פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ארבע הפסגות

        ארבעה שחקנים שהגיעו למעמד נזכרים בפיינל פור המכללות. כמה זה גדול? אלן אנדרסון קובע: "הלחץ גדול יותר מהיורוליג"

        השבועיים האחרונים היו אינטנסיביים במיוחד עבור השחקנים האמריקאים בליגת העל. בימים הם עסוקים במאבקי הישורת האחרונה של קבוצותיהם, ובלילות הם מרותקים כמו אחרוני האוהדים לשידורים הישירים מטורניר המכללות. גם אלו שלא השתתפו בעצמם בחוויה של מרץ המשוגע, מקפידים לצלול עמוק אל תוך אווירת הטירוף האופפת את עולם הספורט האמריקאי בתקופה הזו של השנה, ועבור ארבעה מהם הצפייה בארבע המאושרות שהבטיחו בסוף השבוע האחרון את מקומן בפיינל פור הייתה נוסטלגית במיוחד.

        אלן אנדרסון, ארון מגי, לארי אובאנון ואדם באלינג'ר הם הזרים היחידים שמשחקים כרגע בארץ שזכו לשחק בפיינל פור בימיהם בקולג', והזכרונות שהם נושאים ממעמד השיא של כדורסל המכללות יישארו איתם עוד שנים ארוכות אחרי שהקריירה המקצוענית שלהם תסתיים. רגע לפני שכל אמריקה מתחילה להתמרק לקראת הפיינל פור הנוכחי שייפתח בשבת, שוחחנו עם ארבעת הנציגים שלנו על החוויות שלהם מהאירוע הייחודי, שרבים מחובבי הכדורסל מחוץ לארצות הברית עדיין מתקשים להבין את עוצמתו.

        "אלו היו הרגעים החשובים בקריירה שלי"

        אלן אנדרסון הפך לשחקן מוביל במישיגן סטייט כבר מיומו הראשון במדי המכללה המפוארת, אבל רק בעונתו הרביעית והאחרונה ב-2005 הוא הצליח להביא אותה לארץ המובטחת. הגארד האתלטי פרח לצידם של כוכבים כמו מוריס אייגר ושאנון בראון, והגיע לשיאו בשלב הסוויט סיקסטין, שם הדיחו הספרטנים שלו את דיוק הגדולה של ג'יי ג'יי רדיק ושלדן וויליאמס בעזרת 17 נקודות ו-8 ריבאונדים של אנדרסון. בעלית אייט חלפה מישיגן סטייט על פני קנטאקי של רייג'ון רונדו כשאנדרסון תורם 13 נקודות ו-9 קרשים, אך בחצי גמר הפיינל פור מול צפון קרוליינה עמוסת הכישרון שהייתה בדרך לאליפות, הוא נעצר על אפס נקודות.

        "אם הייתי צריך לדרג את הרגעים ההם, אז הם היו הכי חשובים בקריירה שלי", משחזר אנדרסון. "זה המקום הכי חשוב שאתה יכול להגיע אליו במכללות, רק להיות שם זו תחושה נהדרת, למרות שאני מאמין שלזכות בטורניר היה יכול להיות יותר טוב. האירוע הזה הוא אחד המיוחדים בכל עולם הכדורסל. לא הרבה שחקני מכללות זוכים בקריירה שלהם לשחק במעמד כזה, ואם כבר הגעת לשם אתה משתתף בכל החגיגה, חווה את התקשורת והמצלמות, נקשר לשלושת הקבוצות האחרות. זו הרגשה מדהימה".

        כוכב מכבי תל אביב הנוכחית כבר הספיק ללמוד דבר או שניים על לחץ בחצי השנה האחרונה, אבל מסתבר שכמקצוען הוא מתייחס לכדורסל בצורה שונה. "את המשחקים מול פרטיזן אני לא יכול להשוות לפיינל פור", הוא מסביר. "אלה משחקים חשובים, אבל רמת הלחץ והמתח שיש בפיינל פור היא הרבה יותר גבוהה. אתה מרגיש מחויבות לחברים שלך לקבוצה, אתה לומד איתם ביחד, עושה איתם הכל ביחד. זאת תחושה שונה בין קריירת המכללות לקריירה המקצוענית".

