ערב טוב, היום גמר גביע

מורה דרך?

האם גמר הגביע יספק חותמת חשובה בתהליכים שעוברים ומעבירים פיני גרשון ותלמידו, דן שמיר? כותבי וואלה! ספורט מתווכחים

מערכת וואלה! ספורט

האם זכייה בגביע תהווה חותמת סופית לדרך החדשה עליה עלתה מכבי תל אביב?

אוהד גרינוולד:

מבחינה מקצועית, זכייה אפשרית בגביע המדינה היא חסרת משמעות עבור מכבי תל אביב. בדרך לגמר לא נאלצה לדלג מעל משוכות גבוהות: בשמינית גברה בקלילות על עפולה ובחצי הגמר מיגרה תוך כמה דקות טובות את ברק נתניה הצנועה, זו שעשתה לה את העבודה כאשר הדיחה בדרך את גליל/גלבוע ואת הפועל ירושלים. חשוב לזכור כי גם בני השרון, יריבתה של מכבי בגמר, מדורגת רק במקום השישי בליגה ומחזיקה במאזן שלילי (7:6), מרחק נקודה אחת מהפלייאוף התחתון.

ואולם זכייה בגביע, לראשונה זה ארבע שנים, יכולה בהחלט להיחשב כאקט הצהרתי: אנחנו לא נופלים לבור אליו מעדו שלוש הקבוצות הקודמות שנבנו בהיכל; אנחנו טובים, מנוסים ורציניים יותר. תמו ימי הפאדיחות. עבור מכבי, כך בדרך כלל, אובדן תארים במסגרת המקומית מהווה אינדיקטור מובהק לטיב הקבוצה, ובעיקר לחוסנה הנפשי. הקבוצה ההיא של צביקה שרף מהווה דוגמה מאלפת: ההפסד המדהים בגמר מול הפועל ירושלים סימן לכולם שהענק הזה פגיע ומדמם. מוכשר – בכל זאת, אותו הרכב העפיל חודשיים לאחר מכן לגמר היורוליג – אבל פריך מנטאלית. הנזק ההרתעתי היה אדיר. היסודות להפסד בגמר הפיינל פור מול חולון הונחו באותו ערב בו עקצה ירושלים בהיכל.

אם מכבי תעשה את מה שמצופה ממנה ותשתלט מחדש על התואר הסמלי הזה, תהיה זו הזדמנות נוספת עבורה להודיע: העונה, לפחות כאן, בישראל, אנחנו לא לוקחים שבויים. קטסטרופה מקצועית, לעומת זאת, תחרב את המומנטום החיובי שיצרה בתקופה האחרונה, ותבעט אותה לתקופה אותה היא מנסה בכל מאודה לשכוח.

ארז מיכאלי:

הגביע מעולם לא היה אינדיקציה להצלחה או כישלון במכבי. הלחם הוא זכייה באליפות המדינה והחמאה היא הצלחה ביורוליג. הגביע הוא דובדבן. העונה הנוכחית מאופיינת בכך שמכבי מחזירה לעצמה את השליטה האבסולוטית, הבלתי מעורערת, בליגה הישראלית, ועושה זאת בליגה בצורה מרשימה. זכייה בגביע תהווה סימן נוסף ואיתות לשאר הקבוצות, כי יהיה זה קשה מאוד, אפילו בלתי אפשרי, לערער את שיווי המשקל של הצהובים בזירה המקומית ולהפתיע אותם בפיינל פור. את החותמת הסופית לכך שעלתה על דרך חדשה מכבי צריכה לחפש בזירה המתאימה לה - היורוליג. בשבועות האחרונים מציגה מכבי יכולת משופרת ומתייצבת כשווה מול קבוצות שעד לפני חודשיים-שלושה נחשבו טובות ממנה, אולם אם לא תעפיל להצלבה, זו תהיה עדות לכך שהיא עדיין רחוקה מעילית היבשת, ועליה להמשיך לסלול את דרכה.

