לא מהעולם הזה

במילה אחת – חוויה. תושבי טקסס נוהגים לומר שאצלם במדינה הכל גדול. הקניון גדול , מרכז הכנסים גדול , ג'ורג' בוש האב גדול,הם אפילו חושבים שג'ורג' בוש הבן גדול. גם החזה המזויף של המעודדת של דאלאס קאובויס שקיפץ אל מול עיני כאשר פתחו בטעות את דלת חדר ההלבשה של המעודדות היה גדול. אבל גאוות העיר וגאוות המדינה הוא ללא שום ספק האצטדיון החדש שנוהג לארח בימים כתיקונם את קבוצת הפוטבול של העיר, והלילה את משחק האולסטאר. הוא לא גדול, הוא ענק. זה אולי הדבר הכי קרוב במציאות היום לאצטדיון מסרטון הפתיחה של ליגת האלופות בכדורגל. האצטדיון מורכב משלוש טבעות תחתונות, אחריהן שלוש קומות של תאים ומעליהן שתי טבעות נוספות. מעל טבעות אלו, בגובה של כ-100 מטר מהמגרש, יש תאי שידור.

לכבוד אירועי האולסטאר ומכיוון שמדובר במגרש קטן בהרבה ממגרש הפוטבול שלמענו נבנה האצטדיון, הוסיפו עוד יציעים קרובים למגרש בשביל התקשורת ובשביל כל הסלבס. הצופים מן השורה, כלומר כ-85 אחוז מהקהל שהגיע, עמד לראות את המשחק ממרחק של מעל 100 מטר, אבל האמריקאים חשבו גם על זה ובנו להם את המסך הכי גדול בעולם, גדול יותר ממגרש הכדורסל עצמו. הם הרי ממילא מרבים להסתכל על המסך הזה. אני יושב כשבעה מטרים אלכסונית למגרש כשלידי חולפים שחקני הווה ועבר ב-NBA, זמרים וזמרות מהמובילים בעולם, כוכבי קולנוע למיניהם ואפילו מושלי מדינות. בחורות במיני מגישות לנו שתייה ואוכל, ועל המגרש מתחממים השחקנים הטובים בתבל. אין מה להגיד - גדול! מסיבת הקוקטייל הגדולה בהיסטוריה מתחילה עוד מעט.

כמה מילים על רבבות הצופים שהגיעו לכאן – כל האוהדים מצוידים בחולצות של קבוצותיהם האהובות. למרות שמדובר באוהדים של קבוצות שונות, לא נרשמות תגרות ביציעים, אף אחד לא חוטף מוחטות לפנים, גם נהמות לא היו, למרות שהתרוצצו על המגרש כמה שחקנים שחומי עור. במפתיע, התנועה במסדרונות האצטדיון דלילה יחסית, הצופים מרותקים לכיסאותיהם, ולא, לא מחשש להפסיד קטע מהמשחק, אלא דווקא מחשש להפסיד איזו הופעה בשלל ההפסקות המרובות. אבל גם המשחק עצמו הוא כמובן הצגה, זה מזכיר קצת את היאבקות הרסלינג. בתפקיד האחים ואן אריק מופיעים לברון ג'יימס, דווין וויד וכרמלו אנתוני, אבל למי באמת אכפת מהמשחק? האולסטאר הוא אכן הצגה, התחרות היחידה שיש בו , אם בכלל, היא תחרות השחקן האנוכי ביותר (מה שמכונה בתקשורת "השחקן היעיל ביותר"), אך מצד שני, כדורסל הוא אולי ענף הספורט הקבוצתי היחיד בארצות הברית שבו באמת יש עדיין ערך כלשהו למשחק הזה, גם אם רובו שיווקי. זאת, משום שהחוויה לצופים נשמרת גם כאשר משחק האולסטאר משוחק בהילוך ראשון בלבד, תשאלו את ספייק לי שמתלהב כמו ילד, כאילו הניקס יכולים לקחת את האליפות.

גבירותיי ורבותיי - שיא עולם חדש. המשחק נעצר כשמארק קיובן, הבעלים של דאלאס מאבריקס, וג'רי ג'ונס, הבעלים של הקאובויס, עולים למרכז המגרש ומכריזים על כמות של 108,713. על המשחק עצמו תכננתי לא לכתוב מילה, אבל הדקה האחרונה הייתה אמיתית. פתאום התחילו לשמור, לעשות עבירות, הספסלים עמדו על הרגליים, הקהל נכנס לעניינים והייתה לנו דקת אקשן אמיתית שרק הראתה כמה גדול המשחק הזה. וויד נבחר בצדק לשחקן המצטיין, לאחר שהמזרח ניצח בשתי נקודות. את השאר תוכלו כמובן לקרוא בתקציר המשחק, אם עדיין לא עשיתם את זה. מבחינת הצופים באצטדיון, המשחק היה רק הדבר המשני, הם באו ליהנות, הם באו לראות הופעה טובה, הם באו לאכול את הנקניקייה ואת ההמבורגר שלהם, הם באו לראות זמרים מצוינים מופיעים, הם באו לראות מופעי אקרובטיקה מדהימים, הם באו כדי למחוא כפיים בטירוף בכל פעם שהראו חיילים על המסך, הם באו להצטלם עם המעודדות והסלבס, הם באו לצעוק בהתלהבות על כל דאנק ודאנק, הם באו לתת כבוד לספורט, הם באו לתת כבוד לספורטאים שלהם. הם באו להיות חלק משיא עולם חדש. 108,713 צופים לא יכולים לטעות!