אנחנו והם

שידורי יום רביעי בצ'רלטון היו אחד מרגעי השפל המביכים בהיסטוריה של נבחרת ישראל. זו לא רק העובדה שהמשחק נגד רומניה לא עניין אף אחד ולכן שודר בערוץ בתשלום, זה לא רק האולפן השערורייתי של אופירה וברקוביץ' לפני ואחרי המשחק, זה בעיקר הפערים הבלתי נסבלים בין ספורט1 לספורט2, כאילו זה ספורט אחד וזה ספורט אחר, כשאחד הערוצים מזגזג בין גרמניה-ארגנטינה, צרפת-ספרד ואנגליה-מצרים, ואילו השני מזגזג בין בוץ לביוב, בין פח לאשפה, בין מבוכה לביזיון. אם מישהו רצה לקבל טעימה נוספת לגבי ההבדלים בין הכדורגל הישראלי לזה שבשאר העולם, צ'רלטון המחישו את הדברים בצורה כל כך מוחשית, שלא נותר אלא להצטמרר.

השיקולים מאחורי הליהוק של הצמד אסייג וברקוביץ' באולפן של ספורט1 (שזכה לשם היומרני "נבחרת ישראל לאן?") היו ברורים. צ'רלטון, בתור המתחרים הגדולים של ערוץ הספורט ושל נציגם אלי אוחנה, היו חייבים להציב קונטרה. התוצאה הייתה כמובן שערורייתית ומקוממת, אך במקביל די משעשעת. אסייג ראיינה את ברקוביץ' כמועמד המוביל לתפקיד אימון הנבחרת, בהתעלמות מוחלטת מהצהרותיו של אבי לוזון שפסל בנחרצות את המינוי (למה מי הוא שיקבע?), והמשיכה להריץ את התותח שלה בלי מעצורים, בלי מודעות ובלי בושה. על אף הזעם והמבוכה, קשה היה להוריד את העיניים מהמסך.

"מה לגבי הצערת הסגל?", שאלה אסייג את המועמד מטעמה, "האם זו רק ססמה? ואיך תנהג עם יוסי? ומה לגבי קוד אתי?", והצופה ההמום נאלץ להקשיב לברקוביץ' מציג את מצע הבחירות שלו בסגנונו העילג, מספר מה בדיוק יעשה כשייבחר לתפקיד (הרי זה יקרה, ולא יעזור כלום לאף אחד), משחרר לאוויר ססמאות קמפיין נבובות בחשיבות עצמית מופרזת, ואף מעז לומר "את לא מצפה פה שאחשוף את הקלפים שלי, תני לי לשמור כמה הפתעות בשרוול", כאילו באמת מדובר בקוסם ולא באדם שאיבד בשבועיים האחרונים את השאריות האחרונות של אמינות או כבוד עצמי.

"החבר'ה בצ'רלטון הכינו לך שיר מיוחד", סיכמה אופירה את הערב ההיסטורי, והציגה קליפ מרגש שליקט את רגעיו הגדולים של ברקוביץ' במדי הנבחרת. לצלילי הלהיט "ערב טוב לך" של ליאור נרקיס נראו על המסך מקבץ של שערים ומבצעים של הפטריוט הגדול (כולל המבצע הכי גדול שלו: הסירוב ללחוץ את היד של שחקן נבחרת אוסטריה), כשברקע שולבו ראיונות קצרים עם טיפוסים עממיים מהרחוב שצעקו למצלמה "רק הוא יכול, מתים עליך ברקו" במעין שטיפת מוח פרופגנדית. ושוב, הצופה לא יודע אם לצחוק או לבכות, אם זאת בדיחה או המציאות, וקשה שלא לחשוש שרבים מתמסרים לשקר וקונים אותו בשמחה. כי עם העובדות אי אפשר להתווכח: הוא אולי ליצן חסר מודעות עצמית, אבל ברקוביץ' הוא הדבר היחיד שמייצר עניין בגוף המת שקרוי נבחרת ישראל.

