שיעור בהתבגרות

בלי לשים לב נותן בילאפס את אחת העונות הגדולות בקריירה שלו, בעוד מייק ביבי נמוג. עומר דיקמן מפרגן - גם ליוטה ולסטפן קרי

עומר דיקמן

הטובים

צ'ונסי בילאפס:

לפני חודש אזכרתי את כרמלו אנתוני בצד השלילי של הרשימה הזו לאחר שנכשל להוביל דנבר נטולת צ'ונסי פצוע לנצחונות על מיטב נמושות הליגה. היום הגיע הזמן לדבר על הצד השני של המטבע. מוקדם יותר העונה החמיץ צ'ונסי משחקים עקב פציעת מפשעה טורדנית, שהסתיימו במאזן עגום של 6:3 מול קבוצות נחותות. מאז שחזר רצה דנבר ל- 2:9 מרשים למרות פציעה טורדנית לא פחות של כרמלו אנתוני. מקרי? בהחלט לא. מרשים? בהחלט כן, אבל לא כמו המספרים של צ'ונסי עצמו, שחזר מהפציעה בתור אחד הסקוררים המרשימים בליגה: 24 נקודות ב- 48% מהשדה, 89% מהקו על כמעט 9 הליכות בממוצע למשחק (נתון מדהים לשחקן מבוגר ולא אתלטי במיוחד), ו-2.7 שלשות זו שורה שרק מעטים בליגה מציגים, ואף אחד אחר מהם לא משחק ליד כרמלו אנתוני. ינואר המטורף של צ'ונסי הוא רק הדובדבן על הקצפת אצל הגארד המשובח שבגיל 34, בו שחקנים מתחילים לברר לגבי תכנית הפנסיה שלהם, מנפץ לפתע את שיאי הקריירה שלו בנקודות, שלשות והליכות לקו ומוכיח שהוא עדיין מסוגל לסחוב על כתפיו קבוצה אל המקומות הכי גבוהים שיש. באופן משונה הוא הצליח להישאר מחוץ לאולסטאר השנה, ואם מישהו חיפש הוכחה לכך שמדובר בקשקוש חסר ערך, אז הוא יכול להפסיק לחפש.

ג'ואקים נואה:

אם הייתם אומרים לשיקגו לפני שנה שהסנטר האנרגטי בעל השם המשונה הולך להיות סנטר העתיד של שלהם, הם היו וודאי צוחקים ומחתימים את ויני דל נגרו לעוד 3 שנים כדי ללמד אתכם פאנץ' טוב מהו, אבל באמצע העונה השלישית בקריירה הצעירה שלו מוצא את עצמו ג'ואקים שלנו בתור שחקן מוביל באחת הקבוצות החמות של הליגה, ובעל מעמד דומה לזה של דרק רוז בכל הנוגע למהירות שבה טורק ג'ון פקסון את הטלפון למנג'רים שמתקשרים להתעניין בחוזה שלו. לאחר חודש דצמבר בינוני יחסית שבו קרטע קצת בצד ההתקפי (אם כי הוביל את הליגה בריבאונדים), נראה שנואה מצליח סופסוף ללמוד להשתמש בגוף שלו בצבע ודורש (ומקבל) את הכדור במקום לחיות רק מריבאונד התקפה וזריקות משונות מחצי מרחק, מה שמעמיד אותו על ממוצע מכובד של 13.5 נקודות למשחק ב-53% בחודש ינואר. גם מהקו מגלה נואה יד רכה להפליא והוא קולע משם ב-88% ריי אלניים, נתון שגם אם סביר שלא ישרוד זמן רב, תמיד יהיה נחמד לספר לנכדים עליו. עם 12.2 כדורים חוזרים למשחק (שני רק לדוויט הווארד), וכמעט 2 בלוקים למשחק, קשה למצוא המון מועמדים ראויים יותר במירוץ על תואר השחקן המשתפר של העונה.

