אדריאן, אדריאן!

הופעת "רוקי" של פארב מול הגנת הסיינטס תיזכר לו לא פחות מההפסד הכואב. ומה הדאגה הגדולה של רקס ריאן והג'טס?

הנחילים השחורים לא הפסיקו לזרום, מתבייתים על מטרה אחת בלבד: מספר 4 בלבן. גרג וויליאמס, מתאם ההגנה של ניו אורלינס, ידע שכדי לצאת עם כרטיס לסופרבול הוא חייב ללכת על לבה של חלת הדבש, לא לרסס את הדבורים ששומרות עליה. זה אולי יעלה בדגל או שניים, אבל בטווח הארוך זה ינטרל את המלכה.

ברט פארב עמד שם וספג את המכות. הקו שאמור היה להגן עליו התפרק ללא תנאי, הראשרים של ניו אורלינס לא שידרו שהם עומדים להפסיק. "רחמנות, הבן אדם בן 40", אמר לי בבוקר חבר שראה את המשחק בחצי ציניות חצי רצינות. זה היה רע, מרגיש כמו כאב מוחשי וחד גם לצופה, במיוחד כשבובי מקריי, האיש ששלח בשבוע שעבר את קורט וורנר לבחון פרישה, עשה את זה לפארב עם כניסה אלימה שנראה היה שסגרה את הגולל על קריירה מפוארת. פארב נראה דואב, אבל נחבש וחזר. הוא את הצ'אנס שלו להגיע למיאמי לא יפסיד.

פארב הוא דמות של שחור ולבן. קל לאהוב אותו, יותר קל לא לאהוב אותו, במיוחד אחרי פארסת הפרישה של השנים האחרונות. הוא אדם לא נוח, אנוכי ודורש תשומת לב ברמות מוגזמות. אלה שמחפשים סימוכין מקצועיים לעוינות הזו יכולים להזכיר שלשלוש מארבע ההדחות האחרונות של קבוצותיו בפלייאוף, כולל האחרונה, הוא היה אחראי במישרין עם כדור שנחטף בזמן קריטי. זה קרה בפילדלפיה ב-2003, נגד הג'איינטס ב-2007 וביום שני לפנות בוקר. אבל קשה למצוא אפילו אחד שיגיד משהו נגד האהבה הבלתי מוגבלת שלו למשחק.

זו הייתה מלחמת גבורה של ענק מוכה שמסרב ליפול, גם אם היריב קרוב לתת את הנוק אאוט. כמו בהרבה רגעים אחרים בקריירה שלו, פארב לא נראה כמו כוכב פוטבול, הוא היה כוכב קולנוע. הוא היה רוקי בלבואה שלא נכנע למהלומות של אפולו קריד ומחזיר מלחמה. לצידו של רוקי עמדה אדריאן, וגם לפארב היה את האדריאן שלו, רק שלאדריאן הזה הכדורים החליקו לעתים קרובות מדי מהידיים. וכמו בקרב בין רוקי לאפולו, גם מפה נזכור לנצח בעיקר את המפסיד.

עוד בוואלה!

"לא רציתי לטפל בבעיות, אבל היום יש לי עבודה": העמותה שעושה שינוי

לכתבה המלאה

רקס פקטור

שחקן שלא דובר עליו מספיק בפלייאוף הזה הוא ג'ריקו קוצ'רי. קוצ'רי הוא האיש שעל שמו רשומות זריקות האדרנלין של מארק סאנצ'ז. בכל פעם שהקוורטרבק הרוקי חיפש להזיז את השרשראות, הוא מצא את התופס שלו פנוי על הקווים, מהנדס תפיסות וירטואוזיות ומשמש איום ממשי לקו האחורי של הגנות סינסינטי, סן דייגו והקולטס.

