לתפארת מדינת ישראל

שנים שניסו להתכחש אליהם. אותה "תקשורת מזדיינת", כפי שמכנים אותה בבלומפילד ובטדי, לא ממש התעניינה באתלטיקה קלה, התעמלות וקליעה. אחרי הכל, דימיטרי קרויטר, אלכס שטילוב וסרגיי ריכטר הם בכלל רוסים החיים בעולם משלהם. הם אוהבים ללכת לדאנס-בארים משלהם עם בלייזר ופפיון, ולצפות בדובים מאולפים בקרקס. ענפי הספורט המשעממים שלהם – גם אם תחברו אותם יחד, הם כל כך רחוקים ברמת העניין מבעיטה אחת למסגרת של אלנתן סלמי או מעוד תיקול של תמיר פור.

אבל בתחילת אוגוסט 2012 כבר אי אפשר היה להתעלם מהטריו הזה. כל אחד, בתורו, זכה במדליית זהב אולימפית במשחקי לונדון, ודאג להשמעת "התקווה", שהפכה כבר מזמן לייאוש בקרב רבים מ"בני עמם". ועכשיו כולם רודפים אחריהם, פתאום כולם נחמדים וסקרנים, שואלים את שטילוב על תרגיל הקרקע האיכותי ואת ריכטר על הקליע הגורלי בפיינל של תחרות רובה האוויר.

ואז התחיל חודש אוגוסט. עוד שבועיים תיפתח ליגת העל. הפעם 18 קבוצות יילחמו על הזכות להגיע לסיבוב השני ולאבד שלושת רבעי נקודות, ועכשיו זה תורם של הספורטאים האמיתיים, כמו ערן לוי, לחזור ולככב בכותרות הראשיות. הפעם "התקשורת המזדיינת" מתעשתת בזמן. ליגת העל נדחקת לעמודים האחוריים.

עולם הכדורסל הישראלי הוכה בתדהמה כשרענן כץ בחר לרכוש דווקא את עירוני רמת גן, אבל הוא הבין שרק על ידי בניית קבוצה חדשה לגמרי, שתהיה מונעת כולה מיצר נקמה אישי, בדיוק כמוהו, הוא יוכל להקים אלטרנטיבה אמיתית לקבוצה שסילקה אותו הקיץ - הרחק מרגשי הנחיתות של אוסישקין, מהלוזריות של מלחה ומהפנאטיות של אולם הפחים.

ההיענות הייתה מהירה, ובתוך ימים הוחתמו דייויד בלאט כמאמן, עודד קטש כעוזרו, צביקה שרף כמנהל מקצועי ונוון ספאחיה כסקאוט. המו"מ על החתמתם של אלן אנדרסון, מצ'איי לאמפה וטרה סימונס ארך שעות ספורות בלבד, ועוד לפני שאנשיו של הביזנסמן ממיאמי הספיקו להסביר לו את משמעות החוק הרוסי, הסכימו גם טל בורשטיין, יותם הלפרין, יניב גרין, גל מקל ודרור חג'ג' להצטרף לפרויקט, שקיבל תוספת כוח משמעותית עם הגעתם של סופוקליס שחורציאניטיס ודווין וויד, ששוכנע על ידי כץ לחתום בקבוצת הבת החדשה של ההיט על חוזה למשחק אחד בלבד.

בזמן הצגת השחקנים לפני גמר הפיינל פור ביד אליהו, אחרי שראה את האש בעיניים של שחקניו ושמע את העידוד הבלתי פוסק מהיציע שהוקצה לעשרות נושיו של מוני פנאן, למאות הפרקליטים שהובסו לאורך השנים על ידי שמעון מזרחי בבתי המשפט ולכל מכריו של פיני גרשון, ניגש כץ לדייויד פדרמן, הגיש לו חבילת שי של עלית כשעל פניו חיוך של מנצחים, ולחש באוזנו: "אמרתי לך לא להתעסק עם RK".

כמה דקות אחרי הניצחון של הפועל תל אביב על בית"ר ירושלים בגביע, התייצב מול המצלמה איתי שכטר. "בית"ר שיחקה עם שלוש בלמים", אמר החלוץ המאושר והמוכשר, "אנחנו הפייבוריטים לזכות בגביע, אבל יש עוד שלושה קבוצות שרוצות לנצח...". החלוץ עוד לא הספיק לסיים את המשפט, וכבר מהעבר השני התפרץ מאיר איינשטיין. "מצטער, אבל אני נאלץ להפסיק את הראיון", אמר בזעם השדר הוותיק, "מילא שנמני אומר שקשה לנצח עם עשר שחקנים, אבל שלושה קבוצות? זה כבר בלתי נסבל. העובדה שכדורגל הוא משחק עממי לא אומרת שכדורגלנים חייבים להיות בורים. תודה רבה איתי, אתה רשאי ללכת למקלחות. בהזדמנות הזו, שטוף היטב את לשונך".