אודי הירש:

זכייה בגביע של מכבי לא תהווה חותמת לכלום. היא לא נתקלה עד עתה בהתנגדות במפעל בשל חדלות האישים של מי שאמורות להיות יריבותיה הגדולות, ועל כך אפרט בהמשך. בני השרון אמנם עשויה לגרום למכבי בעיות מתחת לסל, אבל היתרון של הצהובים בקו האחורי והעומק שלהם אמור לספק להם יתרון משמעותי. מכבי, צריך להבין, לא יכולה לשחק בהרכב הנוכחי כדורסל מלהיב באופן עקבי, בעיקר בשל הבעיות המבניות בעמדת הרכז והסנטר והנטייה הכרונית לאיבודי כדור, שנובעת מיכולת מסירה חלשה של מרבית השחקנים. מה שכן קרה לה בשבועות האחרונים זה שהמאמן והשחקנים הפנימו ששינוי בסגל לא יהיה. הם הבינו שעליהם למצוא פתרונות למגבלות של הסגל הנוכחי, והפתרונות האלה מתחילים בהגנה אגרסיבית וחכמה יותר, שתחפה על החסרונות ההתקפיים. בסיבוב הראשון ביורוליג מכבי הייתה קבוצה בינונית שלא רוצה מספיק, עכשיו היא קבוצה לא רעה שרוצה ומאמינה. אם המגמה תימשך, ולאור החולשה המפתיעה של הקבוצות האחרות בבית, היא יכולה להגיע רחוק. גביע בארץ יחזיר לה את הכבוד לאחר הכישלונות בשנים האחרונות, אבל לא יכול לספק כל אינדיקציה לשיפור.

עוד בוואלה! NEWS

מעבר למה שדמיינתם: הנה כל הדברים שרכב הפנאי שלכם יכול לעשות ולא ידעתם

בשיתוף HONDA
לכתבה המלאה

מי אשם בזה שהגביע כל כך לא מעניין וכל כך לא תחרותי?

נמרוד עופרן:

אף אחד ספציפי, למרבה הצער. עד כמה שיכול היה להיות כיף ופשוט להאשים את אבנר קופל, שי שני או אלי אוחנה (אה, הוא לא קשור?) בחוסר העניין המשווע במפעל שאמור להוות מקור זמין וקבוע להפתעות, האמת מעט עמומה ואקראית יותר. הכדורסל הישראלי גרסת 2009/10 הוא מעין משחק מאוד בינוני עם פערי רמות מאוד קטנים, על אחת כמה וכמה כשמוציאים מהתמונה את האלופה המכהנת. כל קבוצה יכולה להפסיד לכל קבוצה, וכל קבוצה פחות או יותר גם הפסידה לכל קבוצה העונה. הקלישאה אומרת שזה היופי בגביע, והתקשורת תמיד אוהבת לקדש את הקבוצות הקטנות, שבאות מלמטה ופתאום מוצאות עצמן מרחק זרוע מנשיא המדינה. העונה, הנפילה של הגדולות – חיפה, גלבוע/גליל, ירושלים – אמנם היתה גורפת מהרגיל, אבל אין מה לעשות: מי שרוצה את הספורט שלו עם סינדרלות, שיידע גם להתמודד עם גרסת הלכלוכית.

אודי הירש:

מדברים הרבה על הארגון הקלוקל של האיגוד ועל זה שצריך להעביר את המפעל לאחריותו של אבנר קופל, אבל בסופו של דבר רק הכדורסל מכריע אם הגביע מעניין. באחד מחצאי הגמר התמודדו אשקלון המאכזבת ובני השרון האפורה, בזמן שבמשחק השני כולם כבר ידעו שנתניה בזבזה את ההפתעה השנתית במשחק הליגה. האשמות היחידות בשעמום הן הפועל ירושלים, גליל עליון ומכבי חיפה. אלו שלוש הקבוצות שאמורות להוות אלטרנטיבה למכבי. אם אחת מהן הייתה נופלת בשלב מוקדם, זה היה לגיטימי. ההדחה של שלושתן מעידה על בעיה עמוקה וחמורה יותר: היעדר הלחץ וחוסר המחויבות במועדוני כדורסל בישראל, שאינם מכבי תל אביב. כמעט כל תשומת לב והביקורת התקשורתית מופנית ליד אליהו, בעוד אף אחד לא דורש דין וחשבון מאבי אשכנזי על הפסד לחבורה הלא מתפקדת של אריאל בית הלחמי, גיא גודס יודע שגדודים זועמים של עיתונאים לא ימתינו לו מחוץ לאימון אחרי ההדחה מול נתניה ועודד קטש נהנה מהפסטורליות נטולת העיתונאים של הגלבוע גם אחרי הנפילה בתקופה האחרונה. העובדה שהדרך של מכבי לגמר הייתה כל כך קלה, למרות העונה הקשה בתולדותיה מבחינה תדמיתית, מעידה שגם אם המועדון הגדול הזה ייפול בעקבות פרשת מוני פנאן, לא יהיה מי שיירש אותו.

