שאלה של משחק

מאז ומתמיד סרטי ספורט היוו גורם מעורר השראה. בין אם מדובר ב"רוקי", כנראה סרט הספורט הגדול ביותר שנעשה אי פעם, או ב"בית שאן סרט מלחמה" הדוקומנטרי, יש משהו בסיפורן של הדמויות הספורטיביות שמצליח לעורר את הצופה. המדיום הקולנועי תמיד ידע להשתמש בדרמה סביב האירועים הספורטיביים, להגיש אותה בצורה מרגשת, לתבל אותה בנאומים קורעי לב ובהתחבטויות האישיות של הגיבור, ואז לתעל הכל לקראת סצינת הסיום – המשחק הגדול או הקרב המכריע – שבה נקבע גורלו של הגיבור לניצחון או הפסד. אומנם חובבי הספורט מעולם לא נזקקו לבמאים מיומנים כדי לזהות את האיכויות הדרמטיות שטמונות בחוויה הספורטיבית, אך כשהסיפור טוב והוא מוגש במקצועיות, קשה לנו להישאר אדישים להתרחשויות.

קשה להעניק את אותן תשבחות ל"אינוויקטוס", סרטו החדש של קלינט איסטווד (שיעלה לאקרנים בישראל ב-21 בינואר). מדובר בדרמה ביוגרפית על חייו של נלסון מנדלה, שמשתחרר מהכלא אחרי 27 שנה ונבחר לנשיא דרום אפריקה, ובמהלך אליפות העולם בראגבי ב-1995 שמארחת המדינה הוא משתמש ב"ספרינגבוקס" (הכינוי של נבחרת הראגבי המקומית) על מנת לאחד בין השחורים ללבנים.

כידוע, בעוד הכדורגל במדינה נחשב לספורט העממי, הראגבי תמיד נחשב לענף האליטיסטי, כך שעבור השחורים, הספרינגבוקס ייצגו את מדיניות האפרטהייד ששלטה במדינה. לאורך ההיסטוריה הם סלדו מהספרינגבוקס, עודדו בצורה מופגנת את יריבותיה של דרום אפריקה, ועם עלייתו של מנדלה קיוו שהנבחרת תנטוש את צבעיה המסורתיים ואת שמה, שעדיין נגועים באלמנטים גזעניים. אך מנדלה, שזיהה את הפחדים של האוכלוסייה הלבנה במדינה עם עלייתו, מודע לפוטנציאל של הספורט ככוח מאחד במדינה הקרועה, וכך יצר ידידות אמיצה עם קפטן הנבחרת פרנסואה פינאר, החזיר את הנבחרת אל העם, וכזכור, בסופו של דבר הספרינגבוקס עשו את הבלתי ייאמן, גברו על האול-בלאקס בגמר וזכו באליפות, ובא שלום על ישראל.

קשה שלא להיגרר לקלישאות כשמדובר בסרטי ספורט, אך נדמה שאיסטווד חוטא בהן יתר על המידה. אין ספק שמנדלה (שמגולם על ידי מורגן פרימן) הוא אישיות חד פעמית, אך כשכל משפט שלו היא ממרה רוחנית נדושה, זה הופך למתיש. גם הסצינות בהן שומרי הראש שלו, שחורים ולבנים, מתגבשים דרך משחק הראגבי ומתחבקים בידידות זהירה, הולמות יותר סרטי הולמרק מביכים מאשר את סרטיו של איסטווד. כמובן שזה לא מונע מהסרט לזכות למחמאות מהמבקרים, ואיסטווד בינתיים מועמד לפרס הבמאי בגלובוס הזהב, ואף אחד לא יתפלא אם יזכה למספר מועמדויות לאוסקר.

אך האלמנט הצורם ביותר, לפחות עבור חובבי הספורט שבינינו, הוא ההגשה של הראגבי. איסטווד משקיע מאמצים רבים על מנת לשקף את הקשיחות של הראגבי, עם סצינות ארוכות ומפורטות של קטעי משחק, עם שימוש בזוויות צילום מקוריות ובצלילים בלתי פוסקים של התנגשויות גופניות ותיקולים אכזריים, אך זה עדיין רחוק מהדבר האמיתי.

ראגבי מורכב מהטיפוסים הקשוחים ביותר בתבל, ממוטציות אנושיות עם עצמות מברזל שלא נרתעות מהיתקלויות עוצמתיות, מאנשים חסרי פחד וחסרי שיניים שמסתערים על הכדור בתשוקה וללא מורא, והתחושה כי איסטווד מפספס מעט את החוזק, את האנרגיות ואת האינטנסיביות של המשחק. אומנם מההפקה מדווח על האימונים האינטנסיביים שעברו השחקנים עם שחקני הראגבי, ומומחה להאקה הובא במיוחד מניו זילנד על מנת שריקוד המלחמה יוצג בצורה מדויקת, אך אין פלא שמאט דיימון הביע חשש לגלם את התפקיד של הקפטן פינאר, וזאת לאחר שפגש בו באופן אישי והתוודע לראשונה לפערים הפיזיים העצומים ביניהם.

באופן אירוני, מה שהסרט בעיקר מעורר זה את הציפיות לקראת המונדיאל. עם כל הכבוד לראגבי, אין ספק שעבור האפריקאים הכדורגל הוא הדבר האמיתי, ו"אינוויקטוס", שצולם לכל אורך דרום אפריקה, מצליח לתת טעימה מהחיים ביבשת ומהתשוקה המקומית לספורט. באחת הסצינות שפותחות את הסרט מראים שני בתי ספר משני צדדים של הכביש, ובעוד בבית הספר של הלבנים משחקים ראגבי על משטח דשא ועם תלבושות מסודרות, בזה של השחורים משחקים ילדים יחפים בכדור קרוע על מגרש חול. אז אם כדי לגלות חיבה לראגבי נאלץ נלסון מנדלה לגייס את כל כישוריו הפוליטיים, הרי שבכדורגל הדברים יבואו לו בצורה הרבה יותר טבעית. קדימה בפאנה בפאנה.