איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

גם אם הסרט "מחפשים את אריק" מקרטע מבחינה קולנועית, הרי שהוא מעצים את דמותו של כוכב הכדורגל ושם את קאנטונה במקום הראוי לו, על המסך הגדול. פז חסדאי מתגעגע

  • אריק קאנטונה

הדבר הכי גדול שחובבי הכדורגל והקולנוע מרוויחים מצפייה ב"מחפשים את אריק", הוא התענוג שטמון בלראות את שעריו של קאנטונה מוקרנים על המסך הגדול. לפתע נדמה שיש כוכבים שהטלוויזיה הביתית לא רק קטנה עליהם, אלא אף עושה להם עוול, ואם יצירות המופת של הגאונים הללו אינן נצפות על ידי קהל אוהדים באיצטדיוני כדורגל מלאים - אזי ראוי שיוקרנו על מסכי ענק עבור קהל נאמן ואנין טעם, על כורסאות איכותיות, עם סאונד הולם ואווירה תרבותית. כאלה הם ביצועיו של הגאון הצרפתי, שלעתים נראים כאילו בוימו ונערכו על ידי אמני קולנוע, והם הרבה מעבר למהלכים ספורטיביים סטנדרטיים.

עוד בוואלה!

תסמכו עליו: חומוס סלק משוגע (ומטמטם) של עומר מילר

לכתבה המלאה
אין ספק, ביצועיו האמנותיים ראויים יותר למסך הגדול. קאנטונה (צילום: AP, AP)

סרטו של קן לואץ', שעלה אמש (חמישי) לאקרנים בישראל, מציג את סיפורו של אריק בישופ, אדם מעורער שסובל ממשבר קיומי, שהוזה את דמותו של קאנטונה שבאה לעזרתו ומשמשת לו כגורו וכמקור השראה בניסיונותיו לשקם את חייו. אם להשתמש בשפת הכדורגל, הרי שסרטו של לואץ' אינו מתעלה לרמה גבוהה ומתנהל בכבדות ללא אירועים מיוחדים (דבר שמבחינתנו מתקבל בשמחה רבה, וזאת בעקבות גילויי האנטישמיות ושנאת ישראל של הבמאי הבריטי); אך מנגד, הסרט בהחלט מעניק לחובבי הכדורגל לא מעט רגעי נחת, כשהוא מעצים את המיתוס סביב דמותו של קאנטונה, אותו גיבור על יחיד במינו שהצליח לשלב בין גאונות פיזית, קור רוח ויומרות פילוסופיות. אכן, הגורו האולטימטיבי.

כמו טרבולטה על רחבת הריקודים

רבים טוענים כי קאנטונה הוערך יתר על המידה ככדורגלן, שתקופת פריחתו נעשתה בשלב שבו הכדורגל האנגלי עוד היה אנגלי, שבשנים הללו כל שחקן זר עם טכניקה בסיסית היה יכול לפרוח בפרמיירליג – אך כל זה חסר משמעות. קאנטונה התבלט לא רק בזכות גולים ובישולים (המדהימים בפני עצמם), אלא בעיקר בזכות ההילה המיתית שהצליח ליצור סביבו, שאומנם התבססה על כישוריו ככדורגלן, אך לעתים אלו נראו רק כנספחים שוליים בדמותו המורכבת. נדמה שגם בשלבים מוקדמים יותר של הקריירה שלו הוא נראה מבוגר יותר משאר השחקנים על הדשא, הליכתו הזקופה תמיד שידרה יהירות והתנשאות, מבטאו הצרפתי תמיד שידר תבונה מסתורית, ויחד עם צווארונו המורם (כמו היה טרבולטה על רחבת הריקודים) והמבט הממזרי שבעיניו נבנתה דמות ייחודית של כדורגלן סופר-קול, שבנוסף לכל עוד זכה באליפויות ובגביעים, לא חשש לקחת אחריות ותמיד נמצא שם ברגעי האמת כדי לספק את הטאץ' הגאוני ואת שער הניצחון. "אני לא בן אדם", הוא מסכם זאת בפשטות בסרט, "אני קאנטונה".

נדמה שגיבורי העל הללו חלפו מן העולם. אין ספק שגם בימינו הילדים מעריצים את הכדורגלנים הטובים בעולם, ברור שגם היום הצעירים רואים במסי וברונאלדו ככוכבי על שמסוגלים לעשות קסמים, אך לאף אחד מהם אין את הכריזמה של קאנטונה, לאף אחד מהם אין הילה גאונית שאופפת תמיד את ראשם, אף אחד מהם לא מצליח לשדר שטמון בו אלמנט ייחודי ומסתורי שהוא מעבר לרגליים זריזות ושליטה בכדור.

הגול נגד סאנדרלנד מסביר את הכל

שיאי הקריירה של קאנטונה הם כמובן בעיטת הקונג פו לאוהד ביציע ונאום השחפים המפורסם, אך שערו המפורסם מול סאנדרלנד (לינק מצורף) הוא הסיכום המושלם לקריירה הייחודית שלו והמזכרת הטובה ביותר ממנה. זו לא רק הדהירה לעבר השער, זו לא רק הבעיטה הגאונית מעל השוער – זו בעיקר התגובה שלאחר מכן, עם העמידה היציבה באמצע הרחבה, עם הסיבוב השחצני לקהל, עם המבט הגאה לעבר היציעים הצוהלים, עם החיבוק היהיר למבשל השער כמו היה בנו הקטן, ועם התחושה שהוא, בדיוק כמונו, יודע שהוא גאון, שהוא הרבה מעבר לשחקן כדורגל, שלמעשה הוא מעניק לנו מחסדיו בעצם העובדה שהוא משחק לפנינו. גם אם בסרטו של לואץ' קנטונה לא מציג כישורי משחק מבריקים במיוחד, עדיין בכל פעם שהמצלמה מתמקדת בו הוא מצליח לרגש ולהפנט, ולהזכיר לנו ימי תמימות נשכחים בהם כוכב הכדורגל היה גדול מהחיים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully