פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        וזה רק החלק הראשון

        למרות הקשקושים של שגיא כהן והטרגדיה של ססק, המשחק בין ארסנל לברצלונה סיפק חוויה ספורטיבית מזככת. פז חסדאי מסכם ערב מצמרר

        אולי היה זה חג הפסח שגרם לי להתרגש יתר על המידה, אולי זה כל הלחץ שהשתחרר מהאירועים המטרידים של ליל הסדר, ואולי זה רק הגורל שיצר את רצף האירועים המטורף, אבל נדמה שהמשחק של ארסנל נגד ברצלונה ביום רביעי סיפק את אחת מחוויות הכדורגל המזככות ביותר של התקופה האחרונה. קשה להאמין איך משחק אחד הצליח לספק כל כך הרבה דרמות אנושיות וספורטיביות במקביל, עם אין ספור סיטואציות מורכבות והתרחשויות מסעירות, אך גם עם מהלכי כדורגל שובי עין וחגיגה ספורטיבית טהורה ומזוקקת. מה שהתחיל בקבלת הפנים הנרגשת לתיירי הנרי נמשך בהצגה של ברצלונה, כלל את הקאמבק של ארסנל ונגמר בטרגדיה של פברגאס, ואחרי חגיגה נדירה שכזו, כל שנותר לעשות זה להודות לאל שלא עשני אישה, ושאיפשר לי להתמוגג מכדורגל במיטבו.

        לאונל מסי שחקן ברצלונה מול אלכסנדר סונג שחקן ארסנל (רויטרס)
        קשה להאמין איך משחק אחד הצליח לספק כל כך הרבה דרמות אנושיות וספורטיביות במקביל, עם אין ספור סיטואציות מורכבות והתרחשויות מסעירות, אך גם עם מהלכי כדורגל שובי עין וחגיגה ספורטיבית טהורה ומזוקקת (צילום: רויטרס)

        אלמוניה

        אם אני שחקן כדורגל בליגת האלופות, הדבר הראשון שאאחל לעצמי זה שאיציק זוהר ושגיא כהן יספידו אותי. יש תחושה כאילו כל קביעה נחרצת של צמד הפרשנים מתגלה במערומיה דקות ספורות בלבד אחרי שנזרקה לחלל בחוסר אחריות, ומפתיע שאחרי כל כך הרבה שגיאות ומעידות - השניים עדיין לא מוצאים לנכון לגלות מעט צניעות. אומנם לכל אחד יש דעה, ותפקידם של השניים הוא להביע את זו שלהם, אך ההיסטוריה וההיגיון מוכיחים שיש לעשות זאת בהסתייגות, בחשש וביראת כבוד. אני אישית עדיין תחת הרושם של דברי ההספד של שגיא כהן לקריירה של גונזלו היגואין, שהושמץ על ידי הפרשן אחרי המשחק מול ליון אך מאז לא מפסיק לכבוש במדי ריאל מדריד. ביום רביעי הקורבן היה אלמוניה, שענה לספקות שהוטלו בו במגוון מדהים של עצירות והדיפות, ואז, כשהפרשן והשדר החלו לחזור בהם ושיבחו את השוער על יכולותיו המופלאות, הוא הגיב ביציאה מטופשת במהלך מתריס, כאילו עשה זאת בכוונה על מנת ללמד אותם לקח: הישמרו בלשונכם. בהמשך היה זה בנדטנר המושמץ שסיפק שני בישולים מרשימים עבור ארסנל, וכמו עשה יד אחת עם אלמוניה על מנת לתת לפרשנים הישראלים שיעור מאלף בהלכות הצניעות. ספק אם זה יעזור.

        ברצלונה

        אולי הזיכרון שלי קצר, אולי אני מתלהב יתר על המידה, אבל 17 הדקות הראשונות של ברצלונה באצטדיון האמירויות היו תצוגת הכדורגל הכי מושלמת שראיתי בחיי. מעולם לא ראיתי רצף סוחף כזה של התקפות, כשכולן נבנות בצורה מושלמת, עם תנועה בלתי פוסקת וכישרון אדיר, עם מסירות מדויקות ושליטה אבסולוטית בכדור, כשהצופה מתקשה להחליט אם הקסם טמון בפשטות של הכדורגל, או שמא ביכולותיו הקסומות של הטקטיקן גווארדיולה, ששולט על העניינים ומנהל אותם מלמעלה ביד רמה. לא פשוט להפוך קבוצה כמו ארסנל לכל כך אומללה, ועוד באיצטדיונה הביתי, אך בדקות הזן הללו כל התקפה של בארסה הסתיימה במצב קורץ ובבעיטה מטווח קצר לשער, כשרק יכולת וירטואוזית של אלמוניה המושמץ מונעת מהכדור לפגוש את הרשת שש או שבע פעמים.

        כבר אין טעם לשבח את ברצלונה בסופרלטיבים שונים. כבר השווינו אותה למכונה משומנת, לכוכבי פלייסטיישן או ללהקת בלט, הכל היינו הך. למעשה, הגיע הזמן שהמציאות הלשונית תתהפך. מעכשיו אם נרצה להפליג בשבחו של מישהו או לשבח את עליונותו ואת איכותו, אולי נשווה אותו לברצלונה. אולי.

        ססק

        אנא אלוהים, שמור על כדורגלנינו. בתקופה הזו, כשהעונה נמצאת בשבועותיה המכריעים, לכל פציעה יש משמעות כפולה: האם הוא יחמיץ את המונדיאל? כל צליעה או דידוי החוצה מהמגרש מחסירות פעימה מלבנו, וקשה היה להישאר אדיש לנוכח הבעת הכאב והעצב על פניהם של גאלאס ופברגאס, שקלטו שהם עלולים להחמיץ את המאורעות החגיגיים בדרום אפריקה. אבל לפציעה המצערת של ססק קדמה טרגדיה לא פחות דרמטית, כשספג את הכרטיס הצהוב שמנע ממנו לשחק בגומלין. כמה הוא רצה לשוב לביתו בקטאלוניה, לשחק בקאמפ נואו מול קבוצת נעוריו, ליהנות מקבלת פנים חמימה ואוהדת ואולי להצעיד את ארסנל לניצחון מתוק, אך הלב נחמץ לראות אותו כורע על ברכיו, תופס את ראשו כלא מאמין על הצהוב המיותר שספג, וקולט שהחלום חמק מידיו. כמה דרמות במחצית אחת?!

        באופן מוזר, דווקא אחרי הפציעה שלו הוא נראה שליו למדי. אחרי שכבר ממילא הורחק מהגומלין, ואחרי שכבר הצליח להשלים את הקאמבק של ארסנל, היה משהו רגוע ונינוח בפרצופו. הוא צלע החוצה במין שלוות נפש מוזרה, ומעכל את המציאות הכואבת. התותחנים כבר לא יזכו באליפות באנגליה, כנראה גם לא בגביע אירופה, אבל מבחינת פברגאס, שזה עתה גזל ניצחון מברצלונה וכבש לשערה, המשימה הושלמה.

        הנרי

        אז מה היה לנו שם? ארבעה שערים, עשרות מצבים, וצמד אדיר של זלאטן, עם שתי נגיעות קסומות. היכולת הסוחפת של וולקוט, ההרחקה של פויול, והפציעות של חצי מארסנל, שממשיכה לסבול מנאחס מסתורי. כל אירוע בין שתי הקבוצות החיוביות הללו נתפס כמרגש, היה זה משחק התקפי, קצבי ואיכותי, אבל עם כל הכבוד לאירועים על הדשא, שיא הדרמה התחוללה ביציעים, עם קבלת הפנים לתיירי הנרי.

        זה היה מצמרר. כמה אהבה הייתה באותם רגעים באצטדיון, כשתמונתו התנוססה על פני המסכים והקהל קרא בשמו של כוכב היריבה. כמה מענג לגלות על מידת הכבוד וההערכה שרוחשים אוהדי ארסנל לשחקנם לשעבר, למלך שעריהם בכל הזמנים, לחלוץ שהסב להם כל כך רגעי אושר, ואילו עתה שב הביתה לשחק נגדם. תשואות רמות קיבלו אותו מיד עם כניסתו למגרש, אך מיד כשנגע בכדור זכה לשריקות בוז רגעיות, רק על מנת להזכיר לו שעם כל הכבוד לעבר, כרגע הוא אויב. אך אז הגיעה שריקת הסיום, ושוב כל הקהל נעמד על רגליו, הודה להנרי הנרגש על קריירה מופלאה, ובעיקר הריע ל-22 השחקנים על המאמץ הכביר ועל עוד ערב בלתי נשכח.