ואלה שכן יודעים לשאול

עומר דיקמן:

מבט חטוף על הסגל של אוקלהומה סיטי עשוי ליצור את הרושם שהחור המשמעותי ביותר בסגל הוא מתחת לסלים, אלא שבפועל המצב הנו שונה בתכלית. למרות שהיא מרוצפת כשרונות התקפיים כמו דוראנט, ווסטברוק, גרין והארדן, החלק החזק של הת'אנדר הוא דווקא, תאמינו או לא, בהגנה. אז איפה בכל זאת נקודות התורפה? כפי שמתבקש מקבוצה צעירה ופרועה, האלמנט שטעון שיפור הוא בעיקר סדר וקבוצתיות במשחק ההתקפה. מחזיקי הכדור העיקריים - ווסטברוק ודוראנט - נמצאים שניהם בצמרת הגבוהה של המאבדים המצטיינים בליגה, והקבוצה כולה מאבדת כדור על 1.4 אסיסטים - היחס השלישי בעליבותו בליגה. המסקנה – אוקלהומה סיטי צריכה קודם כל קומבו גארד ותיק ומנוסה שישפר את קבלת ההחלטות במאני טיים, וירווח את משחק ההתקפה באמצעות הוספת איום ממשי מחוץ לקשת ,או במילים אחרות - מאנו ג'ינובילי מסיים חוזה, אתם מוזמנים להרים אליו טלפון.

מתי ברסקי:

חוץ מהתנסות במעמד הפלייאוף, שהם אוטוטו יחלו לחוות על בסיס עונתי, הת'אנדר כידוע זקוקים לגבוהים. ניק קוליסון וסרג' איבאקה הם מחליפים טובים, בעוד שג'ף גרין משלים היטב את דוראנט כדי ליצור מיס-מאצ'ים בהתקפה ולמנוע אותם בהגנה – אבל הצורך בסנטר שיוכל לספק מטריה הגנתית בצבע, ורצוי גם אופציית קליעה בלואו-פוסט, הוא קריטי. למרות הצלחתו של ווסטברוק והרצון להימנע מחוכמה בדיעבד, אפשר רק לדמיין איך אוקלהומה יכלה להיראות כבר עתה, עם בחירה בברוק לופז שהיה פותר את בעיית הסנטר. בדראפט האחרון ניתן היה לצרף את ריקי רוביו או סטפן קרי, ולהשלים חמישייה חלומית עוד בטרם ניצול הקאפ ספייס לקיץ הקרוב. בחזרה למציאות? מרצ'ין גורטאט מאורלנדו הוא המטרה הכי ריאלית וטובה בעיני.

עירו מוניץ:

הרבה פחות ממה שחושבים. מקבוצה שניצחה בעונה שעברה 23 משחקים בלבד, הת'אנדר ביצעו העונה קפיצת מדרגה נדירה ונכון לכתיבת שורות אלה, הם רחוקים, תיאורטית, שלושה משחקים בלבד מהמקום השני (!) במערב. באופנה היום לחבב את הקבוצה הזו, הקבוצה הצעירה ב-NBA ששופעת אנרגיה ושמחת נעורים ומציגה את הקלע המוביל בליגה, קווין דוראנט, אולם סם פרסטי, בוגר האקדמיה ע"ש ר.ס ביופורד לניהול נכון ב-NBA, מכוון גבוה, והקבוצה שלו עושה את זה בדיוק עם מה שמנצח שם, למעלה – הגנה וריבאונד. הת'אנדר מאלצת את יריבותיה ל-44.2% מהשדה (מקום ראשון במערב), מדורגת שניה בליגה בחסימות וחמישית ביחס ריבאונדים במשחק. בנוסף, ויש לה את אחד המפתחות לניצחון בפלייאוף – חבורת שומרים אישיים משובחים, שמסוגלים להתמודד בעמדות הסווינגמן והביג-מן ללא עזרה ומורידים למינימום את התלות ברוטציות הגנתיות. סקוט ברוקס אמנם חסר נסיון פלייאוף, אבל אם ג'יימס הארדן – שחקן המפתח לטעמי - יהיה מסוגל לספק את הפאנץ' ההתקפי כבר השנה, הת'אנדר הם הימור טוב ככל הימור אחר להפוך להפתעה של הפלייאוף.

עומר דיקמן:

בניגוד לשנה שעברה, מתקבל אצלי הרושם שמעמד הקבוצה שמנצחת בכל פעם שבאמת מתחשק לה, נדד העונה מהאלופה מלוס אנג'לס לחיקה של אליצור לברון. הלייקרס של 2009/2010 היא עדיין הקבוצה הטובה במערב, אבל בהשוואה לעונה הקודמת נראה שהיא חזקה פחות, דורסנית פחות, ובעיקר – מאיימת פחות. עד כה רשמה הלייקרס לפחות הפסד אחד לכל קבוצה בטופ 8 המערבי, כששתי המתחרות העיקריות שלה – דאלאס ודנבר - ניצחו אותה פעמיים. אבל סטטיסטיקות בצד, הלייקרס היא עדיין האלופה, הקבוצה עם החמישייה הטובה ביותר במערב והמאמן הטוב ביותר בליגה, ויש לה את קובי בעונה שבה הוא מעמיד רף חדש של ווינריות וכמות בלתי נתפסת של סלי נצחון, כך שבסדרה של הטוב מ-7 היא פייבוריטית ברורה מול 6 קבוצות, להוציא אחת – דנבר. דנבר היא היריבה היחידה בקונפרנס שלא נושאת עמה מטען של לוזריות (דאלאס, יוטה, פיניקס), צעירות (אוקלהומה, פורטלנד), או גוויות (הספרס). היא מחזיקה 2 ווינרים מוכחים בתפקיד המוציאים לפועל, סגל עמוק ומנוסה, ואפילו יתרון 1:2 במאזן העונתי. הלייקרס לא תפגוש את דנבר לפני הגמר, וממש לא בטוח שדנבר תחכה לה שם, אבל במידה וכן, אני ממש לא בטוח איפה הכסף שלי יונח.

אסף רביץ:

כן. הלייקרס פייבוריטים ברורים להגיע לגמר מספר שלוש ברציפות, אבל מי שחושב שהמערב סגור טועה. המועמדת העיקרית לעשות צרות ללייקרס היא דנבר. החבורה מקולורדו מרגישה השנה כמו קונטנדרית לכל דבר והיא יודעת בדיוק מי הקבוצה שהיא צריכה לנצח כדי להוכיח זאת. הנאגטס ניצחו שניים משלושת המשחקים מול האלופה השנה, כולל אחד בסטייפלס סנטר בלי כרמלו אנתוני שצ'ונסי בילאפס עשה בו ככל העולה על רוחו. בסדרה בינהן בשנה שעברה התחושה הייתה שההבדל היחידי היה הנסיון, השנה הקילומטראז' של הנאגטס גדל וקשה להאמין שהם יפסידו סדרה על הוצאות חוץ.

עוד קבוצה שאולי תצליח להטריד את קובי היא דאלאס, בעיקר כי היא בנויה טוב להתמודדות עם הלייקרס: יש לה סטופר שעושה עבודה טובה על קובי (שון מריון) ושני סקוררים מהסוג שהלייקרס מתקשים באופן מסורתי לשמור עליהם (נוביצקי וטרי). וכמובן, אם טים דאנקן שומר כרגע כוחות סן אנטוניו תהיה יותר מסוכנת מהנדמה.

עירו מוניץ:

אם כולם יהיו בריאים, לא. לכאורה, דנבר נראתה כל העונה כמועמדת הרצינית ביותר לאיים על התואר האיזורי. הנאגטס, שהוציאו ללייקרס את המיץ בפלייאוף האחרון והיו קרובים יותר משרובנו זוכרים לגנוב את אותה סידרה, שמרו על השלד הקיים, התחזקו בקובי-סטופר ראוי (אפללו) והוסיפו אלוף מכללות טרי (לאוסון), שהוא במקרה גם שחקן מהסוג שללייקרס תמיד קשה מולו. ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה, הוא קיבל אותה עם השליטה של הנאגטס בסידרה בין השתיים בעונה הסדירה.

אז למה רק 'לכאורה'? כי גם הלייקרס היא קבוצה שונה – מנוסה וחסונה יותר משהיתה בעונה שעברה, הן פיזית והן מנטלית. רון ארטסט מוסיף לחבורה אלמנט שלא היה לה קודם, וברגע האמת - מעטים יידעו להכין את הקבוצה שלהם טוב יותר מפיל ג'קסון. חוץ מזה, אני לא מכיר אדם שפוי שיהיה מוכן להמר נגד קובי בריאנט בסידרת פלייאוף העונה. בטח לא במערב.

עומר דיקמן:

אז כמו שהזכרנו בסעיף הקודם, דנבר היא הקבוצה היחידה בליגה למעט בוסטון שיש לה לא אחד, כי אם שני שחקנים עם רקורד מוכח של תפקוד במאני טיים. כרמלו אנתוני, למרות התדמית המעט לוזרית, הוביל את הליגה בסלי נצחון לפני 2 עונות, וחתום על אחת מאליפויות המכללות היותר מרשימות של העשור. ולגבי צ'ונסי, הכינוי "מיסטר ביג שוט" לא דבק אליו לחינם. הגו טו גאי של דנבר צריך להיות פשוט השחקן החם מבין שניהם וזה שיש לו את מצב הזריקה הנוח יותר. עם זאת, הרקורד של בילאפס בפלייאופי העבר, העובדה שהוא מוביל הכדור, ויכולתו הפנומנאלית מקו העונשין, מצביעים על כך שברגע האמת, כשהשעון יתקתק והבאזר יתחיל לאיים, לא יהיה זה מופרך להמר שהאחריות תוטל על כתפיו של הרכז המקשיש ולא על אלו (הראויות לחלוטין) של כרמלו. ועוד פחות מופרך יהיה להמר על זה שמיסטר ביג שוט יכה פעם נוספת בדרך אל התואר.

מתי ברסקי:

אני מערער על עצם קיומה של השאלה – הנה קבוצה עם שני מתנקשים בקלאץ' (וגם לג'יי אר סמית לא חסר), אז למה לבודד אחד מהם בשיטת הכוכבים המאוסה שאנו רואים מרוב קבוצות הליגה, ברגעי ההכרעה? הגו-טו-גאי של דנבר בקלאץ', מן הסתם בילאפס או אנתוני, יהיה זה עם היד החמה, עם המאץ'-אפ הנוח יותר ובעיקר – מי שיתפנה לזריקה נוחה. אם להיכנס לפרטים, רצוי שבילאפס יחזיק בכדור וינהל את התקפת הנאגטס ברגעי הקלאץ', שבהם אנתוני וסמית כן נוטים לאבד את הראש – ואת הכדור כמובן – כאשר הם מנסים לייצר מצב קליעה בכוחות עצמם. במקרה בילאפס הוא גם רכז הקבוצה, כך שהכול מסתדר כפי שד"ר נייסמית תכנן.

אסף רביץ:

כאילו בהזמנה לשאלה הזאת הגיע המשחק של דנבר בטורונטו, שהסתיים בבאזר ביטר של כרמלו ורק חיזק את התחושה שהגו-טו-גאי האמיתי של דנבר הוא בילאפס. זה הלך ככה: בפיגור שלוש צ'ונסי קלע שלשה אדירה מהפינה ישר מהוצאת חוץ. בפיגור נקודה בהתקפה האחרונה הלכו על בידוד למלו שלקח זריקה קשה והחטיא, ננה נלחם על הריבאונד והסיט אותו לצ'ונסי שמול שני שחקנים מצא את מלו לזריקה נוחה עם הבאזר. זו הייתה החלטה אדירה של אחד משחקני הקלאץ' הטובים בליגה שהביאה את הנצחון שהיה מאוד חשוב עבור הנאגטס.