יוטה ג'אז:

קשה להאמין, אבל הג'אז, שנראו עד לא מזמן בתור הקבוצה המיותרת של העונה, הם נכון לרגע זה הקבוצה החמה ביותר בליגה, והסיבה שאף אחד לא שם לזה לב היא שהם עושים זאת מבלי שאף אחד בקבוצה ירים את רמת המשחק שלו לכזו שמצדיקה את הכותרת הראשית בליגה, שבדרך כלל נשלטת ע"י לברון ג'יימס ועמרי כספי; קרלוס בוזר בסה"כ ממשיך את עונת החוזה האיכותית ועתירת המוטיבציה, דרון וויליאמס סולידי אך משתרך מאחורי עונות שיא של צ'ונסי וסטיב נאש ומאחורי הנמסיס כריס פול, מהמט אוקור ורוני ברואר הם מגדולי המאכזבים של העונה, והיחיד שהעלה לפתע את רמת המשחק שלו הוא אנדריי קירילנקו המקפץ, אבל קשה להאמין ש- 13 הנקודות למשחק שלו הן הסיבה לרצף הנצחונות המרשים של הג'אז שכולל, בין היתר, נצחונות על קליבלנד, דאלאס, סן אנטוניו, פורטלנד ופיניקס. בשלב זה של העונה קשה להתרשם ברצינות מהצלחותיו של הסגל שמפשל כבר 3 שנים ברציפות בפלייאוף, אבל אם הם ימשיכו ככה אז אולי גם הפעם הם יתפסו את מקומה של קבוצה צעירה ומלהיבה ברגע האחרון - רק כדי לחטוף סוויפ מהלייקרס, כמובן.

סטפן קרי:

בליגה, כמו בכל מקום אחר בחיים, במידה שכשלת במבחן הרושם הראשוני, תצטרך לעבוד קשה מאוד כדי לזכות בתשומת הלב הראויה לך. במקרה של סטפן קרי זה לקח בערך חצי עונה שבה חסה בצילם של ברנדון ג'נינגס (שלא בצדק) וטייריק אוואנס (בצדק חלקי) עד שמישהו שם לב שהבחור הוא אחד משלושת השחקנים המרכזיים בקבוצה שלו - קבוצה אומללה למדי אמנם, אבל היי, זה לא שמילווקי וסקרמנטו קורעות את הליגה. קרי, שפתח את העונה בהיסוס (כל הזכויות שמורות לדון נלסון), נמצא עכשיו בעמדה לא רעה בכלל במירוץ לרוקי העונה, כשהוא שני רק לטייריק אוואנס ונראה שהוא רק ממשיך לסגור פערים מערב לערב. ב-8 האחרונים עומד סטף על ממוצעים נדירים של 23 נקודות, 5 ריבאונדים, 6 אסיסטים וכמעט 3 חטיפות למשחק, ועם כל הכבוד לזה שהוא משחק בערך 47 דקות בממוצע תחת התקפת הראן אנד גאן של הווריורס, מדובר באחת השורות האישיות הטובות ביותר בליגה. אבל כל המספרים האלה הם לא יותר מקישוטים לסיבה האמיתית לבחירה בו - הבנאדם אשכרה הצליח לקבל מקום (!) קבוע (!!) ברוטציה (!!!) של נלסון(!!!!).

פיתוח ישראלי

הדגמה חינם: הפלטפוס מתיישר כבר מהצעד הראשון

לכתבה המלאה

הרעים

אמארה סטודמאייר:

פיניקס נראית נורא ואיום עם 7 הפסדים מתוך 10 המשחקים האחרונים, ימי צמרת המערב העליזים של נובמבר נראים כמו חלום רחוק, והכוחות העולים במערב מעלים חשש מוחשי שהמקום בפלייאוף עלול בהחלט ללכת לעזאזל, או לממפיס. אשמים לא חסרים, החל מג'יי ריץ' וברבוסה המאכזבים, ודרך סטיב קר, שהשאיר סגל בעובי ריזלה, אבל כל אלו הם אזובי הקיר, ומה הם יגידו כשבארזים, מפוקפקים ככל שיהיו, נפלה שלהבת? לא לגמרי ברור אם מדובר בשביתה איטלקית או בסתם חוסר מוטיבציה יוצאת דופן של שחקן טיפש בצורה יוצאת דופן, אבל אמארה רוצה טרייד והוא לא בוחל בלהכריז על כך בראש חוצות ולהשתין ממקפצות, וגם המשחק שלו נראה ככה: ב-7 האחרונים עומד סטודמאייר על 18 נקודות נסבלות, אבל מגבה אותן בחמישה ריבאונדים עלובים למשחק, והגנה מהגיהינום שאין כל דרך סטטיסטית להציג אותה. כפי שזה נראה כרגע ימיו של אמארה באריזונה ספורים, ובקרוב יצטרך ללמוד כיצד משחקים כדורסל ללא סטיב נאש. לפרטים נוספים ניתן לפנות לשון מריון.