        למרות שחלפו חמש שנים מאז שסיים את לימודיו, אנדרסון עדיין נשמע נלהב מאוד מהעפלתם של הספרטנים לפיינל פור הנוכחי, השישי שלהם ב-12 השנים האחרונות. "האוהדים שלנו כבר מתורגלים במצבים האלה", הוא מחייך. "הם עודדו אותנו ודחפו אותנו, הכל היה ממש משוגע, אי אפשר לתאר את זה. יש לכולנו חיבור מדהים עם אנשי המכללה גם אחרי שאנחנו עוזבים. כשניצחנו השבוע את מרילנד בשנייה האחרונה דיברתי עוד באותו לילה עם המאמן טום איזו, כולם היו שמחים מאוד, ועודדתי אותם גם מישראל. אני חושב שהאווירה המשפחתית הזו היא מאוד מיוחדת".

        "הרגשתי כמו כוכב קולנוע"

        נציג נוסף של מישיגן סטייט שמצא את דרכו לישראל הוא אדם באליג'ר, הפורוורד האלמוני של עירוני נהריה. גם בקולג' לא היה הג'ינג'י הגמלוני שם מוכר ושימש בעיקר כשחקן משלים כשבין היתר שיחקו לצידו שמות כמו מוריס פיטרסון, ג'ייסון ריצ'ארדסון, זאק רנדולף, צ'רלי בל ומאטין קליבס, אבל הוא היחיד מבין הרביעייה שלנו שהגיע לפיינל פור פעמיים, ואף היה שותף לזכייה של קבוצתו באליפות ב-2000, אז התכבד לקלוע שתי נקודות בניצחון על פלורידה בגמר. גם ב-2001 הוא קיבל דקות משחק מועטות אך שותף בכל משחקי הספרטנים בדרך לפיינל פור, שם נבלמו בחצי הגמר על ידי אריזונה הנהדרת של גילברט ארינאס וריצ'רד ג'פרסון, כשבאלינג'ר שוב מסתפק בשתי נקודות.

        הדקות המועטות לא פגמו בתחושת השייכות שלו להישגים של הקבוצה. "תמיד יש כמה קבוצות שיש להן סיכוי לזכות, ובשנת 2000 ידענו שאנחנו אחת מהקבוצות האלה", הוא מספר. "כדי לנצח שישה משחקים ברציפות אתה צריך גם קצת מזל. אתה אף פעם לא יודע שאתה הולך לעשות את זה. ידענו שאם נשחק טוב, נוכל לעשות משהו מיוחד, ובסופו של דבר עשינו את זה".

        "כשאתה גדל באמריקה אתה תמיד מסתכל על הטורניר ואומר 'איזה דבר גדול זה'", הוא ממשיך. "תמיד חלמתי להיות חלק ממנו, ואז קיבלתי את הצ'אנס. הייתי רק עוד שחקן ברוטציה, אבל מילאתי את התפקיד שלי. שיחקתי עם הרבה שחקנים בכירים וזה היה הרגשה מדהימה להיות חלק מהחבורה הזאת".

        על האווירה סביב הקבוצה בימי הפיינל פור אמר באלינג'ר: " יש שיגעון תקשורתי לגמרי, היינו צריכים לצאת מהדלת האחורית של בית המלון כי כולם רצו לדבר איתנו, הרגשתי כאילו אני כוכב קולנוע פתאום. אני לא יכול להשוות כלום לפיינל פור. הכל הרבה יותר לחוץ במכללות, אתה משחק מול 60 אלף איש, ואנשים מכל העולם רואים אותך. זו הסיבה שאתה בא לשחק כדורסל, כדי להיות בסיטואציות כאלה, וזו הסיבה שהגעתי למישיגן סטייט מלכתחילה".

        "המכללה תמיד תהיה בלב שלי"

        מי שכן סחב על גבו את קבוצתו עד לפיינל פור היה ארון מגי, שבשנת הסיניור שלו באוקלהומה ב-2002 רשם לא פחות מ-21.8 נקודות למשחק בחמשת הניצחונות של הסונרס בטורניר המכללות, ויחד עם הוליס פרייס הריץ את האדומים לניצחונות מרשימים על שיקגו-אילינוי, קסבייר, אריזונה ומיזורי, לפני שנעצרו בחצי הגמר על ידי אינדיאנה, במשחק בו קלע 22 מתוך 63 הנקודות של קבוצתו.

