פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הרבה יותר מסתם עוד סקורר

        גם עומר דיקמן נדהם מברנדון ג'נינגס, אבל בפינתו החדשה הוא לא שוכח לפרגן גם לכרמלו ולתהות איפה, למען השם, דייויד ווסט

        הטובים

        רודי גיי ומארק גאסול:

        הכל היה נגדם: היכולת הבינונית בעונה שעברה, ריבוי הסקוררים והאגואיסטים חסרי המצפון שלצידם, הפקק האנושי ברחבה הידוע בכינויו זאק ראנדולף, אבל באופן בלתי מוסבר מצליחים רודי גיי וגאסול ג'וניור להתעלות על עצמם ולהפתיע את כל הפרשנים, האוהדים, והאל הטוב בדרך לפתיחת עונה אישית מצויינת אשר מוליכה את ממפיס למאזן מדהים של 9:5 (לא אחרונה בליגה!). גיי, שנראה לפני פתיחת העונה כמו הגלגל החמישי במריצה החלודה של ממפיס, עומד נכון להיום על 22 נקודות ב-51% ו-7 ריבאונדים למשחק בעונת קאמבק בלתי צפוייה בעליל. גאסול, לעומת זאת, מצליח לחיות בסימביוזה בלתי צפויה לצד ראנדולף ונראה נכון לעכשיו כמו אחד הסנטרים הטובים בליגה עם 15.5 נקודות ב-63%, 11 ריבאונדים ו-2 בלוקים שגורמים לנו לחשוב האם כריס וואלאס ידע משהו שאנחנו לא באותו טרייד מפורסם על פאו (התשובה, אגב, היא: לא).

        כרמלו אנתוני:

        בטור הקודם שלי ויתרתי על אזכור שלמלו מתוך מחשבה שאין טעם לסקר שחקנים מהשורה הראשונה אלא אם הם עושים משהו ממש שבאמת אי אפשר להתעלם ממנו. אז הנה, חודש לתוך העונה, ונראה שאנתוני רק מגביר את הקצב בדרך לשנה שמעמידה אותו – לראשונה מאז היבחרו בדראפט - בקו אחד עם הסופרסטארים הגדולים של הליגה, במיוחד לאור העובדה שהוא מוביל את דנבר לפתיחת עונה של 4:9. כרמלו לא רק מוביל את רשימת הקלעים של הליגה עם 30.5 נקודות למשחק, הוא גם מייצר אותן ביעילות רבה מאי פעם: אנתוני של העונה תוקף את הסל ללא הרף (שלישי במספר ההליכות לקו למשחק), משחק לא מעט עם הגב, ונראה שלמד סופסוף כיצד להפוך את היתרון הפיזי שלו לנשק בלתי עציר של ממש - בדיוק כמו בחור אחר מהמחזור שלו. וכשהמוטיבציה והיכולת ההגנתית מרשימות מאי פעם, כל מה שנותר לו זה להמשיך ככה עוד כמה חודשים ולהסיר סוף כל סוף מהגב את צמד הקופים העונים לשמות דווין וויד ולברון ג'יימס.

        ברנדון ג'נינגס:

        לפני שנתיים הוא היה המועמד המוביל להיבחר ראשון בדראפט של 2009. לפני 3 חודשים הוא ישב שם וראה שחקנים כמו ג'ורדן היל ודמאר דרוזן נלקחים לפניו, שעה שהוא משוטט ברחובות ניו יורק ומתעקש לאחר לאירוע עצמו. היום, ג'נינגס הוא זה שצוחק אחרון, בעוד האוהדים של הניקס יכולים רק לבכות. אחרי בסה"כ 12 משחקים בליגה מדורג הפוינט גארד האתלטי במקום התשיעי ברשימת הקלעים של הליגה עם 24 נקודות פר ערב, תוך שהוא מקדים שמות כמו גילברט ארינאס וג'ו ג'ונסון. אבל אל תטעו, ג'נינגס הוא הרבה יותר מסתם סקורר שנפל לקבוצה חסרת קלעים: הוא מוסר, שומר, מקבל החלטות, ובעיקר מנהיג אמיתי שנלחם בדאבל וטריפל טימים ערב אחרי ערב על מנת להוביל את אחד הסגלים העלובים והפצועים בליגה לפתיחת עונה בלתי נתפסת של 4:8. לאחר שצפיתי בו ממרחק 30 מטר מפרק את שיקגו ואת דרק רוז אני יכול להבטיח לכם דבר אחד: ברנדון ג'נינגס הולך להיות סופרסטאר.

