקן פנים איכותי וטוב לכל קבוצה", מנסה דן שמיר לרכך את התמונה הכללית, "מרקו קילינגסוורת' הוא שחקן פנים טוב, והעובדה היא שנתניה זורקת הכי הרבה בליגה ל-2 והיא מנצחת את המשחק שלה בצבע. לגבי גליל, הם באופן די מסורתי בנויים על ריווח וחדירות של הגארדים, הם לא בנויים על משחק לואו פוסט".

        אפילו אם בסופו של דבר יצליחו המאמנים להתגבר על היתרון הבולט שיש למכבי תל אביב בכל הנוגע למשחק הפנים, ולהתאים את עצמם לשיטת משחק קצת יותר הגנתית וזהירה, ההתפתחות של הכדורסל הישראלי לכיוון אירופה תצטרך להיות הדרגתית יותר. מצד אחד, הקבוצות יצטרכו לשנות את סגנון המשחק אם ברצונן לעשות את קפיצת המדרגה לרמה האירופאית. מנגד, אבי אשכנזי, שכבר הגיע פעמיים לרבע גמר של היורוקאפ, לא סבור שזה יקרה. "אני לא חושב שיצטרכו להתאזן עם אירופה", מסכם אשכנזי בפסימיות, "כי אני לא רואה קבוצות שהולכות לאירופה לאורך שנים, ושמות את זה כמטרה מלבד מכבי תל אביב".