        "אין ספק שהפיינל פור של המכללות הוא בין חמשת אירועי הכדורסל הכי גדולים שיש בעולם", מציין מגי. "כשאתה נמצא שם מכניסים לך כל הזמן לראש שאנשים מכל העולם רואים אותך, ואני חושב שאת הגמר באותה עונה ראו למעלה מחמישה מיליון צופים מחוץ לארצות הברית, בנוסף ל-83 אלף הצופים באולם. ההרגשה להיות חלק מקבוצת פיינל פור זה דבר לא נתפס. הלחץ שם שונה מכל משחק אחר. אחרי המכללות אנחנו נכנסים לכדורסל מקצועני, ויש הרגשה שונה, משהו שרק מי שהיה שם יכול להרגיש. אני תמיד אזכור את זה כאחד האירועים היותר משמעותיים בחיים שלי".

        לאחר מכן נזכר מגי בטירוף שאחז באוקלהומה בזמן המסע הבלתי נשכח שלו ושל חבריו: "ההתרגשות לא הייתה רק במכללה, אלא בכל המדינה. בכל מקום שהסתובבנו כולם הצביעו עלינו וידעו מי אנחנו, הפכנו אחרי אותה שנה לסופרסטארים באוקלהומה. עד היום כשאני חוזר בקיץ לארצות הברית אני נפגש עם החברים שלי מאותה שנה, אנחנו שומרים על קשר טוב. אני בקשר טוב גם עם המאמן, ומכללת אוקלהומה תהיה לעד בלב שלי".

        "כל העולם עוקב אחריך"

        חברו של מגי במכבי ראשון לציון, לארי אובאנון, היה שותף להעפלתה של לואיוויל לפיינל פור ב-2005. הגארד המסחרר השתלב היטב בשיטת המשחק של ריק פיטינו לצידם של פרנסיסקו גארסיה, טקוואן דין ואליס מיילס, והפך לכוכב בקנה מידה ארצי בזכות רצף של הצגות בטורניר המכללות - 16 נקודות בניצחון בסיבוב השני על ג'ורג'יה טק של וויל ביינום וג'ארט ג'ק, 18 נקודות בסוויט סיקסטין מול וושינגטון של נייט רובינסון, ברנדון רוי וטרה סימונס, ו-24 נקודות שעצרו את ווסט וירג'יניה המפתיעה בעלית אייט. בחצי הגמר נכנעו הקארדינלס לאילינוי הנפלאה עם דרון וויליאמס, לות'ר הד ודי בראון, כשאובאנון נעצר על 12 נקודות בלבד.

        "טורניר המכללות נותן לך הרגשה מצוינת", מתמוגג אובאנון על הזיכרונות מרגעי הקסם של אותה עונה. "אתה מרגיש את האנדרנלין בכל הגוף, בכל משחק אתה יכול לעוף הביתה ואתה יודע שכל העולם עוקב אחריך. רק העובדות האלה עושות את הטורניר הזה לכל כך מיוחד בשבילי, ולהגיע כל כך רחוק היה עוד יותר מיוחד. רק בפיינל פור תראה 60 אלף צופים מצטופפים בשביל משחק אחד. זה מה שהופך את המעמד הזה לאחד מהרגעים הכי מלחיצים שיש, אבל בשבילי כל משחק גדול הוא מלחיץ ואני מתייחס לכולם באותה הצורה".

        גם אובאנון לא היה מודע למחול השדים סביב השחקנים בפיינל פור עד שחווה אותו על בשרו. "בכל מקום שאנחנו הלכנו אליו הסתובבו כלי התקשורת וניסו לראיין אותנו", הוא נזכר. "באו אלינו כל מיני מאמנים מכל מיני מקומות והתחילו לדבר איתנו, אבל אני השתדלתי לא להתעסק עם כל האירועים שיש מסביב אלא להתרכז בניסיון לזכות באליפות".

        השנה נותר אובאנון מאוכזב מהדחתה של קבוצת נעוריו בסיבוב הראשון, אבל החיבור שלו למדים האדומים נותר חזק: "אני עדיין עוקב באדיקות אחרי כדורסל מכללות ולא מפסיק לעודד את לואיוויל, בין אם אני בארצות הברית או באירופה כמו עכשיו, כי אני תמיד אהיה קשור למכללה הזו, ולנצח אשאר בוגר גאה של לואיוויל".