הראיון המדובר, שהפך לקלאסיקה, הסעיר את הציבור. היו שאמרו שהטעויות אומנם צורמות לאוזן, אך אין הן גרועות יותר מבליל הקלישאות הריקות מתוכן שמנפיקים אלישע לוי וגוטמן. אחרים הזכירו את יצחק רבין, שנהג לומר שאין כמגרש הטניס לאמוד את אופיו של אדם, ולכן גם אמירות שחוקות ושגיאות לשוניות מזוויעות מייצרות אווירה וזהות. התקשורת נתנה כדוגמה את שאקיל אוניל, האיש הגדול והקשוח, שנוהג לנפק פניני לשון ואף לצטט את שייקספיר, או את אלכס פרגוסון, שלעולם ישאיר אצל יריביו את התהייה האם דבריו הם מלחמה פסיכולוגית או כוונה כנה. כתוצאה, ההתאחדות כפתה על קבוצות הליגה לצרף לצוות המקצועי יועץ לשוני. בנוסף, היא אף אסרה על היו"ר לוזון לשאת נאומים. לכדורגל גרוע כבר התרגלנו, אך עם טיפשות ובורות לא נשלים לעולם.

זה קרה בתחילת העונה. משחקה של מכבי תל אביב נדחה ליום שלישי עקב התנגשות עם מסיבת יום ההולדת הגרנדיוזית שתכנן אבי לוזון לעצמו, אלא שמאבי נמני נבצר מלהגיע למשחק הדחוי. הסיבה הרשמית: מחלה. הסיבה האמיתית: בריתה של בת של אוהד. כשנפוצה הידיעה, ביצת הכדורגל המקומית רחשה. הנהלת הצהובים נכנעה ללחצים והחליטה להיפרד לשלום מהסמל הנצחי.

אט אט, באופן מפתיע, התבררה ההחלטה כחיובית, לא רק בשביל מכבי, אלא עבור עולם הכדורגל הישראלי כולו. מכבי לפתע נראתה קורנת, חיובית, שופעת, מלאה בעצמה. הליגה נהנתה מיריבה ראויה שהתווספה למאבק האליפות, הנבחרת הרוויחה מספר שחקנים מצוינים, ערוצי הטלוויזיה נלחמו על זכויות השידור של הצהובים, האוהדים האלימים משער 11 נטשו את היציעים, ואפילו אוהדי הפועל תל אביב בירכו: סופסוף, הם אמרו, יש לנו יריבה אמיתית בדרבי. ליגת העל חוותה פריחה מחודשת.

רובכם, סביר להניח, שמעתם רק בחטף את השם חנוך ניסני. ניסני מוגדר כנהג הישראלי הראשון בפורמולה 1, רק שההגדרה הזו לא מאוד מדויקת, כי הוא נהג אימונים, מה שמכונה בשפת הכדורסל "נער פוסטר". את הכותרות שלו הוא עשה כתוצאה מהתנגשויות ומלגלוגים מכוערים של קולגות לענף מאחורי גבו. זה לא נאמר, חלילה, כדי לזלזל בניסני, שהגיע ממדינה נטולת מסורת, שעדיין לא אישרה אפילו לקיים מרוצים בצורה חוקית, זו פשוט המציאות.

אבל כל זה השתנה ביום בו פרץ לתודעה הישראלית דני לוין, שנולד באתיופיה בתור דמבר מלאסה לפני ששמו עוברת באכזריות, והדהים את המדינה. "אם הצלחתי להסתדר ברחובות חולון עם פורד קורטינה, מה הבעיה כבר לנהוג במרצדס ברחובות מונטה קרלו?", נהג להגיד הנהג שלנו מקבוצת מקלארן, ששם את ישראל על מפת המירוצים. עכשיו הוא מככב על המשטחים המפוארים של מלבורן ומונטריאול, עוקף מימין את מאסה ואלונסו, וכל חולון עוצרת את נשימתה בזמן שהוא נכנס לפיט ועשרות פסיכים מסתערים על רכבו במטרה להחליף לו גלגל ולמלא טנק דלק ב-6.7 שניות. "איזו אמא יהודייה רוצה לראות הבן שלה טס על המסלול במהירות 300 קמ"ש?", שאלו את העיתונאים את גברת מלאסה, וזו ענתה בפשטות: "בצבא הישראלי וברחובות חולון לא פחות מסוכן".

כל העולם יצדיע לטניסאית הישראלית, אחרי שהיא תתעלה ותתגבר על תנאים בלתי אפשריים. בעוינות שכזו, שעטופה בגזענות ובפנאטיות, עולם הטניס לא נתקל מעולם. הענף האליטיסטי, שרגיל לסטנדרטים גבוהים ולגינוני נימוס, יתקשה להאמין כשאחת המדינות החברות באו"ם תסרב לשתף ספורטאית רק בגלל לאומיותה. אחר כך, כשהמאמצים הדיפלומטיים יאשרו את השתתפותה, ייאסר עליה לשחק במגרש המרכזי. היא תבודד מכל חבריה, תיאלץ להתאמן לבדה, ועשרות שומרים ומאבטחים יעטפו אותה בכל רגע מחשש לביטחונה. מיד עם סיום המשחק היא תובהל חזרה לבית המלון, אפילו מבלי להתקלח. גם חברותיה הטניסאיות ימחו על היחס המפלה והמקומם. "איך היא מצליחה לשחק כל כך טוב בכאלה תנאים?", תתהה אחת מהן.

אבל הישראלית לא תאמר נואש. תוך שהיא תציג רוח קרב מרשימה ויכולת נהדרת, היא תחבוט ביריבותיה בזו אחר זו. המארגנים עדיין יסרבו לשבץ אותה במגרש המרכזי, אך היא לא תוותר. בתוך מספר ימים, היא תדיח ארבע טניסאיות מהטופ 25, כולל שתיים מהטופ-10, ותטפס עד לחצי הגמר. שם דרכה תיעצר, אך רק לאחר שתחשוף אומץ לב ונחישות, קור רוח ומקצועיות, לתפארת מדינת ישראל.