פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הלוחם האולטימטיבי

        איזה עוד ספורטאי בעולם משלב בין האתלטיות של לברון, יכולת האסטרטגיה של נפוליון וקור הרוח של קלינט איסטווד? לקראת משחקי הגמר האזוריים ב-NFL, פז חסדאי מנסה לפצח את סוד קסמו של כוכב הפוטבול

        בעשור הרביעי לחיי, אני גאה להכריז כי אני עדיין מוצא את עצמי מתרגש מספורט כמו ילד. מהלכים שאמורים להיות סטנדרטיים עדיין תופסים אותי המום. כל בקהנד של נדאל שנוחת היישר על הקו נראה לי כמו פלא. רונאלדו ומסי נתפשים בעיניי כעילויים אנושיים. אני נפעם מכל מכת סנוקר שנשלחת היישר לחור ומסתיימת ביציאה מדויקת. כדורסלן שמצליח לקלוע מעבר לקו השלוש למרות השמירה עליו נחשב עבורי גאון. שחקני ראגבי שמשתטחים על הכדור הם האנשים האמיצים בתבל. כל קפיצה לגובה מעל שני מטר נתפסת בעיניי כנס. אירועי ספורט מבחינתי – חוץ מכדורגל ישראלי כמובן, שהאהבה אליו אינה ניתנת להסברים הגיוניים – הם מעשי מופת ופלא, ועדיין, למרות כל אלה, עליי להודות: הענף שהכי תופס אותי בתדהמה והמשתתפים בו נערצים על ידיי ומוערכים עליי ביותר הם שחקני הפוטבול האמריקאי.

        קוראי וואלה! ספורט נתקלים מדי יום בידיעות השוטפות על הספורט האמריקאי, שעל אף שהן זורמות ברצף מרשים וזוכות לטיפול מסור, רובן עדיין מסתתרות בתחתית העמוד, מתחת לקטגוריית ה"ענפים נוספים", כמו היו זוטות חסרות חשיבות, כאילו הפוטבול והבייסבול ראויים למקום משני בהשוואה לשיט וג'ודו. נדמה שבסוף שבוע שכזה ראוי לעשות סדר בבלגן ולהבהיר כי עיני העולם כולו נשואות לאינדיאנפוליס ולניו אורלינס, ואם לא, כדאי מאוד שיהיו, לעבר אחד מאירועי הספורט הגדולים של השנה, הגמרים האזוריים של ה-NFL, שמרכיבים את סוף השבוע הכי מרגש ואיכותי של המשחק.

        ערימת ילדים

        לבי נחמץ השבוע במהלך קריאה באחד הבלוגים ברשת, שגרמה לי להבין כי גם בקרב חובבי הספורט האדוקים ביותר ישנם כאלה שאינם מבינים את קסמו של הפוטבול. אם אינכם חובבי הענף, זה אף פעם לא מאוחר מדי להצטרף לחגיגה, אבל אם גם אחרי מספר ניסיונות צפייה קסמו של המשחק חמק מכם וכדי לתארו אתם עדיין מתעקשים להשתמש במונחים כמו "ערימת ילדים" ו"איש שמן עם קסדה" - הרי שלא נותר לי אלא לרחם עליכם (ולא בהתנשאות, אלא באמת מעצב, עם רצון לעזור).

        קשה לדרג את רמות הקושי של ענפים שונים. למעשה, יהיה זה מטופש להעמיד זה מול זה שני ענפי ספורט שונים לחלוטין ולנסות להבחין בדומה ובשונה ביניהם ולקבוע במה כל אחד מהם טוב מהאחר. הרי איך אפשר להחליט איזו משימה מאתגרת יותר? האם להכניע את קסיאס פשוט יותר מאשר להשחיל סל מול לברון? האם לענות על סרב של רודיק קשה יותר מלהטיל את זאבי על המזרן? אין אפשרות להעמיד את הענפים אחד מול השני, ובכל זאת, אם אני מתעקש להגדיר איזה ענף דורש הכי את המשתתפים הכי מושלמים מבחינה אתלטית, זה בוודאי הפוטבול.

