סמאש לפרצוף

עולם הטניס ספג בשבועות האחרונים מספר מהלומות לא פשוטות. סוף העונה היא גם ככה תקופה די מדכדכת - עם ההתלוננויות הקבועות על העומסים והפציעות, ועם הרצון המופגן של הטניסאים לסיים כבר את מחויבויותיהם ולצאת כבר לחופשה המיוחלת - אבל אין ספק שאת החבטה הגדולה לפרצופנו שלח בפורהנד אימתני אנדרה אגאסי, שניפץ את התדמית שלו (ואולי גם של הענף כולו) עם סדרה של התוודויות סנסציוניות. לאחר מכן הגיעה הפרישה של טניסאים ותיקים ואהובים כמו פבריס סנטורו ומראט סאפין, שעל אף שהם רחוקים מאוד משיאם - הותירו גם הם חלל בלבנו, ולמרות שעולם כמנהגו נוהג והחבר'ה הצעירים ממשיך להלום בכדור בעוצמה בטורניר פאריס כאילו מאום לא קרה, עבורנו הדברים כבר יתקשו לחזור לכשהיו.

אולי אנשי הטניס המקורבים לסוד העניינים לא הופתעו מהפרסומים בספרו של אגאסי, אך עבורנו, חובביו הרגילים של הענף, מדובר בתדהמה. השימוש בקריסטל מאת', למשל, הוא בלתי נתפס. אין מדובר בקוקאין הבנאלי, שהפך לתחביב מוכר בקרב רבים שזקוקים לריגושים חדשים בחייהם, אלא בסם קטלני נטול כל תדמית זוהרת, בהארד קור של ווייט טראש אמריקאים. מה לזה ולאגאסי? עצוב לגלות שבעצם לא ידענו כלום על חייו האמיתיים, שהחזות הקלילה והבגדים הצבעוניים היו רק כיסוי לאדם מורכב עם לא מעט צדדים אפלים, והעובדה שייחסנו לו שמחת חיים ושובבות טבעית התבססה אך ורק על סגנון המשחק שלו, שאומנם היה שובה עין, אך ללא קשר לאישיותו.

וכמובן שזה לא מסתכם בזה. הווידוי על גמר הרולאן גארוס אותו שיחק עם פאה ותוספות שיער הוא פשוט קשה לעיכול. כיצד ייתכן שבזמן שהעולם כולו הביט בעניין בגמר של הטורניר היוקרתי, אגאסי רק חשב על הפאה שעל ראשו? איזו אכזבה זו עבור חובבי הספורט - שסבורים ומאמינים שכל ספורטאי משקיע בכל משחק את כל מרציו – לגלות שאגאסי התעסק בשטויות כאלו ברגע כל כך גורלי.

יתרה מזאת, אגאסי אף גילה כי הפסיד בכוונה באחד מהמשחקים, רק מפני שלא רצה לפגוש בשלב הבא את בוריס בקר, אותו שנא בכל מאודו רק בגלל שהעז לפלרטט עם חברה שלו. עם גילויים שכאלה, קשה לדמיין אילו עוד סודות שכאלו מעולם לא נחשפו, אילו עוד משחקים חשובים הוכרעו בגלל זוטות ושיקולים שאין בינם לספורט מאומה. אין ספק שרב הנסתר על הגלוי, וגם אם אפשר להעריך את אגאסי על הכנות ועל הרצון לפרוק את שעל לבו (תמורת סכומי עתק, כמובן), קשה שלא לחוש אכזבה מהאמת שנגלית לפנינו. גם אם יש בגילויים של אגאסי בעיטה אמיצה במוסכמות ואלמנטים רומנטיים של רוקנ'רול, לפעמים עדיף לא לדעת הכל.