ארז מיכאלי:

את כורי היהלומים בקונגו או דייגי הסלמון באלסקה הגביע, יש להניח, לא מעניין. אבל מי החליט שהגביע כל כך לא מעניין? אלה שלא ראו את הסל של טולברט או הקאמבק של ירושלים? מי קבע שהוא לא תחרותי? מאז עונת 1989/90 מכבי זכתה ב-12 גביעים מתוך 20, 60 אחוזי הצלחה בלבד. במקרה של הכדורסל הישראלי זה באמת "בלבד". מכבי מגדירה את הענף, וחולשתה בשלוש השנים האחרונות הפכה את הכדורסל הישראלי למקום קצת-קצת פחות ברור. כשמכבי טובה וזוכה, הגביע משעמם, לא איכותי ולא תחרותי, כשמכבי מפסידה ומפנה את הבמה לסינדרלה התורנית, הוא רומנטי ומרגש וסוער. זה הכל. נכון שההילה האירופית נמוגה, כי בעבר העפלה לגמר או זכייה בגביע אפשרו לקבוצות שנהנו מהפירורים להשתתף בגביע אירופה למחזיקות, הטורניר השני בחשיבותו ביבשת. כיום אין גביע אירופה למחזיקות, ואי אפשר להגיע לגביע יול"ב דרך הגביע, ולכן קסמו רומנטי-מקומי בלבד. נו, אז מה. כל עוד יש עדי גורדון תורן או מכות בין הרצליה לחולון, אפשר לחיות עם זה, ואפילו טוב.

האם ההעפלה לגמר הופכת את העונה של בני השרון להצלחה ואת דן שמיר למאמן גדול של קבוצות גדולות, בואך מכבי, במקרה של זכיה?

אודי הירש:

צריך לעשות הבחנה ברורה בין הליגה לבין הגביע, בטח במקרה של דן שמיר. זה לא מקרה ששמיר טרם הפסיד בגביע, בזמן שבעונת הגביע השנייה בירושלים הוא פוטר והעונה הוא מגיע לגמר כשלקבוצתו מאזן שלילי בליגה. במפעל בשיטת נוק אאוט, לא צריך לעשות שיחות מוטיבציה או להשקיע בגיבוש השחקנים ברמה הפסיכולוגית. המטרה החד פעמית והסיפוק המיידי עושים זאת במקומך. בליגה, לעומת זאת, יש הרבה משחקים אפורים מול קבוצות בינוניות, והמטרה קצת פחות מוחשית. במשחקים כאלה באה לידי ביטוי הבעיה המנטלית של שמיר, מאמן שלא מאמין בשיחות אישיות, ואולי זו הסיבה שבני השרון מפסידה לקבוצות חלשות כמו עפולה וחולון. למרות זאת, העונה של בני השרון בליגה לא יכולה להיחשב מאכזבת, מפני שהקבוצה שהג'נרל מנג'ר אלדד אקוניס הכין לשמיר פשוט לא מספיק טובה, וסובלת מחוסר איזון משווע בין הזרים האיכותיים לישראלים החלשים ובין הקו הקדמי המאובזר לקו האחורי הדל. כך שעל אף חסרונותיו של שמיר, נוכח גילו הצעיר, זכר הגביעים בירושלים ומיעוט המאמנים האיכותיים בענף, השאלה היא לא אם הוא יגיע למכבי, אלא מתי.

