אבל לאן נעלמו הילדים?

במהלך הרבע השלישי של משחק היורוקאפ בין הפועל ירושלים לשאלואי לפני שבועיים, קלטו אוהדי הפועל ירושלים דבר שטרם נראה לפני כן במלחה. יובל נעימי פינה את מקומו על הפרקט לטובת פו ג'טר, ועל הפרקט נצפו חמישה שחקנים אמריקאים, ואילו כל שבעת הישראלים של הקבוצה ישבו על הספסל. הקהל הירושלמי לא איחר בקריאות "אל אל ישראל", ובדרישה להעלות את הישראלים על המגרש. הצוות המקצועי של הקבוצה מיהר להסביר כי הוא לא מבין את הקריאות של הקהל, וציין את הבעיות הרפואיות של הישראלים הקיימים.

שישה ימים בדיוק לאחר מכן אירחה קבוצת הפועל דני ירושלים, המשחקת בליגת העל לנוער, את מכבי טדי תל אביב החזקה. בתום משחק צמוד ומותח שנערך לעיני כ-50 צופים בבית ספר דנמרק בעיר ניצחו הירושלמים 71:73, והנחילו לצהובים הפסד ראשון מזה שנה וחצי, כשהאחרון היה גם מולם. מתוך 50 הצופים האלה, היחיד שיוכל להעביר לראשי הקבוצה הבוגרת את התרשמותו הוא גדי קידר, המנהל של מחלקת הנוער. סביר להניח שאותם ילדים שעושים היום את ההתקדמות שלהם בקבוצת הנוער חולמים להגיע לבוגרים של הפועל ירושלים, אבל הנתון הבא לא יעודד אותם: מסוף שנות ה-90, אז עלו ארז כץ ועמית תמיר לקבוצת הבוגרים של המועדון, ועד העונה הנוכחית, רק שחקן אחד הצליח לעלות מהנוער ולהפוך לבורג משמעותי בקבוצת הבוגרים – יובל נעימי. כשהקהל הירושלמי מתחיל לקלוט את המציאות הזאת, לא פלא שהוא מאבד את הסבלנות.

הערב (שלישי, 19:00, ערוץ 1) תארח הפועל ירושלים את זאדאר במסגרת היורוקאפ. בסגל הקרואטי נמצאים לא פחות מ-10 שחקנים ילידי קרואטיה, שארבעה מהם אף פותחים בחמישייה. שבעה מתוך אותם קרואטים גדלו בזאדאר, ובמחלקות הנוער המפוארות שלה. המאמן זמאגו סגאדין היה האב הרוחני של טיפוח הצעירים אולימפיה לובליאנה וממשיך את הקו גם בזאדאר. אם במהלך המשחק האוהדים הירושלמים יקלטו שאין להם כל כך שייכות וייצוג בקבוצה שלהם, הם יסתכלו על הצד השני, ויראו חבורה לוחמת, כזאת שבאה בשביל המקום שהיא גדלה בו. בעתיד הנראה לעין הסגל שלהם לא ייראה דומה לכך.

"זה מפריע שאין דמות מקומית להזדהות איתה. היינו מעדיפים שלפחות השחקנים הישראלים המובילים בקבוצה יהיו שחקני בית ושחקני נוער", מציין עינן יפת, אחד מאוהדיה הבולטים של הקבוצה, שאף פעיל בארגון האוהדים הכולל שהקימו בימים אלה במנהלת ליגת העל, "הבעיה שמעבר ליובל וגיא דותן שהתחיל להשתפשף אין שחקנים ברמה גבוהה בנוער של הפועל, ומי שהיה מצא את עצמו מהר מאוד מסתובב בליגות הנמוכות יותר".

על העובדה שמחלקת נוער של הפועל ירושלים מוצלחת אין עוררין, אבל העובדה שכל כך מעט שחקנים מצליחים להשתלב בבוגרים מעוררת לא מעט תהיות. "מעט שחקנים צעירים צמחו בישראל באופן כללי בשנים האחרונות", מנסה דן שמיר, מאמן בני השרון, שבעברו היה המנהל המקצועי של מחלקת הנוער של ירושלים, להסביר, "לראייה מה שקורה בנבחרות הצעירות. יש בעיה בכדורסל הנוער בארץ, ויש בעיה עם כמות השחקנים הישראלים. יש כל מיני סיבות והמרכזית שבהן היא משחקי ילדים. פעם היו משחקים בחוץ והיום לא, היום משחקים רק במחשב, באינטרנט ובטלוויזיה. ספורטאים לא משחקים בפארק, וכמות הספורט העממי, שהוא הבסיס של ספורט תחרותי, קטנה".

שמיר מסביר מדוע דווקא בירושלים ההבדלים יותר משמעותיים. "יש הרבה בעיות אובייקטיביות בירושלים, זאת עיר שכיום כמות בתי הספר החילוניים בה פוחתת. לא יודע אם מישהו מבני המחזור שלי, שגדלו איתי בכיתה, נשאר בעיר, הרבה מאוד חילונים עזבו את ירושלים. אומרים שהם המחלקה הכי גדולה, אבל המספרים מרמים. חומר הגלם בירושלים קטן באופן די משמעותי, וזאת עיר מאוד גדולה, לכן הכדורסל מאוד מפוזר. יש קבוצה בכל שכונה, וזה לא עובד במתכונת של פעם, שהיו מגיעים המצטיינים מכל העיר ועובדים ביחד בשכבה איכותית וטובה".

הבעיות של העיר לא נעלמו גם מעיני הצוות המקצועי הנוכחי במועדון. מתן חרוש, עוזר המאמן של גיא גודס בקבוצה הבוגרת, ומי שבעצמו אימן שמונה שנים במחלקה, מנתח סיבה נוספת על זאת שציין שמיר. "בירושלים, בניגוד למרכז, אין מדרגת ביניים", ממשיך חרוש, "אני יכול למנות לא מעט שחקני נוער ממכבי תל אביב, סופר מוכשרים, שלא מיד עלו לבוגרים. גם כספי עשה מדרגה בגליל. בירושלים, בניגוד למרכז, אין דרגת ביניים בין הנוער להפועל ירושלים, שהיא קבוצה עם המון לחץ. פעם הייתה את מכבי ירושלים, וגם הפועל פיליפ ליאון ירושלים שהייתה בליגה יותר נמוכה".

"יובל נעימי, לדוגמה, גדל במחלקת הנוער של הפועל ירושלים, הוא תמיד היה כישרון אבל אף פעם לא קיבל מספיק חשיפה, ולא קיבל בנוער את כל הדברים החשובים", מוסיף חרוש, "ואז הוא הגיע לבוגרים ולמד מוויל סולומון הרבה מהלכים, כמו שגיא דותן מקבל היום מפו ג'טר. הוא קיבל הרבה דברים של בוגרים, ועבר איזשהו תהליך, השנה ההיא נתנה לו הרבה. מיד אחרי זה הוא עבר לראש העין, דרגת ביניים, ואז לגבעת שמואל. מיד אחרי הנוער הוא הבין שצריך לעבוד. הרצון שלו ביחד עם הכישרון שלו הביאו אותו לאן שהוא היום. לא כל שחקן שגדל בירושלים יכול להגיד לעצמו, אני מוותר על הצבא, ועובר לעיר שהיא במרחק שעה וחצי נסיעה ולא מקבל כסף בליגה הלאומית".

מאז שנות ה-80, בהן חדרה הפועל ירושלים לתודעה כקבוצה עם יומרות לצמרת, מנסים השחקנים הירושלמים לפרוץ לתודעה בקבוצה הבוגרת. פפי תורג'מן ופיני לוי עשו את הקפיצה בסוף שנות ה-80; רועי אייל ויריב יצקן עלו לבוגרים במהלך שנות ה-90 כתקוות אך לא מימשו את הפוטנציאל; ארז כץ ועמית תמיר היו הדוגמאות להצלחות בסוף שנות ה-90, ובשנות ה-2000 רק יובל נעימי עשה את העבודה, כשבדרך שחקנים מוכשרים כמו אופיר לוי, אלעד אליהו וגלעד קרני מוצאים את עצמם מככבים בקבוצות הליגה הלאומית אחרי שבילו כשחקני פוסטר בקבוצה הבוגרת.

"זה סיפור שכבר שנים קורה שם. חוץ מיובל אין אפילו ירושלמי אחד בקבוצה", מסביר ארז כץ, שבתור קפטן הפועל ירושלים זכה להרים את גביע יול"ב. "לדעתי הכל קשור לאיך שהליגה בנויה. אני שיחקתי במחזור מאוד מוכשר, וכשעליתי מהנוער שיחקתי בערך 10 דקות למשחק בעונה הראשונה, וזה היה נחשב להרבה. שנה אחרי זה שיחקתי הרבה יותר. אני עוד הייתי שחקן נבחרת ושיחקתי מעט, אורי יצחקי, טל בורשטיין ויניב גרין שיחקו הרבה מאוד. אם ניקח את השחקנים בני ה-18 הכי טובים היום, אין להם מקום לשחק בליגת העל. מה שנוצר בשנים האחרונות זה שחוץ מהברקות כמו כספי, גל מקל או יוגב אוחיון אין שחקנים בני 18 בליגה. כששחקנים שעולים מהנוער של ירושלים רואים שיש 11 או 12 שחקנים שמשחקים לפניהם, אז הם הולכים לליגה השנייה. בליגה הרבה יותר קשה לילדים להתפתח, וזה אחת הבעיות הגדולות של החוק הרוסי".

"פעם הפועל ירושלים הייתה קבוצה יותר קטנה, והיום קשה לפתח שם שחקנים צעירים יותר. היום הליגה שונה מאוד, עם כל הזרים שיש פה", ממשיך כץ , "כשעליתי מהנוער היו שני זרים ובוסמן והיום יש מספר כפול. תוסיף לזרים האלה עוד שני ישראלים בכירים או יותר, כמו שיש היום בהפועל את יוגב אוחיון, נעימי, אורי קוקיה ושרון ששון, ורק אחרי זה יש מקום לאיזה ישראלי צעיר. זה לא פשוט".

בתוך כל הבעיות האובייקטיביות קיימות גם לא מעט בעיות מקצועיות במחלקת הנוער של הפועל ירושלים. בעבר יצאו ממנה לא מעט מאמנים מובילים, כמו דן שמיר, מתן חרוש, אלעד חסין ועופר רון. כיום, למעט דניאל ששר שנחשב לאחד ממאמני הנוער המובילים בישראל, רמת המאמנים במחלקת הנוער ירדה. בנוסף, גם הקשר בין מחלקת הנוער לבוגרים הוא לא מה שהיה פעם, ומעטים המקרים בהם גיא גודס וקודמיו הלכו לראות את קבוצת הנוער בפעולה.

גם נושא המשאבים בקבוצת הנוער הוא בעייתי. "אין במחלקות הנוער תקציבים גדולים", מנסה להסביר האוהד עינן יפת, ומסביב לקבוצת הנוער מספרים על כך שמאמנים עובדים שעות נוספות ללא תשלום ועובדים עם השחקנים על אימוני אתלטיקה שלא מן המניין. רוב קבוצות הנוער של המחלקה מקבלות מספר נמוך של שלוש או ארבע יחידות אימון שבועיות, מספר שמונע מאותם שחקנים להתפתח לשחקנים משמעותיים.

"בגדול, נעשית במחלקת הנוער עבודה טובה, אבל מבחינת המאמנים אין מספיק קשר מקצועי בין הבוגרים לבין הנוער", מסכים עוזר המאמן חרוש ומוסיף, "למשל שני שחקנים שעלו השנה לבוגרים, כמו דניאל תמיר ועידן רג'ואן שכרגע לא איתנו, יכלו לקבל יותר במחלקת הנוער, ואני חושב שהם לא עשו את זה, וזה חבל. היו לא מעט שחקנים במחלקת הנוער שיצאו עם דברים שטובים לנוער, ולא דברים שטובים לבוגרים, וזה חבל. גם אני, כשהייתי במחלקת הנוער, חשבתי שהיא יותר מדי מרובעת. המאמנים עושים את המקסימום, וכל המאמנים במחלקת הנוער שאני מכיר באופן אישי טובים".

דן שמיר, שמלבד עבודתו בנוער הירושלמי, גם זכה עם הקבוצה הבוגרת בשני גביעים, לא חושב שהתפקיד של הפועל ירושלים כיום הוא לתת צ'אנסים לאותם ילדים. "אני חולק על העניין של לתת צ'אנסים. הפועל ירושלים נמצאת צעד אחד מאחורי מכבי תל אביב, וזה שנעימי משחק כמו שהוא משחק זה כי הוא בשל ומוכן ולהוביל. זה לא מקום לקבל צ'אנסים בו. גם אאיטו רנסס לקח שחקנים צעירים ונתן להם לשחק בבדאלונה הגדולה. ירושלים היא לא בדאלונה, אלא מקום שאתה צריך להגיע אליו ברמת בשלות מסוימת. זה שגדל נעימי, שיכול להיות שחקן חמישייה שגדל במועדון ומזוהה איתו להמון שנים, שווה את כל העבודה של מחלקת הנוער בשנים האחרונות. פעם בכמה שנים יצמח כזה, ואם יצמח אחד או שניים בשנים הקרובות, זה יהיה נהדר בשבילם".

ובינתיים, כשקבוצת הנוער לא מצליחה לשלוח שחקנים לתפקידי מפתח בבוגרים, מנסים שלושה – גיא דותן, דניאל תמיר ורם אליאספור, להיות היובל נעימי הבא, ולעשות את מה שחבריהם בשנים הקודמות לא הצליחו. "אני מאמין שכטעימה ראשונה לשחקן זה טוב להיות בקבוצה בוגרת של הפועל ירושלים", אומר דן שמיר ומוסיף, "אחרי גיל נוער זה עוזר להתמודד פעם ראשונה עם כדורסל מקצועני וללמוד את החיה הזאת. אבל אני מסכים שלפני ששחקנים מגיעים להפועל ירושלים או למכבי תל אביב, הם צריכים להתנסות במקומות שלפי מידותיהם, כדי להפוך לשחקנים ממש, שבאים לידי ביטוי ובשלים יותר".

ארז כץ, אחד שקיבל את הצ'אנס שלו, משדר אופטימיות ושולח מסר למערכת, שכדאי להאמין בילדים שנותנים מעצמם בגילאים האלה. "נוצרה סיטואציה שבגלל החוק הרוסי קשה מאוד לשחקנים ישראלים צעירים להתפתח, בטח ובטח בירושלים, קבוצה עם תקציב גדול שחייבת להצליח בכל עונה. אז מה עושים? להגדיל ראש ולהחתים אותם לשלוש-ארבע שנים, ואז להשאיל אותם. זה נותן לשחקן תחושה של שייכות, גם הקהל רואה שיש פה מהלך מסוים. אז, אולי נראה משהו קצת שונה".