קוצ'רי הגיע לג'טס ב-2004, שנתיים לפני כניסתו של ה-GM מייק טננבאום לתפקיד. יחד עם הבנייה של טננבאום (דסטין קלר, ד'בריקשאו פרגוסון, דארל ריוויס, דייויד האריס, סאנצ'ז, לאון וושינגטון, שון גרין, הטרייד על תומאס ג'ונס ועוד), הליהוק של רקס ריאן, שהביא אתו כנדוניה סלעים כמו ג'ים לאונרד ובארט סקוט והדעיכה המסתמנת של בליצ'יק, בריידי והפטריוטס, תור הזהב של הג'טס נראה קרוב מתמיד.

אז איפה הבעיה? הבעיה היא שב-NFL העתיד תמיד קרוב, אפילו קרוב מדי. המשימה של ריאן היא להראות המשכיות, להצעיד את הקבוצה שלו שלב אחד ואפילו שניים קדימה בשנים הקרובות וזה, כידוע, לא תמיד קורה. הג'טס לא צריכים להסתכל רחוק מדי. ככה הם נראו בעשור האחרון: גמר ה-AFC בשנה השניה של ביל פארסלס ומאזן חצוי בעונה שלאחר מכן (שנה לא מייצגת של אל גרו בעונה העוקבת). עם הרמן אדוארדס הם הגיעו לפלייאוף בשנתיים הראשונות (בשנה השניה קצרו את ניצחונם הגדול ביותר בשלושת העשורים האחרונים, 0:41 על הקולטס) ושקעו שוב בבינוניות. אריק מנג'יני הביא אותם לינואר בשנתו הראשונה וכל ניו ג'רזי נשמה לרווחה כשעזב אחרי השלישית.

ריאן יהיה חייב לשנות את המגמה הזו, וזה לא יהיה קל, כי ניו יורק היא מדינה של ציפיות בלתי מרוסנות והפה הגדול שלו עלול להיות בעוכריו. בכל מקרה, לעונה הבאה ניכנס עם מבט שונה לחלוטין על ה-AFC מזרח.

בקטנה

- מסתובבת בין אוהדי הג'טס סברה שלולא היה שון גרין נפצע בתחילת המחצית השניה, תוצאת המשחק ב"לוקאס אויל" הייתה שונה. יכול להיות, גרין היה התקפת הריצה של הג'טס לאורך הפלייאוף ופתח מצוין לאחר ההפסקה, אבל הקונטרה לטענה הזו לא היפותטית אלא מעשית: ברגע שפייטון מאנינג פיצח את ההגנה שמנגד, המשחק הזה היה גמור. פשוט וקל.

- הגדולה של מאנינג לא מתמצה בכך שהוא הופך את חבריו להתקפה לטובים יותר, אלא משפיע גם על משחק ההגנה. ברגע שהתקפת הקולטס התחילה לתקתק, ההגנה האחורית, ובמיוחד קלווין היידן, נכנסו לטירוף.

- אם כל שחקן שלא סומן ככוכב והגיע ל-NFL רואה את עצמו בר מזל, איך מסתכלים אוסטין קולי ופייר גארסון על העובדה שלא רק הגיעו לליגה של הגדולים, אלא זכו לשפץ את הסטטיסטיקה שלהם ולהתענג על ריחות הסופרבול בזכות מאנינג?

- הסיכוי היחיד של ניו אורלינס לנצח בסופרבול הוא דרך ההתקפה. הגנת הסיינטס נחותה בהרבה מזו של הג'טס, ואף קבוצה לא עמדה העונה בפני העומס של מאנינג, במיוחד במחצית השנייה. מאנינג יידע לשחרר את הכדור מהר יותר מפארב, ולקולטס יש פוטנציאל לשים 30-35 נקודות על הלוח. כדי שניו אורלינס תנצח, דרו בריס חייב להיות הרבה יותר חד מאשר במחצית השנייה נגד מינסוטה, בה נעלם כליל.

- שני צדדים לרג'י בוש. האחד, זה שמנסה יותר מדי ועושה שטויות, מול השני, זה שיש לו ערימות של כישרון, אותן הוא מנצל למהלכי מפתח. עד עכשיו, הפלוסים של בוש עולים על המינוסים בפלייאוף הזה. מיאמי תהיה הצ'אנס הגדול שלו להראות למה יש ברזומה של ה-NFL אפילו משחק שקרוי על שמו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully