עוד הדחה למכבי?

אודי הירש:

הצעד האחראי היה להמתין מספר שנים, לבחון האם להצלחה יש המשכיות ולקבל פרספקטיבה. למרות זאת, הייתי מעז וטוען שאף קבוצה בתולדות הכדורסל האירופי לא הייתה מחזיקה מעמד מול ברצלונה בסדרה של חמישה משחקים. קבוצות מהעבר הרחוק - וארזה של שנות ה-70', ציבונה זאגרב ומילאנו של שנות ה-80' וספליט של התפר בין האייטיז לניינטיז פשוט לא היו עומדות בקצב המסחרר שמכתיבים חואן קרלוס נבארו וריקי רוביו. ההתלבטות בין מכבי של אמצע העשור לברצלונה של סופו כבר קשה יותר: גם מכבי שיחקה כדורסל התקפי יפהפה, רצה במהירות ונהנתה מחמישייה עילאית. אלא שלברצלונה יש כמה יתרונות עליה: ראשית, הקטאלונים שומרים נפלא, בדרך כלל אישית, ולא צריכים להחביא אף אחד בהגנה; הם עמוקים יותר (יאקה לאקוביץ' כמעט לא דרך על המגרש בגמר); ובעיקר נהנים מסוללה של ארבעה גבוהים נפלאים - לורבק, אנדונג, מוריס וואסקז - שהיו עשויים לאמלל את וויצ'יץ' ובאסטון. צריך לזכור שברצלונה העלימה בגמר קבוצה של עשרות מיליוני דולרים, עם שני שחקני NBA לגיטימיים ועם שחקן העונה באירופה, שנראו מולה חסרי אונים. לכן, אפילו אם לא תצמח ממנה שושלת חדשה, ספק אם הייתה בעבר קבוצה כמו בארסה של העונה.

אוהד גרינוולד:

יש קבוצות כדורסל גדולות ויש את ברצלונה מודל 2009/10, שהיא הדבר המרשים ביותר שהתרוצץ על הפרקט של היורוליג בשנים האחרונות. מרשים לאו דווקא במובן של מרהיב או מרגש; מרשים במובן של דומיננטי, אתלטי, שלם ויציב. בארסה הפכה את היורוליג למגרש המשחקים הפרטי שלה העונה: היא סיימה את הקמפיין במאזן 2:20 – נתון כמעט בלתי-נתפס בכדורסל התחרותי המודרני. למעט הפסד בבלגרד, בנקודה, והחלקה ביתית מול ריאל מדריד, רמסה ברצלונה את יריבותיה ב-15.7 נקודות הפרש בממוצע. אפילו מכבי של שאראס ופארקר לא התקרבה למספרים הללו.

קשה להפריז בשבחיה של בארסה. הסגל שלה הוא אולי העמוק והמאוזן שהועמד אי-פעם באירופה; היא שמרה על יציבות מדהימה בכל המסגרות (עד כה, רק שלושה הפסדים בליגה הספרדית הקשה), תוך שהיא מציגה כדורסל שובה-עין; הצליחה להיחלץ ממשבר בלתי-מתוכנן ברגע קריטי (ההפסד הביתי לריאל ברבע הגמר); ובעיקר עמדה בלחץ הקהל והתקשורת, שהכתירו אותה לאלופת אירופה כבר בנובמבר. בפעם האחרונה שסומנה פייבוריטית כה כבדה – צסק"א בעונת 2004/5 – היא אפילו לא הגיעה לגמר. כך שגם אם לא תוכתר לגדולה בהיסטוריה – הרי שבשקלול כל הנתונים, ברצלונה של העונה היא כנראה קבוצת הכדורסל הטובה באירופה ב-20 השנים האחרונות לפחות.

אודי הירש:

הרבה חתיכות משמעותיות התווספו לפאזל של ברצלונה הקיץ - פיט מייקל, בוניפאסה אנדונג, טרנס מוריס ואראזם לורבק - אבל הצירוף של רוביו היה המשמעותי ביותר. הוא קיבל בגיל 19 את המושכות של קבוצת צמרת באירופה, וסתם את החור בעמדה הבעייתית ביותר שלה בעונות קודמות, עמדת הרכז. נכון, רוביו טועה לא מעט וקולע באחוזים חלשים מבחוץ (38 אחוזים ל-2, 35 ל-3), אבל הדומיננטיות וההשפעה שלו על המשחק עצומים - ולא רק יחסית לגילו הפעוט (19.5). רוביו הפך את ברצלונה לקבוצה שטסה למתפרצת ומשחקת במהירות שיא גם על חצי מגרש, מצא את הגבוהים שלה באמנות אחרי הפיק אנד רול וקיבל בדרך כלל החלטות טובות (4.1 אסיסטים מול 2.1 איבודים). מעל הכל, הוא שחקן שכדאי לקנות עבורו כרטיס, ולא נותרו רבים כאלה באירופה. נכון, הקליעה הבינונית תפריע לו קצת ב-NBA, אבל רייג'ון רונדו מוכיח בימים אלה בבוסטון שגם בלעדיה אפשר להפוך לאחד הרכזים הטובים בליגה.

אוהד גרינוולד:

בגיל 15 עלה לבוגרים של בדאלונה. בגיל 16 רשם כמעט 20 דקות יורוליג בממוצע. בגיל 19 הפך לשחקן חמישייה קבוע באחת מקבוצות הכדורסל הטובות אי-פעם באירופה. מי יכול לדעת היכן יהיה רוביו לא בעוד ארבע או חמש שנים, אלא בעוד עונה או שתיים?

למרות שהעמיד ביורוליג שורה סטטיסטית סבירה בלבד (6.8 נקודות, 2.9 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים, 1.4 חטיפות), היה רוביו חלק משמעותי מהשדרוג שביצעה ברצלונה העונה. הוא השחקן היחיד שפתח בכל 22 משחקיה של בארסה במפעל, ולצד חואן קרלוס נבארו תמיד היה על הפרקט ברגעי ההכרעה. קשה להבין כיצד מצליח רוביו לעמוד בהר הציפיות ובמעמסה הפסיכולוגית האדירה שרובצת עליו מילדות, ובכל עונה ממשיך לקיים.

נכון, הקליעה מבחוץ עוד לא אבסולוטית והוא עדיין מאבד 2.1 כדורים ב-21 דקות – אבל במשחק הגמר בברסי, כשמולו ניצב תיאו פפאלוקאס, אחד משני הרכזים הטובים באירופה בעשור האחרון, גם עין בלתי-מיומנת יכולה הייתה להבחין בפערים בין השניים. אם פפאלוקאס – על איי.קיו הכדורסל הגבוה שלו וגמלוניותו המוכרת – הוא כל מה שהכדורסל האירופאי הישן רצה להיות, הרי שרוביו – החכם לא פחות והאתלטי והמהיר הרבה יותר – הוא, בתקווה, מה שהכדורסל האירופאי יהיה בעתיד.

אודי הירש:

העונה האחרונה, החל מאליפות אירופה לנבחרות בקיץ ועד לפיינל פור לקבוצות, הוכיחה שבאירופה יש שתי מדינות כדורסל בריאות, שמסביבן מצוקה ומשבר. ספרד לא רק מצמיחה כוכבים בלי הפסקה, אלא שהליגה שלה חזקה ועשירה מספיק כדי למשוך או להשאיר אצלה שחקנים מבוקשים ב-NBA. בסגל של ברצלונה יש שלושה שחקנים שיכלו לשחק בליגה הטובה בעולם - רוביו, נבארו ופראן ואסקז (הבחירה ה-11 בדראפט 2005) - אבל נשארים בשורותיה. הכדורסל הסרבי הרבה פחות עשיר, כמובן, אבל נהנה גם הוא מפס ייצור של שחקנים ובעיקר מכוחם הבלתי מוגבל של המאמנים. אחרי ההופעה המרגשת של ילדי דושאן איבקוביץ' באליפות אירופה (הופעה שהצמיחה את שחקן העונה ביורוליג, מילוש תאודושיץ') הגיעה הקליניקה המרשימה שהעביר כל העונה דושקו ויושביץ' בפרטיזן בלגרד, הקבוצה שהיתה צריכה להגיע לגמר במקום אולימפיאקוס האנמית. הבעיה היא שאת הלקחים הללו לא בטוח שאפשר ליישם במקומות אחרים, שבהם המאמנים משפיעים פחות, התקציבים נמוכים יותר והתשוקה לכדורסל התפוגגה מזמן.

אוהד גרינווולד:

קבוצות הכדורסל באירופה יכולות להסיק שלוש תובנות עיקריות מצפייה בקמפיין של ברצלונה:

א. אפשר לקחת את היורוליג גם אם למאמן שלך לא קוראים אובראדוביץ', גרשון ומסינה. להזכירכם – שלושת הטנורים, שזכו יחד בעשור האחרון בעשרה תארים אירופאים, לא הגיעו לפיינל פור האחרון. מי שכן היו שם הם צ'אבי פסקוואל, ייבגני פשוטין, פנאיוטיס ינאקיס ודושקו וויושביץ'. המועדון הסגור נפרץ.

ב. אין תחליף לעומק. ברצלונה לא הייתה רק קבוצת התקפה נהדרת – היא בעיקר שמרה מצוין, בזכות ספסל עמוק וחבורת אתלטים יוצאת דופן. ואסקז, אנדונג ומוריס חסמו את המרחב האווירי; רוביו, סאדה ומייקל הציקו בקו האחורי; וכך היו יכולים נבארו, לורבק ובאזילה להתרכז בעשיית נקודות.

ג. סבלנות. גם בעונה שעברה נחשבה ברצלונה לקבוצה הכי מוכשרת באירופה, אבל נפלה בחצי גמר הפיינל פור מול השרירים של צסק"א. אם זה היה קורה בקבוצת הכדורגל, מן הסתם כולם היו הולכים הביתה. אבל הג'נרל מנג'ר צ'יצ'י קראוס נתן לפסקוואל עוד הזדמנות, חיזק את הקבוצה במקומות הנכונים, וגרף את כל הקופה.

אודי הירש:

את הלקח הראשון היא לא יכולה ליישם: ברצלונה הוכיחה שיש צורך בבסיס של שחקנים מקומיים איכותיים כדי להצליח. יותם הלפרין אולי יחזור, אבל ספק אם הוא עונה להגדרה "איכותי" אחרי עונת האימים האחרונה. הלקח השני הוא שהגיע הזמן להפסיק לזלזל בשחקני הפנים. לכל ארבע הקבוצות בפיינל פור היו הרבה יותר סנטימטרים וכישרון בצבע מאשר למכבי, ובלי שיפור משמעותי בתחום הזה היא תמשיך לדשדש. הלקח האחרון הוא שפיני גרשון צריך להתעשת. אחרי שרואים את השליטה המופתית של צ'אבי פסקואל הצעיר במיליונרים שלו, את הדיוק בביצוע ההוראות ואת המשמעת, נזכרים שפעם נראו ככה גם קבוצות של גרשון. גם אם למכבי אין סיכוי להדביק את רמת הכישרון של ברצלונה בעונה הקרובה, אין סיבה שהיא לא תחקה את רמת האינטנסיביות שלה.

אוהד גרינוולד:

א. אם אין לכם כסף, ולרכז שלכם לא קוראים רוביו, ואין לכם איזה נבארו בסגל, או לפחות לורבק קטן בקו הקדמי – אל תבנו על גביע בעתיד הנראה לעין.

ב. תסתכלו קדימה. בחייאת – אם ברצלונה לא החזירה את בודירוגה ופוצ'קה, אתם אל תחזירו את שאראס. ועם כל האהבה, גם לא את וויצ'יץ'.

ג. ומצפייה במשחקים של אולימפיאקוס, בטח שלא את הלפרין.