פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        2009/10: נבחרת העונה

        ברוכיאן, נמני, קולאוטי, חרזי, אלימלך ועוד כוכבים בטורי הלל להרכב המצטיינים, שנבחרו על ידי צוות של מאמנים, שחקנים וכתבים

        שוער: וינסנט אניימה (שביט אלימלך)

        למרות שהעונה להפועל תל אביב היו כוכבים חדשים, אסור לשכוח את חלקו של אניימה בהצלחה שלהם ובהצלחה של הקבוצה. השילוב שלו עם דה סילבה יצר מצב שבו קשה מאוד להבקיע נגד הפועל תל אביב. הוא גם מנהיג וגם בחור שקט, קר רוח ונעים הליכות ולכן נכס לכל קבוצה. הוא שוער עם קריאת משחק טובה מאוד ויש לו שקט נפשי בשער שמקרין גם על ההגנה. לאניימה יש ביטחון עצמי גבוה מאוד לכן הוא גם לא חושש לבעוט את הפנדלים ולהבקיע שערים. העונה הפועל תל אביב נזקקה לו פחות, אבל כשהייתה צריכה אותו הוא תמיד היה שם עם אותה איכות משחק ידועה.

        מגן ימני: עוז ראלי (גיא שרעבי)

        ראלי הוא דוגמה מושלמת למי שלא מבין את חשיבותה של העבודה הקשה, של ההשקעה, של הרצינות ושל הרצון העז להצליח. העונה התהליך הזה הגיע לשיאו, אבל חשוב שעוד כמה שחקנים יבינו את הבסיס להתקדמות הגדולה של ראלי, בנוסף לכישרון כמובן. בתור מאמן במחלקת הנוער של המועדון, זה כיף אדיר לראות שחקני בית שמשתלבים בהרכב הבוגרים. היום אולי זה לא מספיק לאליפות, אבל התהליך הזה שעובר על בני יהודה הוא החזרת עטרה ליושנה. אין סיפוק גדול יותר לקבוצה מהשכונה מאשר לראות את אחד מבניה מצליח בבוגרים. שלא תטעו, מעבר להשקעה ולרומנטיקה, לראלי יש הרבה כישרון. יחסית למגן, הוא טכני בצורה בלתי רגילה, שומר היטב, משלב כוח ומהירות, אבל הכי חשוב: הוא יודע שאסור לו אף פעם לנוח על זרי הדפנה. הלוואי שכולם היו מבינים זאת.

        בלם: דקל קינן (אלון חרזי)

        הנקודה החשובה בשחקן כמו דקל קינן היא העובדה שמדובר בשחקן שאוהב להשתפר, ללמוד ולנתח את המשחק בדיעבד. הוא תמיד מחפש איפה הוא טעה, גם אם הצטיין. מי שמכיר את הדרך הארוכה עד החזרה למכבי חיפה, רואה את השיפור האדיר בו, שכולל ירידה דרסטית במשקל, עלייה במהירות, בטכניקה, בהבנת המשחק. האקסטרה שלו הוא יכולת הבקעת שערים והעובדה שהוא מסוגל להטריד הגנות במצבים נייחים. לכן, אין לי ספק שקינן יכול לשחק באירופה, משום שרואים שם שחקנים ישראלים פחות טובים ממנו. השאלה היא באיזו רמה הוא מסוגל לשחק. אם הסוכנים שלו ימצאו לו קבוצה מתאימה, הוא יוכל ללכת.

        ההמלצה שלי: לפעמים כדאי להישאר במכבי חיפה ולא לעבור לקבוצה קטנה באירופה, שממנה אי אפשר להגיע למפעלים היוקרתיים. החשיפה היא יותר גדולה. לפעמים, לא כדאי לצאת בכל מחיר כדי להיות שחקן סגל. אני לא יצאתי לאירופה, וזה לא פגע בי. כך או כך, צפוי לו עתיד גדול.