        גרג אודן:

        והנה כובע שאני שמח לאכול. זה לא שחשבתי שאודן לא יהיה פונקציה בליגה, פשוט לא חשבתי שהוא יעשה את זה כל כך מהר. לאחר שבעונה שעברה הראה גרגורי ניצוצות של תקווה שנבלעו בבליל של עבירות מגושמות, הנחתי שייקחו לו לפחות עוד שתי עונות עד שילמד להשתמש בגוף שלו כמו שצריך בשני צידי המגרש, אלא שגרג קשישא עבד קשה מאד בקיץ והגיע אל העונה הזאת בתור המפלצת ההגנתית שבגללה הוא נבחר לפני קווין דוראנט בדראפט המפורסם. היכולות הפיזיות של אודן פשוט בלתי נתפסות עבור ילד בן 21 וממררות את החיים של כל סנטר שמגיע העונה לרוז גארדן ונתקל בגוש הבשר שבמרכז הצבע. אלא שהעונה, לשם שינוי, זה קורה מבלי שאודן שומע את רשרוש המשרוקית של השופטים. גם בצד ההתקפי חווה אודן שיפור משמעותי אותו חייב בעיקר לאנדרה מילר, שמורה לו בדיוק היכן להתמקם ולאיפה לנוע כדי לקבל את הכדור בעמדה ממנה יוכל להטביע אותו על הפרצוף של השומר האומלל. עם ממוצעים של 11.5 נקודות, 8.5 ריבאונדים ו-2.5 גגות, אין ספק שלאודן יש עוד לאן להתקדם; העונה, לשם שינוי, הוא סוף סוף בדרך הנכונה.

        הרעים

        דיוויד ווסט:

        כשהוא פתח רע האשימו את הדומיננטיות של אמקה אוקפור בצבע, כשהוא המשיך רע האשימו את היעדרותו של כריס פול, אבל העובדה היא שדיוויד ווסט של העונה נראה בינתיים כמו צל חיוור של השחקן שהיה בכל 4 העונות הקודמות, בהן הרכיב יחד עם פול את אחד הצמדים האימתניים ביותר בליגה. בניו אורלינס של העונה, לעומת זאת, נראה ווסט פשוט כמו עוד אחד מכלי העזר החלודים המקיפים את כריס פול במקרה הטוב, ובמקרה הרע כמו החלק המיותר בפאזל. החלפתו של טייסון צ'אנדלר (שניזון בעיקר מריבאונד התקפה וכדורי זבל), באוקפור שדורש תחזוקה מתמדת של כדורים בצבע, פגעה קשות בכמות הנגיעות של ווסט בכדור (4 זריקות שדה ו-3 זריקות עונשין פחות בממוצע למשחק לעומת העונה שעברה), וכעת, ללא פול, נראה דייויד שלנו אבוד לחלוטין, כשבמקום להוביל את הקבוצה ולשאת אותה על כתפיו הוא עומד בצד ורואה איך חבורת ילדים ופז'ה אחד מחזירים את ההורנטס מן התהום. קשה להאמין שווסט יישאר אנמי כל כך לאורך העונה כולה, אבל נכון לעכשיו הוא בהחלט אחד המאכזבים הגדולים, והנסיבות המקלות פשוט לא קיימות.

        וושינגטון וויזארדס:

        גילברט חזר, הייווד חזר, ג'יימסון ובאטלר בריאים והספסל עמוס לעייפה בשחקנים מוכשרים שרק משוועים להזדמנות, אולם עד כה ממשיכים הקוסמים לרפד את קרקעית ארגז הפרשות האוגרים המכונה גם המזרח, כשרק צמד קבוצות הנכים מניו יורק משמשות להם כהדום לרגליים ולכבוד העצמי. האלמנט הבולט ביותר במשחק של וושינגטון העונה הוא האנדרלמוסיה הכללית - שני המנהיגים, ארינאס ובאטלר, קולעים בפחות מ-40% מהשדה, ומקבלים החלטות בצורה מזוויעה: ארינאס מוליך את הליגה באיבודים עם יותר מ-4 למשחק, ואילו באטלר יושב כרגע על יחס אסיסטים-איבודים של 0.4. רנדי פוי ומייק מילר מסריחים ונפצעים לסירוגין, וכל הקבוצה קולעת ב-43% שדה (רביעית מהסוף), ומוסרת 18 אסיסטים (שישית מהסוף). כל זה כמובן לא מפריע לארינאס לספר לעיתונאים על הוויתורים העצומים שהוא עושה במשחק שלו בעוד החברים חושבים רק על הסטטיסטיקות שלהם. גבירותיי ורבותיי, קבלו במחיאות כפיים סוערות את הניו יורק ניקס החדשים ואת היורש של סטפון מארבורי. מי אמר שלא ייצא כלום מוושינגטון העונה?