        וירטואוזים כמו קומאנצ'י

        ברשותכם, אנסה להמחיש זאת במונחים מעט פשוטים יותר. הראנינג בק, הרץ האחורי, הוא מוטציה גנטית נדירה שמצליחה לשלב בין הזריזות של אייברסון לעוצמה של האלק הוגן, ולמעשה כל קבוצת פוטבול מקצוענית מחזיקה בסגל שניים או שלושה אתלטים ברמה של לברון ג'יימס (שאולי קצת פחות גבוהים, כי בכל זאת, לברון יש רק אחד). הקווטרבק הוא מנהיג כריזמתי שנאלץ לשלב עשרות פעמים במשחק בין ראיית המשחק של קאפלו, הסמכותיות של ראול והטקטיקניות של נפוליון, אך גם עם קור הרוח של קלינט איסטווד ואומץ הלב של ארואסטי. הרסיברים, אותם תופסים וירטואוזים, משלבים בין המהירות של קרל לואיס, הניתור של נייט רובינסון והווירטואוזיות של נדיה קומאנצ'י, ולמעשה, רסיבר שמצליח לקלוט באוויר כדור אליפטי שמתעופף לעברו במהירות - בזמן שהוא נשמר צמוד על ידי אתלט לא פחות מרשים ממנו שכל מטרתו היא להטיח אותו לקרקע - וכל זאת תוך כדי דהירה אדירה קדימה וניתור מדהים אחורה, ועדיין מצליח לנחות בשלום על הקרקע מבלי לאבד את ההכרה ולשמור על הכדור בידיו, הוא פשוט גאון, יצור חד פעמי, אדם שבשביל לצפות בו בפעולה שווה להקריב שעות שינה נדירות.

        ומה נאמר על השיפוט? האם יש ענף ספורט שבו השיפוט כל כך מדויק, עם זברה אלמונית וקפדנית שפרושה בכל פינה על המגרש ודבר לא חומק מעיניה? איפה עוד ניתן לראות שופט שמרגיש אחריות לתאר לקהל בבית ובאיצטדיון את מקור החלטתו? איפה עוד יושב צוות מיומן של שופטים שבוחנים שוב ושוב בהילוכים חוזרים אם המהלך חוקי, האם הברך נגעה בדשא מאית שנייה לפני שהכדור חמק מידי השחקן, האם נעלו שפשפה את הדשא בטרם נזרק באגרסיביות אל מחוץ למגרש? האם לא כל ענף ספורט שמכבד את עצמו ראוי לכזה שיפוט?

        בין טנדר להמבורגר

        אין ספק, יש בעיות במשחק. ההפסקות, למשל, הן מעיקות, כשהמשחק נמשך שלוש שעות, ומתוכו משחקים נטו רק דקות בודדות. מנגד, כל דקת משחק היא כל כך מזוקקת ואינטנסיבית, שלעתים נדמה כי גם הצופה מותש, וגם אנחנו בבית זקוקים למנוחה קצרה בין הקטעים, להירגע קצת עם עוד פרסומת לטנדר או המבורגר, ולאפשר את התחלופה לקבוצות הגנה, התקפה והקבוצות המיוחדות. (פה גם ראוי לציין כמה כבוד אני רוחש לשחקני הספיישל טימס, שמיומנים רק למשימות ספציפיות ועולים רק לשניות בודדות במהלך משחק, ובכל זאת שמחים בחלקם וממלאים את תפקידם בנחישות ובמסירות כאילו גורל הקבוצה תלוי רק בהם).

        כמובן שאינני מתיימר להבין לעומק את הטקטיקה של המשחק, את סוגי ההגנות ואת שיטות ההתקפה, את כל המתאמים למיניהם והמאמנים המיוחדים שצופים במשחק ממרומי היציע ומנהלים את העניינים במכשירי קשר, אבל גם אין צורך בזה. מספיק רק להכיר בעובדה כי כוכבי הפוטבול המוערכים נחשבים לאבירי הספורט האולטימטיביים בארה"ב, אימפריית הספורט הגדולה בעולם, ולהאזין לצלילי הקסדות התנגשות, לחוש את התיקולים הקשוחים, ולהביט במיליונרים צעירים שמסכנים את בריאותם ומזנקים לעבר הכדור בנחישות נדירה. (אגב, רק אחרי שאתם מבינים את זה, רק אחרי שהפנמתם את העובדה שמדובר באתלטים המושלמים שנבררו מבין אלפי מועמדים אחרים - רק אז מותר לכם להביט בהם בביקורתיות, ולסנן "איזה אפס" כשהם לא מצליחים לתפוס כדור פשוט).

        כמובן שהסופרבול הוא גולת הכותרת של הפוטבול והאירוע הכי מתוקשר ונצפה בספורט האמריקאי, אך הוא כבר מזמן הפך להצגה שהיא הרבה מעבר לספורט, שהפכה את המשחק עצמו לאירוע שולי שמתקיים בין הפרסומות וההופעה במחצית. גמרי החטיבות, לעומת זאת, נותרו הדבר האמיתי, עם ארבע קבוצות אדירות שנלחמו לאורך עונה ארוכה ומתישה כדי להגיע למעמד הזה, ונאבקות על הזכות להשתתף בסופרבול. ביום ראשון הן נפגשות. יהיה ממש חבל אם תחמיצו את זה.