המשחק עצמו היה לא פחות עצוב. לניצחונות חסרי משמעות במשחקי ידידות כבר התרגלנו, אבל קשה היה להתעלם מהדמות על הקווים, ממאמן הנבחרת, מהאיש שנבחר לתפקיד הייצוגי והמחייב. לא ברור כיצד דווקא אלי אוחנה זכה להדריך את הנבחרת, אפילו אם זה זמני, אפילו אם זה רק למשחק אחד. למעשה, בכלל לא ברור כיצד מאמן בינוני בליגת העל, שכפרשן דואג להצהיר ש"אין הרבה מה ללמד בכדורגל, זה משחק פשוט", זכה מלכתחילה דווקא במשרת מאמן נבחרת הנוער.

אומנם יחסית לברקוביץ', אוחנה נתפס בימים אלה כקול שפוי, אך מפתיע שהוא נחשב לפטריוט גדול או לאיש דוגמה ומופת, ורבים זוכרים כיצד הורחק ממשחק בינלאומי חשוב אחרי תנועה מגונה לקהל, או איך הבריז ממשחק נבחרת רק בגלל ענייני ביטוח. קשה שלא להניח שהפלוס העיקרי שלוזון מוצא בימים אלה באוחנה, הוא עובדת היותו פרשן בערוץ הספורט והדובר הלא רשמי של ההתאחדות לכדורגל, והבחירה הזמנית בו היא מעין בונוס או צ'ופר.

"אני חייבת להוציא כותרת מהמשדר הזה", חתמה אופירה את הערב בדרכה האופיינית, בדרך לשאלה הגדולה מכולן: "תהיה סולחה?". ברקוביץ' משך בכתפיו, מלמל משהו לא ברור, והצופה שוב תפס את ראשו כלא מאמין, כשהוא שוב נוכח לדעת כיצד מאבקי כוח קטנוניים בין גופי תקשורת מכתיבים את התנהלות הכדורגל הישראלי.

אין פלא שבאופן אינסטינקטיבי הסתערנו על השלט במעבר חד לספורט2, שם שודר כדורגל אמיתי, עם משחקים בינלאומיים איכותיים ומהנים, עם מתאבנים מעוררי תיאבון לקראת האירוע הגדול מכולם, המונדיאל. כמה טוב שמדי פעם דואגים להזכיר לנו מהו קסמו האמיתי של הכדורגל, וכיצד משחקי נבחרות יכולים להיות מוצר מרגש ומהנה, ואיזה חגיגה מטורפת מצפה לנו בקיץ.

זה התחיל עם ברזיל, ומי שלא ראה את השער השני של רוביניו מול אירלנד, בסיומה של התקפה מעולם אחר שכללה שני עקבים, צירופי מסירות מדהימים וסיומת מושלמת, לא מבין כיצד אמור להיראות הכדורגל. זה נמשך עם ספרד, שמציגה נבחרת חלומות שנראית בלתי ניתנת לעצירה, שגברה בפאריס 0:2 קליל על צרפת החזקה, כששחקנים כמו טורס וצ'אבי עלו רק מהספסל (!). זה נמשך עם אנגליה, שלפתע מסתמנת כמועמדת אמיתית תחת פיקודו של קאפלו, וזה כמובן נגמר בארגנטינה, שאומנם לא הבריקה, אבל ניצחה 0:1 את גרמניה כשעל הקווים ניצב הדמות הכי כריזמטית שיהיה לגביע העולמי להציע. הרגע אולי הכי מרגש במשחק היה כשכדור תועה הגיע לרגליים של מראדונה, והמאמן השמנמן, בקרוב בן 50, לבוש במעיל כבד וטרנינג, נתן הקפצת עקב קטנה ואלגנטית כדי להשתלט על הכדור ולהגיש אותו לאחד מחניכיו. אם מרגישים צמרמורת מכדורגל, כדאי שזה יהיה מהסיבות הנכונות.