סקרמנטו קינגס:

חשבתם שפיניקס נראית רע? אז מה תגידו על סקרמנטו? מאז שקיבלו הקינגס את קווין מרטין בחזרה לשורותיהם ניצבת הקבוצה על מאזן מעורר רחמים של 8:1, שתאמינו או לא, הוא הרבה יותר ממה שמגיע לה. ערב חזרתו של מרטין לסגל החשש הגדול היה מיכולתם של השוטינג גארד הדקיק וטייריק אוואנס לתפקד זה לצד זה, אבל בינתיים נראה שהנפגעים העיקריים הם כל שאר השחקנים בסגל. ב-9 המשחקים האחרונים אין ולו שחקן אחד למעט שני הגארדים שמתקרב אפילו לממוצע של דאבל פיגרס, או מפגין יכולת שניתן לכנותה סבירה למשך יותר ממחצית אחת ברצף. מרטין עצמו התאושש אגב בשני המשחקים האחרונים ונראה כמו מרטין הישן וה(כמעט) טוב, אבל כאמור זה לא מספיק לכלום. בינתיים הקבוצה ממשיכה כנגד כל הגיון להכחיש אפשרות לטרייד המתבקש על השוטינג גארד, כשהוא ואוואנס ממשיכים לריב על הכדור ושאר השחקנים מתוסכלים וחסרי מוטיבציה, עם דגש מיוחד על עמרי שלנו. בהנהגתו של מרטין הפכו הקינגס מקבוצה של מלחמה ועבודה קשה לכזו המבוססת על כשרון, וככזו, המקום הראוי לה הוא הליגה האדריאתית.

מייק ביבי:

קצת מוזר להכניס לרשימת האכזבות שחקן חמישייה קבוע באחת מקבוצות הצמרת של הליגה, אלא שמייק ביבי הוא לא סתם שחקן. עבור לא מעט מאוהדי הליגה, שנאלצו לסבול תחת שלטון העריצות של שאקובי והשופטים בתחילת העשור, מייק ביבי עומד בשורה אחת עם נלסון מנדלה, מהטמה גנדי ולוחמי חופש אחרים, שהובילו מהפכות חסרות סיכוי וזכו לתמיכת ההמונים המתוסכלים. בשיאו, בפלייאוף 2002, היה ביבי אחד מכוכבי העתיד הבטוחים של הליגה. כמעט עשור לאחר מכן, בגיל 31 בסה"כ, זהה לזה של קובי ודירק וצעיר בהרבה מצ'ונסי וסטיב נאש הבלתי נגמרים, נראה גיבורנו כמו מועמד טבעי לאשפוז בבית אבות, ואפילו לא אחד מוצלח במיוחד. אולי זה הגיל, אולי זה ג'מאל קרופורד המצוין שצובר המון דקות מעמדת השחקן השישי, אבל מייק ביבי נראה העונה כמו צל של עצמו ותורם, לראשונה בקריירה, מספר חד ספרתי של נקודות למשחק עם 9 בודדות ומצוברחות, שירדו בחודש האחרון לכדי 7 נקודות בלבד, כחצי מממוצע הקליעה שלו בעונה שעברה ובעונת הרוקי שלו. לאחר הפרישה המוקדמת של וובר והפציעות הכרוניות של סטויאקוביץ', נראה שגם הנציג השלישי של הטריו המופלא מ-2002 הולך לסיים את דרכו בטרם עת.

