לראשונה אחרי כמעט 15 שנה, החודש חזרתי למגרשים. אין מדובר כמובן באיצטדיוני הכדורגל, אותם לצערי מעולם לא הפסקתי לפקוד, כי אם למגרשי הקטרגל, למשחקי החמש על חמש החובבניים והמוכרים, אלו שהיו חלק בלתי נפרד מחיי כילד וכנער מתבגר, אך עם השנים נזנחו עבור דברים אחרים (שעתה, במבט לאחור, קשה לי להיזכר ולשחזר מה בדיוק הם היו). הבשורות מהקאמבק די ברורות: אני כבר לא טוב. למעשה, אפילו גרוע. מעולם לא הייתי כוכב גדול, אך תמיד היוויתי חוליה חשובה בכל קבוצה, בעיקר בזכות הנחישות ההגנתית והפשטות היעילה בחלק ההתקפי. כיום, לעומת זאת, מספיקות 11 דקות משחק כדי לגרום לגופי לקרוס, ואין מדובר במטאפורה, כי אם בקריסה אמיתית, בנפילה פיזית על הארץ, בשיתוק של כל שרירי הגוף. בזמן שהחברים ממשיכים להתרוצץ על המגרש, אני כבר באפיסת כוחות, כמעט על סף התקף לב, ומוצא את עצמי זוחל לעבר השוער, מבקש להתחלף עמו, מתפלל שהסיוט ייגמר ושרגליי ייכרתו, ומבין מה לעזאזל קורה פה: איבדתי את זה.
יותר מהכל, זה היה עצוב. ממש מדכדך. שרירים שלא ידעתי שקיימים נתפסו בזה אחר זה. שוב ושוב מעדתי, התקשיתי בריצה, לא פגעתי בכדור. האכזבה הגדולה הייתה בכל הקשור לבעיטות. הראש עדיין עובד כרגיל, המוח ממשיך להורות לרגליים לעשות את הפעולות הנדרשות, אך אלו מתקשות להגיב. אתה מביט בכדור, מסתכל על החיבורים, מכוון היטב, בדמיונך הכדור כבר טס בפאלש מדויק היישר לפינה הרחוקה, אבל המפגש הגמלוני שלו עם הרגל מחזיר אותך מהר מאוד למציאות. והיא כואבת.
לראיית המשחק שלי אין שום ערך. הבנת המשחק, שנרכשה על ידי צפייה באלפי שעות משחק מקצועני, היא חסרת חשיבות. אנשים נטולי טכניקה בסיסית - כאלה שבילדותם היו גמלוניים וחסרי כישרון, ולמעשה סביר להניח שכלל לא הוזמנו למשחקים מאפילים עליי היום רק בזכות העובדה שהם מתורגלים היטב ובעלי כושר גופני עדיף. ימים ארוכים אחרי זה אני מתנועע בכבדות, עם הליכה שמאפיינת את זלמן שושי אחרי ליל עבודה מפרך, אבל הכאב האמיתי טמון בהשפלה, בהכרה שנעוריי חלפו ולעולם לא ישובו. עם הזמן זה הופך לכעס ולתסכול, ולתחושה הקלישאתית ביותר בעולם המבוגרים: הגוף בוגד בי.
מנגד, לפתע קל לי יותר להעריך את שחקני הכדורגל. אם בעבר הרשיתי לעצמי לנזוף בהם בנון שלנטיות על פעולותיהם הכושלות, הרי שעתה אני מעריך אותם יותר ויותר. בעיטה תוך כדי ריצה כבר לא נתפסת כדבר של מה בכך. ירידה להגנה אחרי איבוד כדור היא ממש לא מובנת מאליה. והעומס הזה, איך הם מתמודדים עמו? איזו חוצפה זו לצפות מהם לשחק פעמיים בשבוע? והשוערים, איזה הרואיות, איזה אומץ, איזה חוסן גופני. איך הם מצליחים להדוף את הכדורים שטסים אליהם במהירות, להשתלט על כדורים רטובים ברחבה הצפופה ולקלוט אותם בביטחון מעל ראשיהם של חלוצי היריבה? באמת כל הכבוד.
אך בסופו של דבר, אם יש מסקנה אחת ברורה שניתן להסיק מקשייו של אדם מבוגר להשתלב במגרשי הקטרגל, זה הכבוד העצום שיש לרחוש לספורטאים המקצוענים המתבגרים. אומנם בניגוד אליי, הם לא הזניחו את גופם לתענוגות גופניות (כמו הצפת הכבד באלכוהול וזיפות הריאות בעשן), אך עדיין קשה להבין איך בשנות ה-30 לחייהם הם ממשיכים להתמודד עם גברים במלוא אונם ולועגים למגבלות הפיזיות שהיו אמורות לפקוד אותם. הברכיים כבר שחוקות לחלוטין, העצמות מתחילות להתפורר, כל מכה מזעזעת את הגוף לתקופה ארוכה, אך הם ממשיכים בשלהם. מדובר בגיבורי על.
הספורטאים הללו הם כנראה סוג של מוטציות גנטיות, אך הרבה מעבר לזה. לא רק שהם לא איבדו את התשוקה ואת יצר התחרותיות, הם בעיקר לא נכנעו לתכתיבים הפיזיים ולמגבלות הגופניות. הם נחושים ומסורים למקצוע, אך לפני הכל חרוצים, שקדנים ומתמידים. הם קשוחים וחסונים, אך בעיקר חזקי אופי. מאמציהם הם תעודת כבוד לגברים מתבלים, ויכולתם היא מעוררת השראה. בימים אלה, כשברחבי העולם בוחרים את גיבורי העשור, נדמה שחובה עלינו להצדיע לאלה שנשארו שם עוד מהעשור הקודם, ולשבח אותם. אז עבורכם - שאקיל אוניל, פאולו מאלדיני, לאנס ארמסטרונג, חאבייר זאנטי, דארה טורס, ריאן גיגס, אלון חרזי, ברט פארב ודרק שארפ - אנחנו מסירים בפניכם את הכובע. יישר כוח.