ההחלטה של ביל בליצ'יק ללכת על דאון רביעי עם שני יארדים קצת יותר משתי דקות לסיום המשחק נגד אינדיאנפוליס, היא הכותרת הראשית על כל עיתוני ואתרי הספורט באמריקה. הסטטיסטיקות דווקא תומכות בבליצ'יק, אבל בואו נבחן את ההחלטה הזאת שלא בדרך המספרים.
חלק מהמומחים, ביניהם שחקני עבר של בליצ'יק כמו טדי ברוסקי ורודני הריסון, טוענים שההחלטה רעה מפני שהיא מבטאת חוסר אמון להגנה. אלה דברי הבל. פייטון מאנינג הנהיג את הקולטס במהלך הקודם לטאצ'דאון של 80 יארד בפחות משתי דקות, וההגנה של בליצ'יק נראתה עייפה. הנגזר מכך חשוב יותר. בליצ'יק האמין שההגנה שלו יכולה הייתה לעצור את פייטון מאנינג משלושים יארד באותה מידה שהייתה יכולה לעצור אותו משבעים יארד. אבל הדיון על ההגנה שולי כאן. בליצ'יק בעצם אמר לקבוצה שלו ששני יארדים זה סוג של מרחק שהקבוצה שרוצה אליפויות צריכה לדעת לצבור, בכל עמדה, בכל מגרש. והנה הדבר הכי מעניין: בשידורים החוזרים, ברור שהפטריוטס השיגו את הדאון הראשון. האשמה של בליצ'יק נעוצה בכך שהוא בזבז פסקי זמן יקרים על טעויות שהפטריוטס לא עושים בדרך כלל (דבר שהודה בו בעצמו), ככה שלא נותרו לו פסקי זמן כדי לערער על הפסיקה הראשונית ולבקש מהשופטים לצפות בשידור חוזר של המהלך.
מעבר לכך, אני מאמין שאינדאינפוליס ניצחה נקודתית במשחק. בטווח הרחוק, הפטריוטס ניצחו את המשחק הזה, ובליצ'יק תמיד בנה את השושלת הזו עם מחשבה אחת קדימה. אם אני אוהד של הפטריוטס, אני מסתכל על הוידיאו של המשחק ועל טבלת הסטטיסטיקות, ומרגיש די בנוח אם ניו אינגלנד צריכה לעבור דרך אינדיאנפוליס בפלייאוף. ניו אינגלנד הובילה על אינדיאפוליס בכל קטגוריה אפשרית. היא הרחיקה את הכדור בבעיטה רק ארבע פעמים. אחרי הטאצ'דאון הראשון של מאנינג, בליצ'יק התיישב עם ההגנה שלו ולא הסתכל בכלל איך בריידי תופר את הקולטס, הוא רק חשב איך לעצור את מאנינג, על בריידי הוא סמך. הטאצ'דאון האחרון של מאנינג לוויין הוכיח שעדיף שהגורל שלך יהיה בידיים של בריידי ולא של מאנינג.
בתוך כל הדיונים על ההחלטה הזאת, קצת נעלמות מהעין התפתחויות אחרות מהמשחק: אף אחד לא ירצה לפגוש את הפטריוטס השנה בפלייאוף. הם מדורגים במקום השלישי בליגה הן בהגנה והן בהתקפה, והמשחק הזה הוכיח שהחיבור בין ברייידי לרסיברים שלו מחזק והולך. הדבר השני שאסור לשכוח, הוא את שני איבודי הכדור על סף האנדזון של אינדיאנפוליס (מסירה של בריידי למוס שנחטפה והשמטת כדור של לורנס מארוני על קו היארד). אם הפטריוטס מוציאים שלוש נקודות מהמצבים הללו, בליצ'יק לא צריך לבזבז זמן בהסברים מפותלים לאחר סיום המשחק.
עבורי, הדבר שהכי בלט לעין היה מספר 76 של התקפת ניו אינגלנד, הרוקי סבסטיאן וולמר, שהחליף את אחד השחקנים הטובים בליגה בקו ההתקפה, מאט לייט הפצוע. וולמר שמר על הצד השמאלי של בריידי, הצד העיוור של קוורטרבק שזורק בימין, אולי התפקיד הכי חשוב על המגרש. מולו התייצב דווייט פריני, אולי שחקן ההגנה הכי מרתיע בליגה. וולמר מוסס את פריני, השיטה של בליצ'יק - אין שחקן גדול יותר מהקבוצה, השיטה או המאמן, שוב הוכיחה את עצמה.
אל תפספס
כגודל הציניות
ובעניין אחר: ה-NFL שוב מצליחה לשבור את השיאים המדהימים של עצמה, ועושה את זה בלי חליפות שחיה מיוחדות, בלי סמים אסורים ובלי התקדמות טכנולוגית. הליגה משתמשת בנשק העתיק בעולם: איוולת ורשע כתוצאה מאי יכולת לפרשן את החוק היבש. מה הפעם? חברת משקאות אלכוהוליים (כיוון שהבלוג שומר על עצמאות מספונסרים לא אנקוב בשמות) הבטיחה לשחקנים שונים בליגה מענק של עשרת אלפים דולר אם יחגגו השגת טאצ'דאון בפוזה שתזכיר את האייקון שמצויר על תווית הבקבוק. חברת המשקאות הבטיחה לתרום את הסכום לקרן מיוחדת שמטפלת בבעיות של שחקני עבר בליגת הפוטבול, כאלו שהמשחק האגרסיבי גרם להם לשיתוק, להגבלת תנועה, לכאבי תופת, לאי יכולת לבצע פעולות אלמנטריות.
מדובר באחד הנושאים היותר קונטרוברסליים בליגת הפוטבול, והליגה חטפה הרבה יחסי ציבור רעים בגלל היחס הקצת אכזרי שלה לשחקני עבר. אבל בליגה לא יכלו לראות סנטימטר מעבר לחוק היבש. "אסור לחברות להשתמש בשחקנים על המגרש כדי לקדם מוצרים", יצאה ההודעה מהליגה, ולעזאזל אם זה עוזר לאלו ששמו את היסודות לליגה לצחצח שיניים או להרים את הנכדה שלהם, או סתם לחיות בכבוד. טוב, לפחות ה-NFL לא השתמשה באלכוהול כתירוץ. זה היה יכול להיות היוסאין בולט של הציניות.