בירת הספורט

עונת הפוטבול האמריקאי נגמרה, המונדיאל עדיין רחוק מאיתנו והשלבים המכריעים של ליגת האלופות טרם החלו. מיני עונת מלפפונים? לא ממש. עבור מיליונים ברחבי העולם האקשן האמיתי רק מתחיל – בקנדה. למשך שבועיים וקצת הופכות שתי הערים השוות ביותר בקנדה למרכז העולם הספורטיבי, כשאלפי ספורטאים מכל רחבי תבל הגיעו לוונקובר ו-וויסלר כדי להתחרות באולימפיאדת החורף ולנסות להשיג מדליה, ומאות אלפי אנשים הגיעו בכדי לצפות בתחרויות השונות, לעודד את נבחרותיהם ובעיקר לחגוג. הרי בינינו, מה שווה נבחרת ההוקי השוודית אם לא נוכל לחזות באוהדות השוודיות שביציע? מה שווים שון ווייט והסנובורד שלו ללא האוהדות הג'ינג'יות החייכניות? ומה שווה האולימפיאדה הזאת אם לא נוכל לראות קנדיות שיכורות צורחות "גו קנדה!" במבטא מוזר?

טיסה ישירה לוונקובר אין מהארץ, לכן מי שרוצה להגיע לכאן (וזה מומלץ - לא בכדי נבחרת ונקובר שנה אחר שנה לעיר שהכי שווה לגור בה) יהיה חייב לטוס דרך טורונטו, ארצות הברית או אירופה. אני טסתי דרך לוס אנג'לס - טיסה של 15 שעות ללא הפסקה, שלולא בקבוק בירה, שתי כוסות יין וכדור שינה הייתה גורמת לכל אדם שפוי בנפשו להתחרפן ולנסות להפיל את המטוס. טיסת ההמשך כבר הייתה פחות נוראית - בסך הכול שלוש שעות - כשלצידי ישבה בהמה בלונדינית שביקשה לארוחת בוקר בקבוק יין לבן ומארז אוכל מוכן. ואני - שבסך הכול רציתי בירה - הרגשתי נורמאלי לפתע, ואיבדתי את התיאבון. כשהגעתי לבסוף לשדה התעופה בוונקובר, נגלו לפניי טורים על גבי טורים של משלחות מאורגנות של אוהדים ונבחרות. המשלחת הגדולה ביותר הייתה מרוסיה (שתארח את אולימפיאדת החורף הבאה), אבל גם למשלחות האחרות הייתה נציגות לא רעה בכלל. כל המשלחות מנותבות בצורה מופתית בעזרת עשרות המתנדבים שהתגייסו לצורך המשימה הזאת - משימה שלו הייתה נערכת, בארץ בוודאי הייתה גורמת לסטס מיז'ניקוב לגמוע בקבוקי וודקה כמו, ובכן, סטס מיז'ניקוב מתוסכל.

מרכז העיר ונקובר מעוטר כולו בדגלי האולימפיאדה ובפוסטרים של שלושת הקמעות של התחרות - מיגה, קוואצ'י וסומי - שנראים כמו הכלאה בין פיקאצ'ו לסאות' פארק, וכולם כאן מחכים בכיליון עיניים ללפיד האולימפי שיעבור ברחבי העיר. גם הלפיד, אגב, קצת מוזר ועקום, ויש לי תחושה שכל האולימפיאדה הזאת עוצבה בידי ילד יפני על LSD. אם כבר ביפנים עסקינן, זה המקום לומר שוונקובר היא עיר הסושי השנייה בעולם (אחרי טוקיו, כמובן), מה שאומר שאם בימים כתיקונם אפשר למצוא כאן סושיות קטנות שהיו גורמות לסושיות המוכרות בארץ לעבור למכור שווארמה, הרי שעכשיו בכל מקום אפשר למצוא מבצעים מיוחדים לקראת התחרויות האולימפיות. מה זה אומר? לקחת מכם מחיר מופקע תמורת ארוחה קטנה וסיכת מזכרת של אחת המפלצות שמככבות בתחרות. מצד שני, גם ארוחת "אכול כפי יכולתך" של סושי ב-15 דולרים בלבד זה עסקה לא רעה עבור חובבי השרצים ופירות הים.