אוהד גרינוולד:

מבחינה סטטיסטית, דן שמיר הוא כנראה אחד המאמנים הישראלים המצליחים ביותר בשנים האחרונות. אלא שכאשר מתעמקים בשני הישגיו הגדולים עד כה– זכייה בגביע בעונת 2006/7 ו-2007/8 – ופורטים אותם לפרוטות, התמונה נראית מרשימה מעט פחות. ב-2006/7 ניצח בגמר את בני השרון, לאחר שזו הדיחה את מכבי בחצי. שנה לאחר מכן גבר על הקבוצה השבירה של צביקה שרף.

שמיר הוא אולי המאמן היסודי ביותר בענף. הוא מכין את קבוצותיו בדקדוק לכל משחק, קל וחומר למשחקי הגביע, בהם אין אפשרות לתקן. שמעתי מחבר על דו"ח הסקאוטינג שסיפק לשחקניו לקראת המשחק מול מכבי אשדוד בשמינית הגמר השנה, שכלל פירוט נרחב גם על שחקני הספסל הזניחים ביותר של היריבה מהלאומית. שמיר עובד קשה, תמיד, ומהבחינה הטקטית קבוצותיו לעולם עולות לפרקט מוכנות יותר מהיריבות. כשמדובר במשחק אחד, על כל הקופה, העבודה הסיזיפית בדרך כלל משתלמת. יעיד מאזנו המושלם כמאמן ראשי, עד כה, במסגרת הגביע.

האם העובדה הזו, לכשעצמה, הופכת את שמיר למאמן של קבוצות גדולות? לא בהכרח. שמיר הוא איש מקצוע מצוין, שיום אחד עוד יאמן את מכבי. אולם הכישלון היחסי בירושלים, שהוביל בזמנו להתפטרותו, והעונה החלשה עם בני השרון עד כה, מוכיחים שיש לו עוד כברת דרך לעבור. החדשות הרעות עבור פיני גרשון הן שקור הרוח, השקט הנפשי ויכולת איסוף הנתונים ויישומם בערב נתון הופכים את דן שמיר לשועל גביעים כמותו לא ראינו הרבה זמן.

נמרוד עופרן:

מכיוון שגביע המדינה איבד מזוהרו, והמשמעות המעשית של העפלה למעמד גמר הגביע (ואפילו זכייה בו) כבר לא ממש קיימת, יש משהו כמעט אבסורד בשלווה שמלווה את הקבוצה עליה נגזר להפסיד למכבי תל אביב ביד אליהו. אפילו אם אשקלון היתה עולה לגמר, לא בטוח שזה היה הופך את העונה שלה לגדולה. השילוב הקטלני של היעדר עניין עם רמה נמוכה ושוויוניות לא מרגשת בעליל יוצר אפאטיות שקשה היה להתכחש לה במעמד חצי הגמר, וייתכן וקשה יהיה להתכחש לה גם הערב. בני השרון, בבסיסה, היא קבוצה מעט אפורה, ועל הנייר, השתלבות בפלייאוף העליון (שלא לדבר על פיינל פור) והעפלה לגמר הגביע אמורה להיחשב כעונה מוצלחת – אך האם מישהו יזכור את זה חמש שנים מעכשיו?

בדומה לקבוצתו, כך גם דן שמיר נמצא קצת מעל הממוצע של הכדורסל הישראלי, אבל מספיק באמצע כדי לא להידבק בזוהר אפשרי. תדמית מאמן הלפ-טופ-ותו-לא הודבקה לשמיר שלא בצדק, ובהחלט מדובר באחד המאמנים הצעירים הטובים בארץ – עם או בלי קמפיין גביע המדינה האחרון. מאמן של קבוצות גדולות? זו ארץ ישראל: שמיר עדיין לא בשל לאמן את מכבי תל אביב, אך הוא יכול להצליח בכל קבוצה אחרת. לנו לא נותר אלא לחשוב על מי זה אומר יותר – עליו, או על הענף כולו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully