ספרו לנו משהו שאנחנו לא יודעים

ניסינו לפנטז על סדרות צמודות, לחלץ הפתעות, להמציא יריבויות. לא הולך. שבוע לתוך הפלייאוף ובמזרח אין נצחונות חוץ (להוציא את זה של בוסטון על מיאמי הלילה). לא בטוח שאף סדרה שם בכלל תגיע למשחק שישי. הפער בין ארבע הראשונות לארבע הבאות נראה בלתי ניתן לגישור ושאר הסיבוב הולך להיות בעיקר העברת זמן. לאחר כל הדיבורים על סגירת פערים בין הקונפרנסים, המזרח תקוע כבר עשור וחצי בלי יכולת להעמיד יותר משלוש או ארבע קבוצות ראויות.

אבל בסך הכל, זו בשורה טובה לקראת הסיבוב השני. קבוצות הדרג השני עושות מה שהן יכולות, והסיבה לפער היא שכל ארבע הגדולות של המזרח נראות טוב. קליבלנד היא קליבלנד, אורלנדו מציגה את הרביעייה הקטלנית של המון שלשות, המון הליכות לקו, הגנת ברזל ועומק מהספסל, אטלנטה מתבררת כקבוצה מאומנת, חכמה, יעילה וגם די מנוסה ואילו בוסטון חזרה להיות הקבוצה הקשוחה שיריבה עם מעט מדי כשרון פשוט לא מסוגלת לעשות מולה סל. בקיצור, אל דאגה; בעוד שבועיים המזרח כבר יבער.

גם כאן אין חדש: במערב העומק הופך את הסיבוב הראשון לסיפור מעניין ולא צפוי. לעומת המזרח, כאן כבר היו ארבעה נצחונות חוץ ואין אף קבוצה שלא ניצחה עדיין. אף אחת מהשמונה לא נראית בכושר שיא כרגע ויש תחושה שלשש קבוצות במערב יש סיכוי ריאלי להגיע לגמר האיזורי, אולי אפילו לגמר ה-NBA.

ובכל זאת, שתי הסדרות שנראות פתוחות לחלוטין הן דאלאס - סן אנטוניו, ודנבר - יוטה. הדרבי הטקסני חוזר להיות חם כמו בימים טובים יותר של שתי הקבוצות, הרבה תודות לכך ששתיהן בריאות, לשם שינוי, ומרגישות שיש להן צ'אנס להגיע רחוק השנה אם הן עוברות את הסדרה הזאת. לעומתן, דנבר ויוטה פצועות אבל הכוכבים שלהן במצב רוח של הצגות גדולות. כרמלו אנתוני כיכב במשחק הראשון, דרון וויליאמס ענה בשני, התגובה של צ'ונסי בילאפס עוד תגיע. אם יש סדרות שמומלץ לא להפסיד אף משחק שלהן כרגע, אלו השתיים.

קליבלנד: התחילה את הפלייאוף עם אותה רמת אינטנסיביות כמו בעונה שעברה ועם אותו בטחון עצמי. לכאורה זה מעלה סימני שאלה לגבי אופציית שחזור העונה שעברה, אבל כשזוכרים שהקאבס עבדו בקיץ בעיקר כדי להתמודד עם החסרונות הספציפיים מול אורלנדו והלייקרס מקבלים תמונה שונה. השנה סימן השאלה היה קשור לכימייה וליכולת לשלב שחקנים ואגואים חדשים. ובכן, לפחות בשבוע הראשון של הפלייאוף זאת לא נראית כמו בעייה. גם העובדה שהקאבס קיבלו בסיבוב הראשון יריבה קשוחה ודי איכותית רק תתרום להם בהמשך.

לוס אנג'לס לייקרס: גם להם הכניסה המהירה לפלייאוף מול חבורה צעירה ועקשנית תעשה רק טוב. השנה פאו גאסול לא יוכל לטייל חצי פלייאוף ויצטרך להבין כבר בשבוע הבא שהוא הגיע לשלב בקריירה שהוא חייב להעניש בעוצמה קבוצות שאין להן כלים לעצור אותו. רון ארטסט עושה עבודה הגנתית גדולה על קווין דוראנט אבל עומד על 3 מ-19 מחרידים מהשלוש. הקליעה מבחוץ מתחילה להיראות כמו סימן השאלה העיקרי של האלופה לקראת ההמשך.

אורלנדו: בשנה שעברה לקח לה סיבוב וחצי רק כדי להעלות הילוך, השנה עושה רושם שהיא התחילה חזק מהרגע הראשון. בשני המשחקים הראשונים המג'יק קלעו ביחד 23 שלשות ובכל אחד מהם היו להם חמישה שחקנים בדאבל פיגרס. רשארד לואיס ומייקל פייטרוס התחילו את הפוסט סיזן בכושר קליעה נהדר, וכשהשניים האלה פגעו בשנה שעברה, היה קשה מאוד לעצור את אורלנדו. מי שמזלזל במג'יק, שיעשה זאת על אחריותו בלבד.

