איך אתם מחכים לזה

אפשר להבין מדוע תקשורת הספורט סערה השבוע בעקבות האגרוף ששלח יו"ר איגוד הכדורסל לשעבר, ירמי אולמרט, לפניו של כתב ערוץ הספורט עומר בנוביץ'. תקרית זו מצטרפת לפרשה חמורה נוספת ששודרה השבוע בערוץ 10 בתוכנית "המקור", שתיעדה את מסעה של מכבי חיפה לאירופה וחשפה גם היא אלימות נגד עיתונאים. על פי עיתונאי "הארץ" משה הרוש, ליאור רפאלוב ניגש אליו במהלך הטיסה לאחר שקרא כתבה עליו, החל לקלל אותו ואף איים עליו. "תקשיב יא חתיכת בן זונה, יא חתיכת אפס", אמר השחקן לטענת הרוש, "אני אדאג שיפוצצו אותך במכות".

חשוב לציין כי המצלמה לא תיעדה את התקרית, אבל שחקני חיפה לא ממש הכחישו את הדברים, ואף צחקו על העניין. כשרפאלוב נשאל למה הוא בכלל מתייחס אל העיתונאי, הוא ענה "כי זה כבר פוגע במרקם החברתי בקבוצה". אייל גולסה הצעיר אף התרברב והצהיר כי "אם אני רוצה, כשאנחנו מגיעים לארץ אני עושה טלפון אחד, ואתה יודע מה אפשר לעשות לו". אפשר להתייחס לזה בביטול ולכנות את זה "שכונה", אבל מותר גם להביט על המתרחש בדאגה.

יש מי שעלול להיות מופתע מהדברים, אבל תקריות שכאלו הן עניין שבשגרה. הפעם האלימות הייתה מצד מושאי הסיקור, אך לא פעם יחסי הכוחות הם הפוכים, ורבים המקרים בהם נציגי התקשורת הם אלה שמתנהגים באגרסיביות ובכוחניות, מאיימים ומגדפים ללא בושה, מפיצים שקרים ונוהגים בנקמנות אלימה. ההתפרצויות של אולמרט ורפאלוב (כביכול) הן תוצאה של תהליך ארוך, ומקורן בטשטוש מוחלט של הגבולות בין העיתונאי למושא הסיקור שלו, ובעיקר בחוסר אתיקה ובחומר אנושי ירוד. אומנם תופעות כאלו קורות גם בשאר מדורי האקטואליה, אך בספורט, כצפוי, הכל הרבה יותר ייצרי ועממי, ולכן מורגש בצורה בולטת יותר.

בערוץ הספורט ודאי השתוממו (או שלא השתוממו...) השבוע מהעובדה שהאגרוף של אולמרט לא הוזכר באתר וואן המתחרה. כמובן שההחלטה שלא להתייחס למעשה האלים של יו"ר האיגוד לשעבר היא תמוהה, וכמובן שקל לתאר מה היה קורה אם דבר שכזה היה קורה לעיתונאי של וואן (בדמיוני אני רואה הרבה פונטים באדום בוהק), אבל אל לערוץ הספורט להיתמם. זכורני היטב שלפני כמה שנים מאמן נבחרת ישראל בכדורסל צביקה שרף התנפל על עיתונאי "הארץ" דאז עופר מתן, ולפי הנוכחים במקום, שרף רדף אחריו, איים עליו, קילל אותו, וכמעט שהכה אותו. לא זכור לי שבערוץ הספורט התנהגו בקולגיאליות מופתית וגינו את שרף, שכידוע, מועסק על ידיהם ואף חבר בפאנל "יציע העיתונות".

בנוסף, עיתונאים שהיו במקום סיפרו כי האירוע תועד וצולם על ידי ערוץ הספורט (מי שנכח שם, למרבה האירוניה, היה הכתב עומר בנוביץ'), אך כמובן שבערוץ בחרו לא לשדר את הרגעים המביכים של העובד שלהם, וזאת על אף הבלעדיות והערך העיתונאי של הצילומים. אז אם בנוביץ' ציפה השבוע לפרגון קולגיאלי מכל עבר, הרי שזו לא רק נאיביות, אלא בעיקר צביעות. מנגד, הצרכנים קיבלנו שיעור מאלף נוסף לגבי השיקולים והאינטרסים שעומדים מאחורי כל קבלת ההחלטות.

השבוע העיתונאים היו אלה שנראו כקורבנות המסכנים, אבל אל לכם לרחם עליהם יותר מדי, וחישבו פעמיים לפני שאתם מדביקים להם דימוי תמים. חלקם סובלים משיכרון כוח ושיגעון גדלות, אחרים סבורים שהם גדולים מהמשחק עצמו. הכוח שיש להם בידיים משבש כל זכר להגינות. גם מי שמגיע תמים ונקי כפיים, מתאים את עצמו מהר מאוד למציאות האכזרית, אחרת יאכלו אותו חי. זה ג'ונגל אמיתי, אין חוקים, והחזק שורד.

אחד מהם, למשל, עיתונאי די מפורסם שפרצופו ושמו מוכרים לרוב חובבי הספורט בישראל, ידוע לשמצה בזכות שיטות העבודה האגרסיביות שלו ונחשב לאלים בצורה שערורייתית. לטענת קולגות שלו, לא פעם הוא מאיים על שחקנים ומאמנים ודורש מהם בלעדיות והדלפות. "אם הסיפור לא יגיע אליי ראשון", כך הוא נוהג לאיים, "אני אחסל אותך".

איך הוא יחסל אותו? הו, זה כבר קל ופשוט. כמה מאמרי דעה נוקבים, לצד שתיים או שלוש תמונות לא מחמיאות, והנקמה מושלמת. ראשי המערכת והעורכים הראשיים ישתפו עמו פעולה בשמחה רבה, הרי ככה זה עובד מימים ימימה. זו שיטת עבודה שנחשבת ללגיטימית, היא חלק בלתי נפרד מהמקצוע, והיא מאפיינת חלק גדול מכלי התקשורת (וכאמור, לא רק בספורט): תעבוד איתי, ואעבוד איתך; תן לי ידיעות וסיפורים בלעדיים, ואני אפרגן לך; תילחם בי, ואני אחסל אותך. מערכות הספורט נוטות לנטור טינה ויכולות נקמניות עד מאוד, וזכורים לא מעט קמפיינים (!) אכזריים של עיתונאים (ועיתונאיות) נגד אנשים וקבוצות שהעזו למחות נגד השיטה.

אז הנה לכם, קוראים יקרים, ניסוי לשבוע הקרוב. קחו כל כתבה, כל אייטם, כל טור ציונים וכל ידיעה זניחה, והתייחסו אליהם כאל מבחן בהבנת הנקרא. קראו את האייטם פעם נוספת, תנהגו בו בחשדנות, ונסו לקלוט את המסרים הנסתרים. בטוחני שבלמעלה מחצי מהם תזהו מהי האג'נדה של הכתב, מי המדליף שלו, את מי הוא שונא, איזה סוכן הוא חברו הטוב ואיזה אינטרס מקודם.

לא ברור, למשל, מה בנוביץ' אמר השבוע לאולמרט לפני שספג את המהלומה, וברור שבשום אופן אין הצדקה לאלימות פיזית – שהיא עבירה פלילית ושבירה בוטה של כל הכללים - אך קשה שלא לתהות איך היחסים בין השניים הגיעו לכזה מצב, ואיך עיתונאי מרשה לעצמו לדבר בכזו תוקפנות ליו"ר קבוצה. אין בדברים הללו שמץ של הגנה על המעשה המכוער של אולמרט, שמנוגד לכל התמימות הבסיסית של הספורט, אך אין ספק שהגבולות בין מושאי הסיקור לעיתונאים עצמם נפרצו לחלוטין. הרי אם אני מנסה לדמיין את התמונה שמאפיינת יותר מכל את בנוביץ', זה אותו ספוג מים, חוגג עם שחקנים בחדר ההלבשה במשימותיו העיתונאיות, במראה שלא הולם איש מקצוע מכובד שאמור לסקר ולדווח לקהל בבית.

בלי שום קשר לבנוביץ', ידוע לכל כי אנשי תקשורת וספורטאים מבלים יחד, מרכלים יחד, משתכרים יחד. כמובן שלא צריך להזכיר איזו הילולה חסרת אתיקה מתחוללת באירועים המשפחתיים של חלק מהעיתונאים, בהם שוהים עשרות ספורטאים שהצטיידו במתנות ובצ'קים (סביר להניח שצ'ק שמן, לא כדאי להרגיז את בעל השמחה). בעולם מתוקן זה עשוי היה להיתפס כטובות הנאה. בישראל זה חלק בלתי נפרד מהתרבות.

חשוב לציין כי כל הדברים שנכתבו פה אינם חדשים. זה לא סקופ, אין פה שום חשיפה, כל ילד שלקח שני שיעורים ב"כותרת" יודע את הדברים האלו מזמן. ובכל זאת, לפעמים כדאי שהדברים ייאמרו בקול וייכתבו שוב ושוב, גם כדי להזכיר את המציאות העגומה, וגם כדי שאחרי זה לא ייטען ש"הרי כולם ידעו, חשבנו שגם אתם יודעים".

ואכן, כולם יודעים. הלא חלק מהאינטרסים הפסולים הם גלויים לחלוטין, על אף שאין בהם זכר לאתיקה או להגינות מקצועית ומוסרית. כל מי ששמע השבוע, למשל, את שלמה שרף מגן על יצחק שום ב"יציע העיתונות" התחלחל מבושה והתקשה להבין מדוע המילה "עיתונות" השתרבבה לשם התוכנית. זו גם התוכנית שהציבה בפאנל שלה את מאמן נבחרת ישראל בכדורסל ואת מאמן נבחרת הנוער בכדורגל, ולפחות למראית עין - התקשתה לדון בכישלונותיהם של השניים בצורה ישירה והוגנת. ושוב, אין פה שום כוונה להצדיק את מעשהו המכוער של אולמרט, אך זה רק אירוני שערוץ שטשטש לעיני כל את הגבולות האתיים הוא זה שספג את המהלומה בפרצופו.