אבל אם סושי אפשר למצוא כאן בכל פינה, סיגריות הן עסק די יקר. הקנדים לא ממש מעשנים, ויש כאן אפילו חוק לפיו אסור לעשן במרחק של פחות משישה מטרים מפתחים של מקומות. נו, לפחות הם סופרים במטרים. אז קופסת סיגריות עולה בסביבות ה-35 שקלים, מה שמסביר למה קולומביה הבריטית (המחוז של ונקובר ו-וויסלר) ידועה דווקא בגראס שלה, או בקיצור BC POT.

יום שישי, השעה 7 בערב, ואנשים כבר שיכורים ברחוב. את רחוב רובסון - הרחוב המרכזי של מרכז ונקובר - סגרו לתנועת כלי רכב והפכו למדרחוב ענקי. במרכז הרחוב, מול הבניין הענקי של רשת BC PLACE, עומדים אלפי אנשים וצופים בטקס הפתיחה על גבי הבניין עצמו. רובם, אגב, לובשים אדום-לבן ומריעים לכל דבר קטן, ולאף אחד לא ממש אכפת שהגשם כאן לא מפסיק לרדת עוד מהבוקר. אני ממשיך במורד רחוב רובסון עד שאני מגיע לפתחו של האולם הגדול של קולומביה הבריטית, שם נערך טקס הפתיחה. בחוץ עומדים כמה מאות אנשים. רובם ככולם שיכורים. מול האולם הקימו את "בית אלברטה" (על שם המחוז הקנדי), שם התאספו עשרות אנשים כדי לראות את טקס הפתיחה על גבי עשרות מסכים הפזורים מכל עבר. רובם הגיעו לשם בסביבות השעה 3 אחה"צ והחלו לשתות כבר אז.

הטקס מתקדם לו, והחבורה השיכורה שבבית אלברטה מריעה לכל דבר. בחוץ אני פוגש בחור צעיר, שיכור, מאלברטה. הוא מסביר לי, בפה שחסרות לו חצי משיניו, שאלברטה זה הטקסס של קנדה. כלומר רדנקים ובוקרים. הוא אומר לי את שמו, אבל בגלל שחצי משיניו חסרות, אני לא ממש מצליח להבין מה הוא רוצה ממני וחוזר למתחם בית אלברטה לפני שהוא ישדוד ממני את השיניים.

מישהו עולה לבמה המרכזית ושר את "הללויה" של לאונרד כהן. אני שואל את הבחור שלידי מי הזמר, והוא אומר לי שזו קיי די לאנג. מישהו מהחבורה השיכורה, שגילה שאני מישראל, מספר לי שלאנג הודיעה שהיא יהודייה לסבית. נו, לפחות יש לנו ייצוג הולם בטקס הפתיחה, גם אם מדובר בגברת שנראית כמו אלביס פרסלי בשנים הלא כל כך מחמיאות שלו. עם סיום השיר נכנס לאולם הדגל האולימפי, נישא בידי דונלד סאת'רלנד ועוד כמה סלבריטאים שרק קנדים מכירים, כי הם מוחאים כפיים לכל שם שמוזכר. מצד שני, הם כל כך שיכורים, שנראה לי שגם אם הכרוז יצעק "אפרטהייד" הם יריעו וימחאו כפיים.

לפני שמניפים את הדגל מבקש הכרוז מכולם לעמוד לדקת דומייה לזכר הספורטאי הגאורגי שמת יום קודם לכן בתאונת מזחלת, וכל יושבי בית אלברטה נעמדים ומרכינים ראש לזכרו, כאילו מדובר בגיבור לאומי של קנדה. חלק מהם, לעומת זאת, לא ממש מצליח לעמוד בצורה ישרה, וסימני התנדנדות ניכרים אצל חלק מהם. נו, לעמוד דקה בשקט זו בקשה די גדולה מאנשים ששותים מהצהריים. לאחר דקה נכנס לאולם הלפיד האולימפי והקהל יוצא מגדרו. כל ספורטאי וספורטאית שזוכים להדליק את המשואה מקבלים תשואות ענק של הקהל באולם וברחוב, אבל אני מזהה רק שניים - את שחקן הכדורסל סטיב נאש ושחקן ההוקי האגדי ויין גרצקי - כנראה גדול ספורטאי קנדה בכל הזמנים. מה שלי נראה מוזר בכל הקטע הזה הוא שעם כל המרחקים העצומים שעבר הלפיד עד לכאן, ועם כל האתלטים שזכו להביאו לכאן, גרצקי ונאש נושאים אותו לחמישה מטרים בערך. תקנו אותי אם אני טועה, אבל הם לא אמורים להיות השניים היותר אתלטיים מבין ספורטאי קנדה? מה זה הנצנוץ הזה?