        בלם: דגלאס דה סילבה (שורה אובארוב)

        הגדולה של דה סילבה היא שהוא משחק קודם כל בשביל הקבוצה שלו. אחר כך, הכישרון והיכולת המגוונת להצטיין כמעט בכל עמדה (לא יזיק לבדוק אותו בתור שוער). כל שחקן אוניברסאלי הוא נכס, כי בשום תחום בחיים אי אפשר להצליח בלי שכל, חוכמה ואינטליגנציה. אצל דה סילבה הכל משתלב במינונים הנכונים, כולל כיבוש שערים, כושר גופני מצוין, מיקום מדויק, עד כי קשה לשלוף ברגע נקודות תורפה אצלו. הוא אפילו מדבר עברית טוב ממני. עלינו לקוות, שהוא יהפוך גם כן לישראלי ויספיק לתרום לנבחרת ישראל. נכס כמוהו יכול לתרום לא מעט במצבה של נבחרת ישראל, כי רק שם נזכה לראות אותו. הוא כבר בדרך לאירופה.

        מגן שמאלי: פיטר מסיללה (משה גלאם)

        אצל מסיללה, הכל מתחיל באתלטיות. למגן של מכבי חיפה יש נתונים שאפשר רק לקנא בהם: מהירות, טכניקה, ראיית משחק ומה לא. הדבר היחיד שהוא צריך לשפר הוא לא את הפס לגול, אלא את ההרמה לגול. חוץ מזה, פס הרוחב שלו קטלני כי הוא פשוט מרים את הראש ויודע לזהות שחקן פנוי ולהדביק לו כדור לרגל.

        הרבה שנים לא היה פה מגן שמאלי ברמה כזאת. הוא עולה על בן דיין במהירות, הטכניקה שלהם שווה, דדי יותר גולר, אבל מסיללה אוהב מאוד לפרגן לחברים שלו. שחקן שאוהב לבשל יותר מאשר להבקיע זה פלוס ענק. לכן, למרות שכולם חושבים שהוא הולך לאנגליה, הליגה הכי מתאימה לו היא הספרדית.

        קשר אחורי: אביחי ידין (רפעת טורק)

        הרבה שחקנים התקדמו העונה בהפועל תל אביב, אבל ידין עשה את הקפיצה הגדולה ביותר. לידין יש נתונים מעולים לקשר אחורי, אבל ערך מוסף לא שכיח: אינטליגנציית משחק. הוא תמיד יודע איפה להיות, מה המיקום הנכון, ומכאן ההשפעה הרבה שלו על חלקי הקבוצה. למרות הדומיננטיות של ורמוט, שכטר, אניימה ודה סילבה, ידין מצא את מקומו. הוא גם שיפר את הטכניקה שלו ונעשה הרבה יותר פיזי, ובכלל כל תנועה שלו במגרש כוללת הרבה מחשבה. הפועל אולי לא תזכה באליפות העונה, אבל היא הרוויחה קשר אחורי ל-10 השנים הבאות.

        קשר תוקף: מאור מליקסון (אבירם ברוכיאן)

        לא יהיה נכון לומר שמליקסון פרץ העונה, אלא שהוא שדרג את יכולת הובלת הקבוצה שלו. המספרים שלו מדהימים העונה, אבל הוא קודם כל התבגר. כי מבחינת כישרון הוא עולה על הרבה שחקנים והשנה גם ראינו את זה במספרים. הזימון שלו לנבחרת ישראל מעיד על כך. כבר מהרגע הראשון שלו בבית"ר ירושלים ראיתי את הכישרון שלו, ועכשיו, אחרי שזומן לנבחרת, כולי תקווה שנשוב ונשתף פעולה יחד במגרש, כי מדובר בשחקן שמאוד כיף לשחק לצידו.

        קשר תוקף: יניב קטן (אבי נמני)

        יניב קטן הוא בורג מרכזי אולטימטיבי לקבוצת כדורגל. הוא נותן את האיזון, הניסיון והשקט במכבי חיפה גם ברגעים הלא טובים וזה הדבר הכי חשוב. יש הרבה מאוד רגעים לא טובים במהלך העונה וצריך לדעת לא להשתגע. מבחינת היכולת, קטן מוציא מעצמו את המקסימום, גם בקבלת החלטות וגם בפעולות נכונות בחלק ההתקפי והכי חשוב: הוא עושה את אלה שלידו ליותר טובים. הוא גם מחבר את כל החלקים בקבוצה ובנוסף, כולם יודעים שהוא הכוכב של חיפה, וכולם מבינים את זה. יש מישהו שהוא מעל וכולם נשמעים למרותו, וזה מאוד חשוב לקבוצת כדורגל. כשיש למאמן שחקן כזה במגרש זה הרבה מעבר לעוזר, זה עושה את העבודה להרבה יותר קלה. גם אם מספרית היו לו עונות פוריות יותר, האליפות של חיפה תהיה רשומה על המנהיגות של קטן, ושל דקל קינן וניר דוידוביץ'.

        קשר תוקף: גילי ורמוט (סלים טועמה)

        גם כששיחקנו יחד ורמוט היה מצוין, אבל לא כמו העונה. לדעתי, אחד הדברים ששדרגו את המשחק שלו זו החזרה מאירופה. גם אם הוא לא שיחק בבלגיה, זה לא אומר שלא למד שם משהו. ורמוט התבשל בצורה נכונה והעונה הכל פשוט התחבר לו. מעבר לזה, ורמוט הפך העונה למנהיג אמיתי והתחיל לפרוח גם בצד החברתי. אלה דברים שלא תמיד היו לו. עכשיו, פניו לאירופה, והעובדה שכבר טעם מהחוויה הזו תחשל אותו להמשך, כפי שהיא חישלה אותו לקראת העונה המדהימה שעשה בהפועל.

        חלוץ: שלומי ארבייטמן (רוברטו קולאוטי)

        להבדיל מעונות קודמות, ארבייטמן הרגיש העונה טוב עם עצמו. תמיד היה לו כישרון, אבל השנה נוסף לזה ביטחון. מבין הישראלים, עושה רושם שמדובר בחלוץ הכי סקורר בליגה. לארבייטמן יש תכונות של חלוץ אמיתי – אוהב להיות ברחבת ה-16, מבקיע בקצב מצוין ומשלב עם זה משחק קבוצתי. יש לו משחק ראש נהדר ובתוך הרחבה כמעט ואי אפשר לעצור אותו. כשקראתי את המספרים שלו, לא האמנתי. אין לי מושג איך מגיעים לכמות כזאת, הוא יורה לשער בלי חשבון. הנקודה החשובה אצל חלוצים מהסוג של ארבייטמן היא לא כמה הם מבקיעים, אלא ליד מי הם משחקים. כחלוץ, חשוב מאוד מי מוסר לך ומי החלוץ שמשחק לידך. בקבוצה אחרת היה לו יותר קשה. ארבייטמן הוא לא מסי, גם אני לא. אי אפשר לקחת כדור לבד ולהבקיע, צריך שחקנים שיעזרו לך. בקבוצה שבה לא יודעים לפרגן, אי אפשר להבקיע כמעט 30 שערים בעונה.

        חלוץ: איתי שכטר (שיע פייגנבוים)

        כשבאים לנתח את ההצלחה של שכטר העונה, חייבים קודם לציין את המשחק הקבוצתי של הפועל שכתוצאה ממנו הוא פרח. משחק ההתקפה התנקז כולו לשכטר, שהיה המוציא לפועל העיקרי של הקבוצה. זה נדיר לראות חלוץ שלא כובש ממרחק או מהאוויר או אפילו עם הראש, ורושם כל כך הרבה שערים. אני רק מדמיין מה היה קורה אם היו לו את הדברים האלה. כמעט כל השערים שלו באים באחד על אחד נהדר ואין כמעט דוגמאות לזה בשום מקום. שכטר יודע לנצל את האחיזות והוא נופל הרבה פעמים תוך כדי משחק. רק בודדים מבינים שאת הפנדל שהוא סחט בגביע הוא ידע שאין לו סיכוי להבקיע. בשביל להצליח ברמות היותר גבוהות הוא יצטרך עדיין לשפר את הכושר שלו, כי הוא קודם כל שחקן קו אדיר, ושם הפיזיות והאוויר בריאות קובעים יותר.