ואם רוצים להסיק מיותר ממשחק אחד, מלו עשה לעצמו שם של שחקן קלאץ' נפלא בעונה הרגילה, בילאפס עשה לעצמו שם של שחקן קלאץ' אדיר שמשתפר ככל שהפלייאוף מתקדם. יכולת הקלאץ' שלו עזרה להביא לדטרויט אליפות וגמר. צ'ונסי הוא גם אחד ממקבלי ההחלטות הטובים בליגה, גם באופן כללי וגם במאני טיים. אצל מי משניהם הייתי רוצה לראות את הכדור בהתקפה האחרונה במשחק 7? שאלה קלה.

מתי ברסקי:

נשאר מספיק דלק במיכל, אבל דגם 2008 המשומן אינו מה שהיה. הגנת הברזל של גארנט החלידה וחורקת באזור הברכיים; ריי אלן הפך לקלעי סטריקי עוד בפלייאוף 2008, רק שכעת התעוררות בשלבי הגמר תהיה מאוחרת מדי; פרקינס ורונדו השתפרו בהרבה מאז, אבל האחרון טרם פיתח קליעה יציבה שתמנע מהיריבות לצופף את הצבע, ונייט רובינסון לא מספיק אחראי כדי להחליף אותו בקלאץ'. מה שמביא אותי לספסל המשופר כביכול: הייתי בוחר באדי האוס, ג'יימס פוזי, ליאון פו ופי ג'יי בראון – מודל 2008 – לפני רובינסון, מרקיז דניאלס, ביג בייבי וראשיד וואלאס כיום. במיוחד בכל הנוגע לפוזי, שעם כל ההערכה להגנה של דניאלס בפרט ושל בוסטון בכלל, הוא סטופר לסקוררים שחסר מאוד העונה.

אסף רביץ:

פתאום השאלה הזאת נהיית לא פשוטה. שלישיית הזקנים חזרה לעצמה ויחד עם רונדו ופרקינס משלימה שוב חמישייה אימתנית שלא נופלת מאף קבוצה בליגה. ובכל זאת, תחושת הבטן שלי היא שזה כמעט בלתי אפשרי. הסיבה הראשונה לכך היא שגארנט לא מסוגל להנהיג כמו בעונה הראשונה שלו בבוסטון, הוא לא שומר כמו פעם וקשה לו מול שחקנים שמושכים אותו החוצה כמו רשארד לואיס ואנטואן ג'יימיסון. הסיבה השנייה היא שהספסל זקן ומאוד לא אמין. ראשיד וואלאס נראה גמור לאחרונה, נייט רובינסון יכול להפריע באותה מידה שהוא יכול לתרום ושחקני הכנף (מה קשור פינלי?) נראים כמו עציצים. אורלנדו וקליבלנד העמוקות יוכלו בקלות להתיש את בוסטון ולהגיע רעננות יותר לרגעים החשובים.

עירו מוניץ:

לא. המחשבה שקבוצה יכולה לקרטע במשך חודשים, כביכול לשמור כוחות לשלבים המכריעים, ואז פשוט ללחוץ על כפתור ה-ON בפלייאוף היא תמימה וכמעט לעולם לא מתממשת. בוסטון היא קבוצה של קצת יותר מ-50% בשלושת החודשים האחרונים, והיא הפסידה בכל שבעת משחקיה האחרונים מול אריות המזרח - קליבלנד, אורלנדו ואטלנטה. הסלטיקס סובלים מסימפטומים שמאפיינים קבוצה עייפה, כגון חוסר יציבות, קריסת מערכות במהלך משחקים, נחיתות בריבאונד וחוסר יכולת להגיב למאץ'-אפים אתלטיים. אילו הבעיה היתה שחקנים פצועים, שאמורים היו לחזור לשחק, ניחא, אבל הבעיה היא אלה שכן משחקים, שפשוט נמצאים בשלב בו אין הם מסוגלים עוד להוביל קבוצה לאורך זמן. אמונה עצמית, גאווה, אלה מרכיבים חשובים, אבל גם אם לסלטיקס נשארו כמה טיפות דלק במיכל, לכמה זמן הן יספיקו – שני משחקים רצופים? שלושה? סידרה אחת? אולי. לא יותר.