גם בפרישה של סאפין יש משהו מדכדך. אומנם זו תקופה ארוכה שהטניסאי הנהדר לא מציג יכולת מזהירה, אך תמיד היה משהו קסום בהופעותיו, מין תחושה של כישרון מבוזבז שיכול להתפרץ בכל רגע. חובבי הספורט תמיד נקשרו לדמויות המורכבות יותר, לטניסאים הלא צפויים שיכולים ביום אחד לגבור על המדורג 1 בעולם תוך תצוגה מקצועית מדהימה, ולמחרת לנפץ רקטות בעצבנות לאחר שקרסו מנטלית מול המדורג 300. אלו היו התכונות שאפיינו היטב את סאפין ואגאסי, שבגללן הם כל כך חסרים לנו. מרגש היה לראות שורה ארוכה של טניסאים מהצמרת העולמית עולים למגרש בפאריס כדי להיפרד מסאפין, עומדים לצדו דקות ארוכות ברגעיו האחרונים על המשטח, ומוחאים כפיים בנימוס ובכבוד.

אך גינוני הכבוד הללו של הענף האליטיסטי הם רק כסות לאמת המורכבת שמסתתרת לפני השטח. מי שמחפש אמת אחרת שמע אותה מפי סאפין בשבוע האחרון, כשסיפר בגילוי לב על תחושות המיאוס שלו מהמשחק. "כבר לא היה לי כוח לצאת מהבית ולטוס למקומות רחוקים", סיפר סאפין, בן 29 בלבד, על השנים האחרונות בקריירה שלו, "נמאס לי כבר להיות רחוק מהבית למשך שלושה או ארבעה שבועות, ואז שוב לארוז, לקחת את התיקים, לנסוע לשדה התעופה, לעמוד בפקקים, להמתין בביקורת דרכונים, להגיע לבית המלון, להתאמן, לשחק, ואז שוב להתחיל את הכל מהתחלה. זה היה מתיש".

מתברר שמה שעבורנו נראה כג'וב חלומי והתגשמות כל הפנטזיות, עבורם נתפס כשגרה שוחקת, כעוד עבודה מאוסה, כעוד מקור פרנסה ותו לא. אגאסי אף הרחיב והתוודה כי מאז ומתמיד שנא (!) טניס, ומגיל צעיר עשה זאת רק בשביל לספק את אביו. אלוהים, מה עוד? לברון שונא כדורסל? מסי משחק כדורגל רק בשביל לא להעציב את אמו? יו הפנר רוצה להיפטר מפלייבוי? מה כל כך רע להם בחיים?

בעיקר על רקע הפרידה מסאפין וספרו של אגאסי, הפרישה של פבריס סנטורו נתפסת כעוד מכה לענף. מדובר לא רק בפרידה משחקן שמקורו בדור אחר, אלא מספורטאי שעשוי מחומרים אחרים: במבט חטוף על המאייה הראשונה קשה לזהות עוד טניסאי שיצליח לדגדג אי פעם את שיאו של "הקוסם" – 69 הופעות בטורנירי גראנד סלאם בכמעט 20 שנות טניס מקצועני, מתוכן 17 במאייה הראשונה. למרות שהוא הטניסאי שהפסיד הכי הרבה משחקים אי פעם בסבב (436), סנטורו תמיד התגאה באהבת המשחק ובשמחת החיים שלו, והצהיר כי כבר הרבה שנים הוא לא משחק עבור הכסף, אלא רק בשביל ההנאה והכיף. לצערנו, על אף הנחישות, הדבקות במטרה והדוגמה האישית שהוא מהווה - קשה לדמיין מישהו שירוץ לקנות את האוטוביוגרפיה שלו, שללא ספק תהיה ספר משעמם. אז מה עדיף לטניס - כוכב בעייתי וסוער, שחושף חולשות אנושיות ומנפץ את תדמית הענף; או שמא ספורטאי יציב ואפור, שמהווה דוגמה ושומר על כבודו של הספורט הלבן? אנחנו מתגעגעים לשניהם.