אם השבוע הראשון הוא אינדיקציה, כמה מהשחקנים האלה ידברו חזק בהמשך הפלייאוף:

ג'אמיר נלסון (אורלנדו): המשחק הראשון מול שארלוט הזכיר לנו שלפני הפציעה באמצע העונה שעברה הוא היה השחקן הטוב ביותר של המג'יק. הספצייליטה שלו היה השתלטות על משחקים גדולים במאני טיים, מאוד יכול לראות שהוא יחזור לעשות זאת בחודשיים הקרובים.

קארון באטלר (דאלאס): כמעט שכחנו שהוא הגיע באמצע העונה, כנראה בגלל שבחודש האחרון של העונה הרגילה הוא היה די רדום. אבל את הפלייאוף באטלר התחיל עם אמירה שהוא כאן כדי להשפיע: בשני המשחקים הראשונים הוא לקח 18 זריקות וקלע 19.5 נקודות. גם אם האחוזים כרגע לא משהו, נוביצקי זקוק לעוד שחקן עם מנטליות של סקורר לידו. באטלר מספק בדיוק את זה.

ג'ייסון ריצ'ארדסון (פיניקס): לכמה שחקנים יש בקריירה משחק של יותר מ-40 נקודות בפלייאוף? ג'יי-ריץ' השיג אחד כזה בפורטלנד תודות ל-8 שלשות, וזה אחרי 29 נקודות במשחק הקודם. אם פיניקס רוצה להגיע רחוק השנה היא צריכה את ג'יי-ריץ' בשיאו בפלייאוף הזה. מאוד יכול להיות שזה בדיוק מה שהיא קיבלה.

גלן דיוויס (בוסטון): ביג בייבי היה מצוין לא רק במשחק בו קווין גארנט לא שיחק, הוא כיכב כבר במשחק הראשון כשדווקא הדקות שלו בתחילת הרבע האחרון היו אלו בהן מיאמי פשוט לא הצליחה לעשות סל ובוסטון ברחה. רוב העונה דייויס קצת נשכח בנסיון של הסלטיקס להכניס לעניינים את ראשיד וואלאס, אבל עם תחילת הפלייאוף הוא מוכיח שהוא השחקן הטוב ביותר שיש לבוסטון על הספסל, כזה שבהחלט מוסגל להשפיע על משחקים חשובים.

ואם השבוע הראשון הוא אינדיקציה, כמה מהשחקנים האלה ידברו חזק בפלייאופים של השנים הבאות:

דרק רוז וג'ואקים נואה (שיקאגו): מי שחשב שהסדרה מול בוסטון בעונה שעברה הייתה מקרית, מקבל השנה שוב את הצמד הנפלא. רוז מייצר נקודות בלי הפסקה, נואה תורם התלהבות, נחישות, הגנה, ריבאונד והקנטות על העיר היריבה. שחקני פנים צריכים לעמוד בתור בקיץ בשביל צ'אנס לשחק עם השניים האלה, כשכריס בוש צריך להיות הראשון.

ניקולה באטום (פורטלנד): אמנם הוא שוב הספיק להיפצע, אבל במעט שהיה לו, הסמול פורוורד הצרפתי הראה פוטנציאל להפוך לסטופר שקולע שלשות הגדול הבא, משהו בסגנון שיין באטייה אתלטי. באטום הופך לשחקן מפתח בפורטלנד. אם הוא ואודן יהיו בריאים ביחד, יום אחד יכולה להתפתח באורגון קבוצת הגנה חד פעמית.

ברנדון ג'נינגס (מילווקי): למה אף אחד לא עשה עניין מהצגת 34 הנקודות במשחק הבכורה של הרוקי המוכשר בפלייאוף? ג'נינגס החזיר לבד לחלוטין את הבאקס למשחק שאטלנטה שיחקה בו נפלא. העלייה שלו לקליעה מכדרור הופכת אותו לשחקן פיק & רול קטלני, ואם הוא ילמד להיות אפקטיבי יותר בחדירות ויתוודע ליד ימין שלו הוא עוד יוכל להוביל את הבאקס רחוק מאוד ביום מן הימים.

סרג' איבקה (אוקלהומה סיטי): את דוראנט כבר למדנו להכיר וזה גם לא מפתיע שווסטברוק חוגג על דרק פישר, לכן התגלית העיקרית של הת'אנדר בפלייאוף בינתיים היא הרוקי הקונגולזי. הצגת החסימות הנדירה מהמשחק השני, יחד עם שילוב בין גובה לאתלטיות שעושה ללמאר אודום כאב ראש, הופכות את איבקה לפוטנציאל להיות אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה. לשמחת כולם, הוא נמצא בדיוק במקום הנכון כדי שנראה אותו גם בשנים הבאות בפוסט סיזן.