והמכוער

הפינה הזו אימצה לה העונה מנהג לארח קבוצות כאוטיות שגורמות סבל צרוף לכל המעורבים בהם – החל מהבעלים שתוהה למה לעזאזל לא השקיע את הכסף במועדון חשפנות, דרך השחקנים שמייחלים לטרייד לקליפרס או לקרע ברצועת ה- ACL, וכלה באוהדים שלא מבינים למה זה מגיע להם. והשבוע בפינתנו נערוך היכרות עם פילדלפיה 76', עוד קבוצה שעם או בלי קשר (הפעם נראה לי שבלי, אם להיות כנים), התחילה לשקוע במצולות רגע אחרי שהחתימה את אלן אייברסון. אל תבינו לא נכון, פילדלפיה נראתה רע ודשדשה בקרקעית עוד לפני שאייברסון הגיע, אבל מה שקורה שם בשבועיים האחרונים ניתן להגדיר אך ורק בתור טירוף מערכות. לשיטתי, ישנם שני אשמים עיקריים למצבה של פילי: הראשון הוא כמובן אדי ג'ורדן, המאמן המוערך שהבטיח להביא את "התקפת פרינסטון" המפורסמת לקבוצת הראן אנד ראן מור שהיתה שם אשתקד, ובמקום זה הביא רוטציה שבה 10 שחקנים משחקים מעל 15 דקות בממוצע למשחק, בהרכב שמשתנה באופן תדיר מרבע לרבע, מה שגורם למרבית השחקנים לירות מכל הבא ליד בטרם ישלחו שוב להיקבר מאחורי פרימוז ברזץ'. לא צריך להיות מבין גדול באימון כדי לדעת שרוטציה קבועה היא הכרחית עבור תפקודם של השחקנים, אבל ג'ורדן, כך נראה, מעדיף ללמוד מדון נלסון.

האשם השני במהומה הוא אד סטפנסקי. המנג'ר הכושל ירש אך לפני שנתיים את מקומו של בילי קינג הכושל לא פחות, ונראה שהוא מתאמץ כהוגן כדי ללכת בדרכו של האחרון. מה שהחל בתור גישושים מקובלים וניסיונות סבירים בהחלט לפרוק את החוזים העצומים של אלטון ברנד וסמואל דאלמבר, הפך השבוע למכירת חיסול מכובדת בערך כמו שיכור שמן ונטול חולצה שנרדם בחדר המדרגות שלכם. "כולם למכירה" הכריז סטפנסקי, ששכח כנראה שאחד האמצעים לקיים קבוצה היא להחזיק כמה שחקנים בארגון. מה ששבר את קש הגמל (אני אהיה הגמל לצורך העניין) הוא הפיאסקו סביב החוזה של אנדרה איגודאלה. בניגוד להרבה שחקנים אחרים בליגה, יושב איגי על חוזה סביר בהחלט; 65 מיליון ל-5 עונות זה לא סכום נמוך, אבל מעטים השחקים בקליבר של איגי שיושבים על חוזים נמוכים מזה, בפרט כשמדובר בשחקן צעיר עם עבר בריאותי נטול רבב. עד לפני מספר שבועות ניסתה פילי להשתמש בחוזה הסביר של איגי כדי לכרוך אותו בעסקת חבילה יחד עם החוזה של דאלמבר, אולם השבוע נראה שגם החוזה של איגי הפך מבחינת פילי למעמסה שיש להיפטר ממנה. ההתנהלות המגוחכת הזו אופיינית למרבית קבוצות הליגה, שנראה שמעדיפות חוזים נגמרים על כל שחקן בסגל שלהן. על מנת לפשט את העניינים נשתמש בתרשים הזרימה הבא:

א. מפנים כסף מתחת לתקרת השכר.

ב. מחתימים את הכוכב הצעיר של הקבוצה על חוזה ארוך טווח.

ג. שנה לאחר מכן נכנסים לפאניקה ומוכרים אותו בתמורה לחוזה נגמר.

ד. מפנים את החוזה הנגמר ומחתימים את הכוכב הבא של הקבוצה לחוזה ארוך טווח.

ה. וחוזר חלילה עד קץ הימים.

מה שלא מובן כאן זה, ובכן - מה ההיגיון עבור קבוצת תחתית כמו פילדלפיה להעביר שחקן כמו איגודאלה, שאמור להוות חלק מהבסיס של הפרנצ'ייז בשנים הבאות? האם היא תוכל להחתים שחקן טוב יותר בכסף שיתפנה? האם יש איזשהו מודל ניהולי, למעט פאניקה, שמנחה את הקבוצות הללו? התשובה היא כמובן לא, ולכל מי שתהה איך זה שלמרות המודל השוויוני של הליגה ישנן מספר קבוצות שנמצאות בצמרת דרך קבע בזמן שכל השאר מתעקשות להסריח 90% מהזמן – הנה לכם התשובה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully