3:30 בבוקר, ואני עדיין לא מצליח להירדם. זה כנראה האדרנלין. עשרה בחורים צעירים, שמעולם לא ראיתי לפני כן, משחקים כדורסל במסגרת טורניר מכללות, ואני פשוט מהופנט. אין סיכוי שאירדם. לכל דבר בחיים יש זמן, ועכשיו זה זמן לכדורסל מכללות, לא לשינה. ככה זה במארס. זו התקופה הקצרה בשנה שבה המציאות כופה על חובבי הספורט לזנוח הצדה את כל המחויבויות, ולהקדיש את לילותיהם למאבקי כדורסל קשוחים ודרמטיים של נערי קולג'. כמובן שהיה עדיף לו היינו עוקבים אחר ה-NCAA לאורך כל השנה, וכך מבינים בדיוק מה כל כך מסעיר בהדחה המוקדמת של קנזס או במסע המרשים של קסבייר, אבל לא עשינו את זה, ולמען האמת זה לא כזה נורא. לא צריך להכיר במדויק את השחקנים או המאמנים כדי לזהות את הטירוף על הפרקט, לא צריך להיות מומחה לספורט אמריקאי כדי ליהנות מדרמות משובחות, לא צריך להיות דיק וייטל כדי להתמוגג מהאינטנסיביות הייחודית הזו, שהופכת את ספורט המכללות למוצר אותנטי ויחיד במינו. צריך פשוט להישאר ערים.
לא סתם אנחנו נותרים שוקקי חיים עמוק אל תוך הלילה, לבד בסלון, ובוהים בסטודנטים מאמריקה משחקים כדורסל. בכל שנה הטורניר נפתח עם ציפיות גבוהות, ובכל שנה הוא עומד בהן. אין ליל משחקים שלא מספק מותחן מורט עצבים, אין משחק שלא כולל הגנות מטורפות וקהל אמוציונלי, אין שחקן שעולה על המגרש ולא נותן את כל מה שיש לו. אומנם עכשיו אלו כבר שלבי ההכרעה האחרונים, ונותרו רק קבוצות העלית הבודדות, אך הלילות הראשונים, שבהם דילגנו ממגרש למגרש במסע ברחבי ארה"ב, היוו תענוג אמיתי, שכמותו ניתן למצוא רק בחודש מארס.
4:30 בבוקר, והעיניים מסרבות להיעצם. זה עתה הסתיים מאבק אדיר בין שתי מכללות שאינני זוכר את שמן, אך באינטנסיביות כזו לשמות אין משמעות. מה שאני יודע זה שבדקה האחרונה היו חמישה מהפכים, ארבעה איבודי כדור ואין סוף של גיבורי חיל וגיבורים טרגיים. וזה רק בדקה אחת. עוד מעט המצלמה תתמקד בחבורה עליזה, שצוהלת ניצחון הרואי, ומיד תעבור לדמעה הזולגת מפניה של מעודדת. סצינות דרמטיות כאלה לא ניתן לביים.
לא צריך להבין את רזי המשחק כדי להבחין שיש פה משהו אחר. זו לא האהבה לכדורסל, זו בעיקר ההערצה לספורטאים נחושים ומלאי תשוקה. אם לרגע פקפקתי בקסם, זפזופ מקרי הוביל אותי למשחק NBA, ופתאום כוכבי הליגה המקצוענית נראו כל כך מושחתים, מפונקים ועצלים, שלא ניתן היה להמחיש בצורה ברורה יותר את ההבדלים בין תשוקה לשובע. איפה הנמרצות? איפה המחויבות? איפה הקבוצתיות? איפה התרגילים הארוכים והמורכבים שמנסים לשבור את ההגנה המטורפת הזו? למה רק מהלכים סוליסטיים? זה כל מה שיש להם להציע? רק כסף יש להם בראש? רק בחורות ודאנקים והיילייטס? איפה התחושה כאילו כל סל הוא מכריע וקובע גורלות? איזה חארות, מה נהיה מהם?
אולי יום אחד חלק מהבחורים הצעירים הללו יהפכו גם הם למקצוענים מושחתים, אבל כרגע זה ממש לא רלוונטי. אפילו כוכב קנטאקי ג'ון וול, אולי הבחירה הראשונה בדראפט בשנה הבאה, משחק רק עבור המכללה שלו, עיניו הנוצצות מזכירות שוב ושוב כי הוא דרוך וממוקד מטרה, וכרגע הקריירה המקצוענית היא פרט שולי בחייו. ברגעים כאלה אני נזכר במאור בוזגלו, שרק יום לפני כן סירב להיכנס למשחק והתעמת עם מאמנו בטענה שהוא קר. גופי מתחלחל. האם ניתן לדמיין איזשהו שחקן מכללות שיסרב לעלות למגרש? זו לא רק עזות המצח וחוסר הכבוד כלפי המאמן, זו לא רק הפחדנות שלא באה בחשבון, זה בעיקר חובבנות וחוסר מקצועיות. האין הוא אמור להודות למאמן שנותן לו הזדמנות לקחת חלק באירוע הספורטיבי המסקרן? ואולי זה הכסף שמעוור את עיניהם של הספורטאים המקצוענים, ומוציא מהם את האהבה למשחק?
אני מביט על הקהל באולם, ומזהה פרצופים מתוחים ואוהדים על סף עילפון. אלו לא רק רגעים סוחטי עצבים עבורם, אלא חגיגה אמיתית. כל סל מתקבל על ידם בתשואות עזות, כל איבוד כדור או מאמץ הגנתי נחגג כמו גול. הם אוהבים, תומכים וסבלניים, ומסרבים לאבד אמונה. אני נזכר איך רק יומיים לפני כן אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל עזבו את האולם דקה לפני הסיום, כי קבוצתם פיגרה בשש הפרש מול פרטיזן, ומיד מביט על נערי הקולג' הנמרצים, שגם בפיגור 15 דקה לסיום ממשיכים להסתער על המגרש, ונתקף קנאה. איך הילדים ממשיכים להילחם? זה רק בגלל שהם ילדים? ואולי זה הם שתמימים, ואנחנו הנורמליים?
אולי ההנאה בכלל נובעת מההערצה לתרבות הספורט האמריקאית. חוויית המכללות אומרת גם בילוי ארוך וממושך עם ESPN והפרומואים המעיקים של הערוץ, ולאט לאט אתה נשבה אחר הקסם האמריקאי. התשדירים של ה-NBA - שמציגים את סטן ואן גנדי שומע פאולה עבדול בטריילר שלו במדי הגורילה של פיניקס, את שאקיל מאיים על מארק ג'קסון במהלך משחק שבץ נא, או את לברון מתקשה לתקן את מכונת הצילום הכל מהווה תזכורת לגישה הקלילה והבידורית אצל הדוד סאם. גם אצלנו לעתים מנסים להציג את הכדורגל עם קריצה קלילה, גם לערוץ הספורט יש קדימונים ל"שבת ביציע" עם הדאחקות של זהבי וקופמן לצלילי הפתיח של "בועות", אבל קשה להסביר למה באנגלית זה כל כך טבעי, ואילו בעברית זה נשמע צורם ופתטי.
הבוקר כבר עולה, הציפורים צווחות מהעצים, ועוד מעט מתחיל "ספורטסנטר". אני מנסה לחשוב איך אלי אילדיס היה משתלב במהדורה האמריקאית, אך הראש טרוד מדי בעניינים רציניים. נגד מי דיוק? מי המאמן של באטלר? יכול להיות שקנזס סטייט הפסידה עכשיו בשתי הארכות לקסבייר? או שזו הייתה קנזס, בלי סטייט? ואיך קראו לילד ההוא שקבר את השלשה הזאת עכשיו? ואיך לעזאזל אני אמור לראות מחר את המשחק של מכבי נגד אשדוד? איזה מזל שמארס המטורף הזה ייגמר בקרוב, לפני שכל השאר יאבד משמעות.