המשואה האולימפית נדלקת אחרי מספר תקלות טכניות, וגרצקי יוצא מהאולם עם הלפיד האולימפי, ממש אל מול בית אלברטה. מאות שיכורים רצים כדי לדפוק תמונה שלו (ואני ביניהם). גרצקי עולה על טנדר (אמרתי לכם שהוא נצנץ?), נוסע ברחבי בעיר ונעלם. החבורה השיכורה ממשיכה להריע ללא הרף והחגיגות מתחילות. אלפי אנשים נוהרים לרחובות מכל עבר, עד שכבר בקושי אפשר ללכת ברחוב. הפאבים והמועדונים מתמלאים מתוך דקות והמדרחוב הענקי הופך למסיבה אחת גדולה, כזו שלא נראתה כאן מעולם.

אנשים שותים ברחוב, משהו שבימים כתיקונם אסור על פי חוק (והקנדים דווקא שומרים על החוק), אבל יחסית לכמות האנשים שברחוב, כמות השוטרים ואנשי הצבא שהגיעו במיוחד לא מספיקה, וקצת קשה לעצור את הקרנבל העצום הזה. לעיתים זה נראה כאילו אף אחד מאנשי החוק גם לא ממש רוצה להפסיק את זה. הרכבות והאוטובוסים פועלים במשך 24 שעות, והעיר כולה חוגגת עד לשעות הקטנות של הלילה, או הבוקר - תלוי איך מסתכלים על זה.

יום שבת, והתחרויות מתחילות. ספסרים שוטפים את הרחובות בניסיון להיפטר מהכרטיסים העודפים שיש להם, והקהל ממשיך, ובכן, לשתות. מה שמביא אותי ל"אייריש האוס". אבל קודם, הסבר קצר מדוע הפך המקום הזה, לפחות בחלקו, לאטרקציה שלא נופלת בהרבה מחלק מהמקצים עצמם. כל נבחרת שמכבדת את עצמה (לידיעת הקוראת, השרה לבנת) בנתה לעצמה מתחם משלה, המייצג את התרבות שהיא מביאה לעולם. הבתים המרכזיים הם הבית האירי והבית הרוסי. השעה היא אחת בצהריים, וכבר יש תור בכניסה לבית האירי. תמורת 10 דולרים וחצי שעת המתנה (בגשם, כמובן) אני נכנס למתחם האירי. מדובר במעין אוהל ענקי, כאשר בפנים יושבים עשרות אנשים, שותים גינס וצופים בתחרות המוקרנת על גבי מסכים רבים, וברקע מנגנת לה להקה אירית. אני מסתפק בליטר גינס ומנת בושמילס במחיר מופקע ויוצא לבר הקרוב, שם אני מוצא גינס במחיר עוד יותר מופקע.

רחוב רובסון, בינתיים, מתמלא לו באנשים לבושים בבגדי הוקי אדומים. חלקם נעים לכיוון אולם ההוקי, שם אמורה להתחיל לשחק נבחרת הוקי הנשים של קנדה, אך רובם פשוט מתאגדים לאורך רחוב רובסון על פני כמה בלוקים ופשוט שרים את ההמנון הקנדי, מעודדים בצעקות ובמחיאות כפיים את קנדה, ובכלל עסוקים המון בלהראות גאווה פטריוטית, משהו שרוב העולם לא ממש ידע שיש להם. פה ושם אפשר לראות אוהדים של נבחרות אחרות – ארצות הברית, נורווגיה, שוויץ ועוד - אבל כולם נעלמים בתוך הים האדום הזה.

ואני, לראשונה בחיי, מתמלא עצב על כך שלישראלים יש עוד הרבה מה ללמוד על גאווה לאומית ועידוד ספורטיבי, עולה על הרכבת ונוסע לאזור שקט יותר של ונקובר, שם אולי הבלגן קצת פחות מורגש, אבל לפחות הגינס במחיר קצת יותר שפוי.