פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אמסלם עדיין לא בשל לאמן את בית"ר

        גם כי השיפור ביכולת של בית"ר לא מספק. חמי אוזן סוגר מחזור, מצדיע להרוש ובודק אם לאלישע לוי כדאי בכלל להישאר בחיפה

        מרשים

        לא קשה להניח שכבר בסיום העונה, כשכולם יתפנו לראיונות סיכום ליגה, יהיו כמה גאונים שינסו לגזור קופון על ההצלחה של אריאל הרוש בשער בית"ר ירושלים. אני נתתי לו את ההזדמנות הראשונה, אני העליתי אותו מהנוער, אני הלכתי איתו באש ובמים ואני בניתי שוער להרבה שנים עבור בית"ר ירושלים. כל אחד מכם יכול רק לנחש מי מהאנשים שעברו בקבוצה יהיה מספיק חוצפן לנכס לעצמו את הפריצה. כבר התרגלנו לתרבות הזו בה אנשי מקצוע ממהרים לקחת לעצמם קרדיט על הצלחה של מישהו אחר. כמעט כל מאמן בישראל זוכר את מי הוא העלה מהנוער, רק כדי להזכיר כמה שנים אחר כך איפה ההצלחה התחילה.

        אלא שבמקרה של הרוש, וזה הישגו הגדול, אף אחד לא יכול לומר שהוא אחראי לתוצאה הסופית. הרוש, באמצעות יכולת ואופי משובחים, פשוט לא נתן לאף אחד להחליט אחרת בשבילו. הוא הכריח את מי שמחליט להבין שאין לו אופציה אחרת. בית"ר, וזה באמת לא חשוב כרגע מי, הביאה בתחילת העונה את ז'וסלן מאייבי, ההוא שחטף במוצ"ש חמישייה בטדי, שיגבה את הילד. שיחפה על העליות והירידות האופיינית לשוער בגילו. שייכנס לשער כשהביטחון שלו יירד והלחץ בקבוצה לא ירשה באותם רגעים ללכת עם ילד בין הקורות. אבל הרוש לא נתן לו סיכוי. הוא לא נתן לאף אחד סיכוי ופשוט לקח את ההזדמנות שניתנה לו בשתי ידיים.

        רק מי שראה את הרוש בדקות שקדמו לפנדלים מול מכבי תל אביב בגביע, יכול להבין איזה שוער ענק גדל בבית"ר. הרוש עבר בין היציעים, הודה לקהל שעודד אותו ונראה קול לחלוטין, כאילו הוא רק מחכה שהרגע הענק שלו יבוא. הוא לא פחד מהרגע הזה, הוא ציפה לו והיה בזון כאילו הוא שוער בן 30. בית"ר כבר הפסידה בפנדלים בטדי, כי פנדלים בטדי לעיני הקהל שלך זה מלחיץ ואכזרי. הרוש הוא הבשורה הכי גדולה שיצאה מבית"ר ירושלים מאז אבירם ברוכיאן. טוב לדעת שגם בעונה נוספת שבה לה פמיליה מכתימים את השם וההיסטוריה של המועדון ובעיקר כששוב לא ברור מי יפעיל את הקבוצה הזו ויזרים לה כספים בעשור הבא, גדל נצר שממשיך את השושלת. ילד שמזכיר שבית"ר האמיתית הייתה לפני לה פמיליה וגאידמק, ותהיה גם אחריהם.

        משמים

        לא ברור מהיכן יצאו הדיווחים בנוגע לעתיד חוזהו של אלישע לוי מיד אחרי ההפסד בגביע להפועל רמת גן. גם אם היו מעטים ולא נכונים, גם אם יצאה איזו הכחשה מרומזת (אך לא גורפת), אלישע לוי חייב להבין מזה משהו חשוב: מעמדו במכבי חיפה לא מובטח לנצח, והגיע גם הזמן שיעמוד יותר על שלו ולא ייתן שעיתונאים ידרכו עליו כאילו רק עכשיו הוא הגיע לקבוצה. יתרה מזו, יכול להיות שאלישע לוי לא צריך לחשוב מתי כבר מכבי חיפה תחתים אותו על חוזה חדש, אלא האם כדאי לו ורק לו לחתום על חוזה כזה בכלל.

        אחרי שתי אליפויות (השנייה מתקרבת), אלישע לוי חייב להיות כן עם עצמו ולתהות האם הוא מסוגל להוביל את מכבי חיפה לאליפות שלישית ברציפות. לוי יכול להיזכר מה נשאר מהתהילה של לוי אחר, רוני לוי, כשזה הפסיק להביא תארים למכבי חיפה והמערכת הגיעה לסוג של שובע זמני. במקרה של אלישע לוי, שהשמירה על כבודו הרבה פחות קפדנית מזו של רוני לוי, הנזק שיכול להיגרם לקריירה שלו יהיה הרבה יותר גדול ועלול לפגוע לא מעט במעמד שרכש לעצמו בענף בשנתיים האחרונות. זה לא אומר שאלישע לוי צריך לעזוב, זה אומר שהוא צריך לשקול אופציות אחרות ולא לתת לאף אחד להרגיש שהוא בכיס שלו. צורת מחשבה כזו יכולה להיות הכרזת עצמאות הכי גדולה שלו כמאמן לשנים הבאות, לא פחות מהתוצאות שהביא למכבי חיפה.

        מדהים

        שהפועל רמת גן משחקת יותר טוב, מאז התפוצצה פרשת ירון קוריס

        מדד ה-16

        רוב הביקורת שמופנית כלפי שיטת הקיזוז של אבי לוזון עוסקת בצמרת. מדי שבוע מחשבים למכבי חיפה את הפער האמיתי שלה מהפועל תל אביב לקראת הפלייאוף, כולל בוודאי אבי לוזון עצמו. עוד לא נבנה הבונקר שיוכל להכיל את כמות הבושה שלו אם בסופו של דבר מכבי חיפה לא תזכה באליפות, וסביר להניח שהחשש הזה מנקר בראשו מדי מחזור.

        אלא שהעוול הנורא הזה, אסור לשכוח, עלול להתרחש גם בתחתית. כמו מכבי חיפה, שבעונה רגילה כבר הייתה מבטיחה עכשיו את האליפות, את תחתית ליגת ה-16 מגרדות שתי קבוצות שבסיטואציה רגילה היו מבטיחות כרגע את מקומן בליגה השנייה – הפועל רעננה ואחי נצרת. לא היה צריך לראות את עכו משחקת נהדר בבלומפילד מול הפועל תל אביב, כדי לדעת שנצרת ורעננה צריכות לרדת. אלו לא רק התוצאות שלהן, אלא האופן שבו הן מתייחסות לצ'ופר שקיבלו בעצם הגדלת הליגה. אם שיטת הקיזוז תפעל לטובתן בסופו של דבר וקבוצה אחרת תרד ליגה ללא מבחנים במקומן, הבושה של לוזון תהיה גדולה לא פחות אם הפועל תל אביב תזכה באליפות.

        המחזור הבא: הפועל רמת גן – בית"ר ירושלים

        בכלל לא בטוח שדוד אמסלם תכנן להיות מאמן. ביקשו ממנו להיות עוזר, אחרי זה ביקשו ממנו להיות המאמן הראשי, וכשמציעים לך להיות המאמן הראשי של קבוצה כמו בית"ר ירושלים, אתה לא מסרב. עכשיו הפיתוי של אמסלם רק הולך וגדל. התוצאות האחרונות מגרות אותו להמשיך כמאמן ראשי ומגרות את האיש שעומד בראש המערכת לעשות זאת. במציאות הכלכלית שמצפה כנראה לבית"ר גם בעונה הבאה, האופציה הזולה הזו מושכת במיוחד, ואם אמסלם יחזור גם מווינטר עם 100 אחוזי הצלחה, הפיתוי של שני הצדדים רק יגבר.

        בכלל לא בטוח שכדאי לאמסלם לעשות זאת. למרות התוצאות האחרונות, הוא עדיין לא בשל לקחת על עצמו את בית"ר ירושלים מתחילת העונה. עדיין לא ניכר שיפור ממשי ביכולת של הקבוצה. הסדר, הארגון, המערך והשיטה עדיין לא עברו שדרוג מספק, ובית"ר בעיקר נהנית מרמת המחויבות שנוצרה במערכת לאיש שהיא כל כך אוהבת על הקווים. לא יקרה שום דבר אם בית"ר לא תמהר בטיפוחו של אמסלם כמאמן הקבוצה, תבשל אותו עוד כמה שנים כעוזר, אולי כמאמן במחלקות נוער, אולי כמאמן בקבוצה קטנה בארץ, כדי ליהנות ממאמן הרבה יותר בשל בעתיד. לא מומלץ לבית"ר לשרוף נכס כזה חשוב מהר כל כך ולסכן אותו בעונה הקשה שמצפה לה.

        גם לאמסלם, גם לצעירים שאמורים לשחק יותר בעונה הבאה וגם לקבוצה עם ציפיות ולחץ כמו בית"ר, מגיעה תמיכה ממאמן עם קצת יותר קילומטרז'. גם כדי שבית"ר תשחק בצורה מסודרת שלא נסמכת רק על מוטיבציה, וגם כדי שאמסלם יגיע מוכן ומלומד מספיק כדי לאמן בבית"ר. אם הוא באמת מתכנן להיות מאמן, אין לו לאן למהר.