        ליאנדרו ברבוסה:

        גם כשהמצב אידיאלי, הוא תמיד יכול להיות יותר טוב. ובאידיליה השוררת בפיניקס השנה עושה רושם שיש מקום לכל ג'ארד דאדלי אקראי וארל קלארק חולף. לכולם, חוץ מלברבוסה. מי שהיה אמור על פי כל הסימנים לתת עונה שתחזיר אותו למעמד השחקן השישי הטוב בליגה, לא מצליח למצוא את מקומו ואת הדקות שלו במכונה המשומנת של אלווין ג'נטרי. ברבוסה, שחקן של 30 דקות למשחק בעונות השיא של פיניקס לפני 3 ו-4 שנים, מוצא את עצמו לפתע בשולי הרוטציה עם 21 דקות לערב (השמיני בקבוצה) בדרך ל-10 נקודות משעממות ושום דבר מעבר לכך. עם פריי וריצ'רדסון בהרכב נראה שהשלשות של ברבוסה הפכו למצרך שאפשר לחיות בלעדיו, ומהספסל מעדיף ג'נטרי לשלוף את דאדלי, שקולע לא פחות טוב, וגם מוסיף לזה הגנה משובחת. ברבוסה עוד יכול להשתקם ולחזור לדומיננטיות העבר שלו במקרה של פציעה בסגל, אולם סביר יותר שיוסיף לדעוך או יועבר בטרייד בחודשיים הקרובים, ובכך ייכחד השריד האחרון לשושלת ד'אנטוני שאינו נאש או אמארה.

        טי ג'יי פורד:

        כל התנאים המוקדמים היו שם: קבוצה שבנויה למידותיו, מאמן שדוגל בסגנון המשחק שהוא מציע, ומתחרה גלמוד ומסכן על הדקות בפוינט שחזר מן המתים, וגם זה בספק. אלא שבמקום לנצל את התנאים האידיאלים ואת הרגעים הנדירים שבהם לא מרחפת מעל ראשו פציעה מסכנת קריירה, טי ג'יי פורד מעדיף לשחק קירות עם הקרש ולקלוע עד כה פחות מ-10 נקודות למשחק ב-40 אחוזי שדה, נתון בלתי נתפס כשמדובר בשחקן שעושה את מרבית הסלים שלו בחדירות לסל. ומילא אם היה פורד תורם משהו למשחק ההתקפה של הקבוצה, אלא ש- 2.6 האסיסטים למשחק (!) שהוא מוסר הם בסה"כ חצי אסיסט יותר ממה שנותן רוי היברט - ב-25 דקות מעמדת הסנטר. רוצים עוד? ובכן, פורד הצליח להיות השחקן הראשון בהיסטוריה שאיבד את מקומו בהרכב לארל ווטסון. מביך? אתם יכולים להיות משוכנעים בכך.

        והמכוער

        נכון לכתיבת שורות אלה, רוגשת תקשורת הספורט האמריקנית סביב דלקת הריאות של דון נלסון, שנעדר ממשחק גולדן סטייט הלילה נגד דאלאס. לא, לא מדאגה לשלומו של הזקן מוטרדים עיתונאי הספורט, אלא מן הסיכויים שסוף כל סוף נזכה לראות את הסגל של הווריורס מנוהל בידי אדם אחר שאינו נלי המטורף. במקרה הזה מדובר בקית' סמארט, עוזר המאמן של גולדן סטייט, אולם אני משוכנע שמרבית העיתונאים היו מוכנים להסתפק גם בשימי תבורי. אם בעונה שעברה חשבנו שנלסון מעמיד הרכבים הזויים ומנהל את הקבוצה בצורה תמוהה, הרי שהעונה הוא בהחלט שובר את כל השיאים: בתוך פחות מחודש הצליח להבריח מהקבוצה את הקפטן סטיבן ג'קסון ולשלוח את מונטה אליס להתחנן לטרייד משלו, ובעוד שני האחרונים רחוקים מלהיות הסכינים החדות בערימה, איכשהו יש לי הרושם שהאשמה היא בעיקר של נלי.

        בגולדן סטייט של העונה אין שמץ של הירארכיה מסודרת, או הגדרת תפקידים הקשורה לכדורסל, ומספיק לראות כיצד אנתוני רנדולף – מי שהיה אמור להיות כשרון העתיד של הקבוצה - מאבד את מקומו ברוטציה למייקי מור המיותר ולאחר מכן לאיזשהו כריס האנטר (ככל הנראה השרברב של נלסון או משהו), כדי להבין. הספקולציות הרווחות הן שנלי פשוט משתעשע עד שיצבור את 20 הנצחונות החסרים לו לשבירת שיא הנצחונות למאמן בליגה ולאחר מכן יפרוש, ואני בטוח שאם אכן כך הדבר, יש לא מעט קבוצות שיסכימו להתגייס למטרה ולהפסיד בכוונה לגולדן סטייט על מנת לגאול אותנו מיסוריי נלסון, שעם המזל שלנו, וודאי יגיע לכאן כדי לאמן את נבחרת ישראל. בכדורגל.