פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        האיש שלא ידע לדעוך

        בשקט, בהצלחה, בייסודיות ובלי מספיק הערכה נותן סטיב נאש עונה ענקית נוספת. זה המקום להזכיר שלפני שבועיים מלאו לו 36

        קחו כמה שניות ונסו לענות על השאלה הבאה: מיהם שלושת הגארדים היחידים אי פעם שזכו בתואר ה-MVP של העונה - התואר האישי המכובד והנחשב ביותר בעולם הכדורסל - ועשו זאת יותר מפעם אחת? מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון יהיו השחקנים הראשונים שיקפצו לראש, עם 5 ו-3 תארים בהתאמה, אבל מכאן זה נהיה קצת יותר קשה. בוב קוזי? אוסקר רוברטסון? ג'רי ווסט? קובי? לא ולא ולא ולא. נסו סטיב נאש. כן, רכז פיניקס סאנס הוא אחד מעשרה שחקנים בלבד שזכו בתואר יותר מפעם אחת, וחוץ ממג'יק, הוא הפוינט גארד היחיד שעשה זאת אי פעם. חברה לא רעה להשתייך אליה, וודאי תסכימו.

        אבל זה, כמובן, לא חדש. נאש זכה בתארי ה-MVP שלו באמצע העשור הקודם – בעונת 2004/5 ו-2005/6, וכיום, בגיל 36, הוא נמצא בשלב בו מרבית השחקנים מסוגו מתכננים את העיסוק שאחרי הכדורסל, בעודם מחשבים את קץ הקריירה שלהם לאחור על תקן רול פליירז או מנטו?רים לדור הבא. נאש עדיין לא שם.

        קצת מוזר להתייחס לשחקן שזכה בתארים אישיים כה מרשימים כאל 'אנדרייטד', אבל לאור ההד התקשורתי הצנוע לו הוא זוכה בשנתיים האחרונות, נדמה כאילו נאש אינו מקבל את הקרדיט לו הוא באמת ראוי. שמו נזכר רק לעתים רחוקות בשיחות על השחקן הטוב או היעיל בליגה, ואפילו הדיונים על זהות הפוינט גארד המוביל מתמקדים בנציגי הדור הצעיר, בוגרי דראפט 2005 - כריס פול ודרון וויליאמס. הכל טוב ויפה, שהרי בגיל 36, הדעיכה במעמד, לכשעצמה, מובנת ואף מתבקשת, אלמלא העובדה שביכולתו של סטיב נאש לא חלה כל דעיכה כזו מאז הימים בהם נחשב, בצדק או שלא, לשחקן מס' 1.

        הוא מוביל העונה את הליגה באסיסטים ובאחוזי קליעה מהעונשין, לא איבד דבר בכל הקשור ליכולת ההתקפית הפנטסטית שלו, קולע באחוזים היסטוריים (שאליהם נגיע בהמשך), ועודנו המנוע של אחת הקבוצות החזקות במערב, שניצחה שמונה מעשרת משחקיה האחרונים ונמצאת בקצב של כמעט 50 ניצחונות בעונה. אם כבר, קיים קייס חזק שדווקא בהגנה, האספקט המושמץ ביותר במשחקו מאז ומעולם, נאש טוב יותר מאשר היה אפילו בעונות ה-MVP. אגב, בהקשר זה יש לציין שהתפיסה שנאש הוא שחקן הגנה גרוע מוטעית מיסודה ונובעת, ככל הנראה, מן העובדה ששיחק את מרבית שנותיו תחת מאמנים בעלי אוריינטציה התקפית מובהקת, כדון נלסון ומייק ד'אנטוני. הרכז הקנדי הוביל את הליגה כולה בסחיטת עבירות תוקף בעונה שעברה, וגם אם אין לו את הרגליים למנוע חדירות לסל, חכמת המשחק שלו מאפשרת לו לסגור את קווי התנועה של מובילי הכדור, והוא חזק וקשוח יותר מאשר הוא נראה. אבל את ההגנה נשאיר בצד, כדי להתמקד בשאלה הגדולה יותר: כיצד ייתכן שיכולת שהספיקה לתואר MVP, או אפילו רק למועמדות, לפתע נסתרת מן העין?

        ככה נראה קלעי

        תשובה אפשרית אחת לשאלה היא אולי ששתי זכיותיו של נאש ב-MVP, ובייחוד השניה מביניהן, התקבלו כבר אז ברגשות מעורבים ורחוקות היו מלהיות קונצנזוס (לדוגמא, בעונת 2005/6 הקדימו אותו לא פחות משלושה שחקנים אחרים בדירוג לחמישיית העונה). סיבה אפשרית נוספת היא שאולי קשה לנו לעכל ששחקן שנראה בערך כמונו – לבן, עם פוני וללא אף כתובת קעקע - באמת יכול היה להיות כל כך דומיננטי במשחק NBA, יותר מכל הלברונים או הדאנקנים למיניהם. אולי אנחנו אלה שהשתנינו בינתיים, מי יודע. כך או כך, קיים רושם שנאש נלקח, איך נאמר, כ??מובן מאליו, ושהתפיסה שרואה בו רק עושה משחק גדול – ונאש הוא, ללא ספק, הפליימייקר הטוב בליגה בעשור האחרון - ממעיטה מערך האיכויות האחרות שלו, שאולי צריך מבט נוסף כדי לעכל. לא התכנסנו בכדי לסנגר על נאש, וגם בשביל סיכומי קריירה יהיה זמן ומקום, אבל בואו נשים לרגע את הדברים על השולחן.

