תקוות גדולות

ביוני 2007 יצא לדרך פרויקט של קבוצת יהודים אמריקאים אמידים בראשות איש העסקים הבוסטוני לארי באראס. לפרויקט הזה קראו "ליגת הבייסבול הישראלית", ולמרות מסע של יחסי ציבור וסיקור נרחב גם בתקשורת האמריקאית, הוא קרס בשאון גדול. המגלומניה שלטה בכל מקום, חוסר הסדר בלט לעין והמזכרת היחידה שנותרה מהמפעל היא משטח בייסבול מוזנח בספורטק בתל אביב. מספר חודשים לאחר מכן הושקה בירושלים ליגה אחרת בהשפעה אמריקאית חזקה - ליגת התאקל פוטבול הישראלית (IFL). ביום שישי ניצחה תל אביב-יפו סייברס את ירושלים ביג בלו ליונס 22:26 וזכתה באליפות הראשונה שלה והשלישית בתולדות הליגה. אין צורך לשאול אם תהיה עונה רביעית לליגה הזו. פשוט תהיה.

מיותר להתעכב על תולדות הליגה ועל המהות שלה, על השילוב יוצא הדופן בשוויוניותו בין יהודים לערבים ועל הפתיחות בפני שחקנים חדשים שמעולם לא הכירו לפני כן את המשחק. כל הנושאים הללו נסקרו כבר עד דק בעיתונות הישראלית. מה שכן חשוב להדגיש הוא מדוע ה-IFL חיה ובועטת, תרתי משמע, יותר מתמיד. זה קשור גם לכך שבייסבול הוא ענף שנבטיו, גם אם יהיו מזן משובח במיוחד, לעולם לא יצמיחו עצי עד בתרבות הישראלית ופוטבול הוא משחק עם פוטנציאל גדול יותר לחדור לשוק, אבל זו לא הסיבה העיקרית.

כמו באראס, גם יו"ר התאחדות הפוטבול הישראלית סטיב לייבוביץ' והמנכ"ל אדם סלייטר נולדו בארצות הברית. בניגוד לבאראס, הם חיים בישראל מספיק זמן כדי להבין שתוכן הקנקן חשוב יותר מהקנקן עצמו. כשלייבוביץ' קלט, אחרי שנים של טיפוח הענף ברמה החובבנית הבסיסית, שהקרקע פוריה, הוא לחץ על הכפתור האדום וגייס את כל מי שרק יכול היה לעזור, החל מבעלי ניו אינגלנד פטריוטס, הציוני הנלהב רוברט קראפט, ועד שחקנים כמו חמודי קסאס מתל אביב-יפו סייברס, שאמר אחרי הגמר: "לא הכרתי את המשחק לפני שנה. נתנו לי כדור, אמרו לי 'אתה רואה את העץ שם? קח את הכדור ותרוץ אליו".

הרבה תמימות יש בהצהרה הזו של קסאס, תמימות שכל כך חסרה היום בספורט הישראלי. התמימות הזו מייצגת גם את הצד הפחות טוב של ליגת הפוטבול. זה עדיין לא מצטלם מספיק טוב, ברחבות איצטדיון קראפט בירושלים אין שערי H אמיתיים, לקבוצות אין בועטים מיומנים ולכן כמעט כל מהלך בונוס הוא ניסיון המרה ולא בעיטה לשער ובאופן כללי הורגש חוסר סדר במגרש. בנוסף, לא מעט מאמנים נטשו במהלך העונה, חלקם בגלל יחסי אנוש גרועים.

זה לא אומר שאין כאן תהליך בריא של עקב בצד אגודל. לפני שנתיים נכחתי בגמר הראשון של הליגה, בין ירושלים לחיפה. אז היו בה ארבע קבוצות בלבד, שתיים מהן עלו למשחק המכריע. 300, אולי 400 צופים הגיעו לאיצטדיון קראפט, כמות המפרסמים הייתה נמוכה בחצי בערך, על עמדה מאולתרת לשידור ישיר של ערוץ הספורט אפשר היה רק לחלום. בדרך הגשומה לירושלים חשבתי שהציפייה לקהל גדול תתנפץ בגלל מזג האוויר. אז חשבתי.

במשחק הגמר זכינו לראות גם לא מעט כישרון, שהבהיר מדוע הליגה הזו צועדת קדימה למקום ראוי. שני הקוורטרבקים, איתי אשכנזי מירושלים ועדי חכמי מתל אביב-יפו, הפגינו רמה שאפשר להגדירה כיותר מנאותה. עידן ירון, התופס של ירושלים, גילה עליונות פיזית מצוינת לאורך המשחק וסעיד אבולעפיה הנהיג הגנה תל אביבית קשוחה. והיה, כמובן, את אוואן רשף, צעיר צנום מאוקלהומה-סיטי שעשה את ההבדל משני צדי הכדור עם הבנת משחק פנטסטית.

פוטבול מתחיל להיכנס לסדר היום של חובבי הספורט כאן. אולי לא תמצאו אותו בכל פינה, אבל הוא כבר חלק אינטגרלי בעוגה, מתקרב בצעדי ענק לשורה הראשונה של ענפי האיזוטריה הישראלים. לפני מספר ימים שוחחתי עם סלייטר ושאלתי אותו על התוכניות להרחבת הליגה (שהיום מונה שבע קבוצות). "בשנה הבאה תצטרף עוד קבוצה ובתכנון לצרף שתיים נוספות", אמר. "אם ככה", עניתי לו, "בתוך כמה שנים יהיו כאן עשר קבוצות. זו כבר תהיה ליגה אמיתית". דרך הטלפון ניתן היה לשמוע לרגע את ההתרעמות שלו זועקת מתוך השקט. "לא, לא", ענה לאחר שניה של שתיקה, "שמונה קבוצות הן כבר ליגה אמיתית".