פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אירופה מצדיעה לך

        הניצחון של אינטר על ברצלונה היווה תשובה מוחצת למי שהעז לפקפק במעמדו של הכדורגל האיטלקי. פז חסדאי נרגש משובה של האימפריה

        מטבעי, אני בחור לא יציב. כקורבן של מצבי רוח וגחמות רגעיות, דעותיי משתנות עם כיוון הרוח. אני נסחף אחר התחושות, מבסס עליהן את עמדותיי הנחרצות, ולמחרת לא מהסס לבטל ולסתור אותן. דעותיי הפוליטיות, למשל, נעות בין קיצונויות, ויום אחד אני בעד לכסח ולשבור, ולמחרת תומך ברוך ואמפתיה. בכל הנוגע לספורט, שמטבעו מבוסס על מומנטום ואמוציות, חוסר היציבות שלי בולט פי כמה וכמה. בחודש מרץ אני יכול להתמסר לכדורסל מכללות ולהלל את הבחורים האמיצים, ובחודש אפריל להביט על מאבקי הפלייאוף הקשוחים של ה-NBA ולא להבין ממה הייתה ההתלהבות הגדולה. יום אחד אני מאמין באמת ובתמים שאין כמו הקסם הנושן של הכדורגל הישראלי, ובשבת שלאחר מכן לבוז לשחקנינו העצלים וחסרי הכישרון. בכל פעם אני מתפכח, מתנער מהשקר אליו נסחפתי, ומתעורר למציאות חדשה.

        השבוע הייתה זו אינטר הנפלאה שגרמה לי למהפך תודעתי, לפקפק באמונותיי ולהכות על חטא: איך לעזאזל הרשיתי לעצמי להשמיץ או לבטל את הכדורגל האיטלקי? איך העזתי לחשוב שאיטליה איבדה את מעמדה בצמרת הכדורגל העולמי? מי אנחנו שנעליב את אימפריית הכדורגל, אלופת העולם, שזכתה ארבע פעמים בגביע העולמי, ותגיע גם השנה כפייבוריטית וכמועמדת בכירה רק מעצם היותה איטליה, הסקוודרה אזורה? תודה לך אינטר שעוררת אותנו מהאשליה, אני בוש ונכלם, ובעיקר מתנצל. חטאתי. טעיתי. סליחה.

        כמיטב המסורת

        בשנים האחרונות הייתה מגמה ברורה של זלזול בליגה האיטלקית, וקל וטבעי היה להיסחף אחריה. האיצטדיונים נראו כמו מפלצות ארכיטקטוניות מיושנות, עם תאורה רעה ואווירה לא מושכת, הטקטיקה נתפסה כהגנתית ולא אטרקטיבית, קבוצות הסרייה A התקשו להגיע להישגים מרשימים בזירות האירופאיות, והכסף הגדול נטש ועבר לאנגליה. מילאן נראתה כמו בית אבות פתטי, יובה התפרקה בגלל פרשות שחיתות, רומא נראתה כמו רוח חולפת ולא רצינית, ואינטר נתפסה כטקטית, משעממת ואימפוטנטית. התחושה הייתה שהכדורגל האיטלקי איבד את הרלוונטיות שלו.

        אבל ביום רביעי האחרון הקסם שוב חזר. למעשה, כבר לפני המשחק היה ברור שאם יש קבוצה שיכולה לעצור היום את ברצלונה, היא חייבת להיות איטלקית. רק הגנה מסודרת ומיומנת, כמיטב המסורת המקומית, תצליח להתעלות על הקסם ההתקפי של בארסה. רק משמעת טקטית, מבית היוצר של פוצו, סאקי וליפי, תוכל להתגבר על מסי וצ'אבי. רק נחישות איטלקית, מגובה בתשוקה לטינית ובהיסטוריה מפוארת, יכולה להתמודד עם אלופת אירופה הגאה ללא חשש או רגשי נחיתות. אין ספק, השבוע אירופה מצדיעה לאינטר.

        נכון, לעתים נראה כי אינטר היא הכל חוץ מאיטלקית. המאמן פורטוגלי, ההגנה מברזיל, הקישור מהולנד וההתקפה מקמרון. למעשה, החומר המקומי בסגל הוא די נדיר, אך אל לנו להתבלבל. המהות, המסורת וההיסטוריה - איטלקיות לחלוטין. האיצטדיון הוא עדיין סן סירו, העיר המארחת היא מילאנו ולא אחרת. הקהל כולו לבוש בקפידה ובסגנון, אוכל מקרוני ולזניה, והתחנך על סרטיו של פליני. הדגלים הענקיים עדיין שם, הצעיפים המסוגננים עדיין מתלפפים בסטייל סביב צווארי האוהדים, ביציעים עדיין ניתן לזהות דוגמניות יפהפיות לצד אנשי עסקים מפוקפקים, וקולו של השדר עדיין מתנגן לאוזן במוזיקליות שיש רק בארץ המגף. זו איטליה ילדה, זו איטליה.

        זה הזמן להתנצל

        ומאחורי הכל, הגאווה. האיטלקים לעולם לא ירגישו כאנדרדוגים. זו המדינה שזכתה במונדיאל יותר מכל נבחרת אחרת ביבשת. זו האומה שהביאה לעולם את פאולו מלדיני ופאולו רוסי, את דינו זוף ואת ג'אנלואיג'י בופון, את רוברטו באג'יו ואלסנדרו דל פיירו, את ג'אנו ריברה ופרנקו בארזי. אין להם שום סיבה להיבהל מברצלונה או מכל מגמה זמנית אחרת, כשמאחוריהם ניצבת היסטוריה מפוארת. כמה מרגש לזהות את הביטחון העצמי לצד התשוקה למשחק, את הקשיחות והאגרסיביות לצד העדינות והטכניקה. כמה מרגש לראות קבוצה שלא מתביישת בכך שהכוכב הכי גדול שלה הוא המאמן, כמו בימים הטובים.

        ולפתע גם הליגה המקומית זכתה להתעוררות מחודשת, עם היריבות המסקרנת בין אינטר לרומא הנפלאה. פתאום המירוץ בצמרת צמוד ומותח, פתאום כל משחק נראה כמו מוקש, פתאום אטאלנטה ופיורנטינה, פאלרמו וסמפדוריה, נראות כמו יריבות בלתי ניתנות להכנעה. פתאום המועמד לשער העונה שוב מגיע מאיטליה, עם הפצצה הווירטואוזית של מייקון לחיבורים של יובנטוס.

        אז מה עבר לנו בראש? איך העזנו לזלזל בכדורגל האיטלקי או להתעלם מקסמו? נדמה שכולנו חוטאים באותו חטא, נתונים לגחמות רגעיות ונסחפים אחר מגמות זמניות, ומבטלים בהינף עין היסטוריה ארוכה. כמו שמוקדם מדי לקשור כתרים לראשו של לאו מסי בזכות שנתיים מצוינות, כך היינו נחפזים מדי להניח כי איטליה איבדה את זה. הקביעה כי "הניצחון של אינטר הוא הפסד של הכדורגל היפה" היא נחפזת באותה מידה. היה זה ניצחון של המסורת, שהחזיר עטרה ליושנה. אומנם אף אחד לא יתפלא אם ברצלונה תצליח בסופו של דבר לחלוף על פני אינטר, היא עדיין טובה ממנה בהרבה, אך מיליוני איטלקים וחובבי כדורגל ברחבי העולם מודים בימים אלה לאינטר על התזכורת ההיסטורית. איטליה עדיין פה.