        תחילה, קל לשכוח את העובדה שנאש הוא לא רק אחד המוסרים המבריקים בתולדות ה-NBA, אלא ככל הנראה גם אחד הקלעים הטהורים הגדולים שהמשחק הזה ראה. נאש מדורג, נכון לעכשיו, חמישי בטבלת קלעי השלוש הטובים בתולדות הליגה, עם מעל 43% לאורך 14 שנה, והוא בדרכו לעקוף את מרק פרייס כקלע העונשין המדוייק אי פעם ב-NBA. עונה שלמה עם מעל 50% מהשדה, 40% לשלוש ו-90% מהעונשין היא הישג נדיר שרשמו רק יחידי סגולה בעבר - ריי אלן, למשל, לא עשה זאת מעולם, רג'י מילר עשה זאת פעם אחת ולארי בירד פעמיים. נאש, העונה, בדרכו לעשות זאת בפעם הרביעית, והוא לא רחוק מממוצע כזה לאורך הקריירה כולה (!). תקראו את המשפט הזה שוב.

        המנהיג המושלם

        מעטים השחקנים שהותירו חותמם על הקבוצה בה שיחקו בצורה כה בולטת. כל חבורת שחקנים אותה הוביל נאש, הפכה מיד לא רק לאחת הקבוצות המהנות בליגה לצפייה, אלא לקבוצת התקפה חכמה, יעילה ומדוייקת, שקולעת באחוזים גבוהים וממעטת לאבד כדורים. בעוד ג'ון סטוקטון הביא למיצוי מקסימלי את התיאום עם קארל מאלון - פורוורד עם 37 אלף נקודות באמתחתו - עד כי קשה לדעת איפה היה האחד בלעדי השני, נאש הכתיב מערכי התקפה מושלמים לצד סקוררים שונים ומגוונים. ממפציץ כדירק נוביצקי, דרך סלאשר כמייקל פינלי ומסיים עצום כאמארה סטודמאייר, ועד סוס מירוצים כשון מריון - את כל אלה, ואחרים, הכניס נאש לתבנית קבוצתית שפרצופו מתנוסס עליה. אליפות זה אמנם עדיין לא הביא לו, אבל בפרוטוקול שלו רשומים הנהגה של כמה מהקבוצות הטובות של העשור, ולהוציא את טראומת טרי פורטר שחיסלה לפיניקס, פחות או יותר, את העונה שעברה, אף קבוצה בהנהגתו כרכז המוביל לא ניצחה מעולם פחות מ-52 משחקים בעונה. וזה מבלי להזכיר את כל השחקנים להם החיה את הקריירה, או עזר לקנות את החוזה הבא.

        לבסוף, יש את עניין הגיל. להוביל קבוצת פלייאוף בגיל 36 זה דבר אחד; לעשות את זה ברמת אול-סטאר זה דבר אחר. לשמור על גרף התקדמות בגיל כזה, מבלי לאבד צעד? זה כבר חסר תקדים. למען האמת, קשה לזכור מתי חזינו בפוינט גארד בגיל כה מתקדם אשר תיפקד ברמה שהיתה אפילו קרובה ליכולת שמציג נאש העונה, אם בכלל. משחקו של נאש מבוסס על חכמת משחק ועל יכולת קליעה, שני אלמנטים שלא בהכרח דוהים עם השנים, והוא שומר על עצמו בכושר פיזי אדיר, כמעט מבלי להיפצע, כך שניתן להניח שיש בו עוד שתיים – שלוש עונות, שייקחו אותו אל מעבר לחוזהו הנוכחי שמסתיים בקיץ 2011. אותן עונות כוללות, כנראה, גם כמה סדרות פלייאוף טובות, כך שקשה להעריך מה יהיה מקומו של נאש, לכשיפרוש, בדברי הימים של הליגה.

        היו רכזים שהשפיעו יותר על המשחק, היו שקלעו יותר ומסרו יותר, והיו כאלה שזכו באליפויות, אבל ביום בו יתלה סטיב נאש את הנעליים ויעבור להפקת סרטונים משעשעים במשרה מלאה, כדאי יהיה לזכור ולהעריך שחקן מיוחד וענק אמיתי, שאולי איחר קצת את זמנו אבל הזכיר לנו, בעידן אתלטי העל, ששחקן לבן ונמוך, עם פוני, עדיין יכול לשלוט במשחק כדורסל.