הוורלד סירייס של 2001 היה הראשון בהיסטוריה הארוכה של ה-MLB שגלש לנובמבר. פיגוע התאומים השבית את ה-MLB לשבוע, וכך, בסמליות קטנה אך כואבת, יצר לא רק את האסון הגדול ביותר בתולדותיה של ארצות הברית, אלא גם שריטה במורשת הפאסט-טיים של הדוד סם. המונח "אוקטובר בייסבול" מעולם לא נשמע פצוע כל כך.
היאנקיז מניו יורק היו אז בדרך לזכייה רביעית ברציפות בוורלד סירייס, מרחק אינינג אחד, ליתר דיוק, לאחר סדרה מדהימה מול אריזונה. ואז בא הפישול הנדיר של מריאנו ריברה, ודווקא בשנה שבה, לכאורה, הגיע לניו יורק לזכות יותר מכל, דווקא אז היא נושלה באופן כל כך מפתיע מההגמוניה שלה. לא לשנה אחת - לתשע שנים תמימות.
העונה סגרו הפסים מעגל. בפעם השניה בהיסטוריה שוחק הפלייאוף בנובמבר, ובפעם הזו זה נעשה מבחירה. לא ברור מה עמד מאחורי השיקולים של הקומישינר באד זליג לגלוש לחודש ה-11 בשנה, אבל זה גם לא כל כך משנה. כי אם תספרו מיולי, לכל אורך המחצית השניה של 2009 הייתה קבוצה אחת שהדומיננטיות שלה לא הייתה מוטלת בספק. קוראים לה ניו יורק יאנקיז.
אל תפספס
זה לא שהיאנקיז עשו משהו שונה השנה. הם שפכו הרבה כסף על רכש, הניהול תבע אליפות, התקשורת והקהל הלחיצו, המעבר לאיצטדיון החדש אולי היטיב עימם, אבל כשיורד גשם של הומרים כולם נפגעים, ואם ההגשה שלך לא מספיק טובה גם אתה תירטב. רק שהשנה ניו יורק הביאה מישהו אחר, שונה, דג שמן, תרתי משמע.
קשה להמעיט בהישג של סי. סי. סבאת'יה. סבאת'יה הגיע ליאנקיז כמגיש השמאלי (ואולי בכלל כמגיש בליגה) הכי טוב שיש למייג'ורס להציע. הוא נכשל עם קליבלנד ועם מילווקי בפלייאוף בשנתיים הקודמות, ולא הייתה שום סיבה נראית לעין שיצליח דווקא בניו יורק. אותה ניו יורק חיסלה לא מעט מגישים לפניו בשנים האחרונות, ולא נראה היה שהמסלול של סבאת'יה יהיה שונה. הפתיחה שלו הייתה בינונית, לא קטסטרופלית, ובהתחשב בכך שסבאת'יה תמיד פותח לאט, זה היה מובן. לא רבים סמכו עליו שהוא יהיה זה שינהיג את הקבוצה בפלייאוף לאור הכשלונות האישיים שלו והקבוצתיים של קודמיו. קווין בראון, חאווייר ואסקז, אפילו רנדי ג'ונסון הגדול לא יכלו לעמוד בלחץ של הברונקס, למה דווקא סבאת'יה היה זה שעשה את ההבדל?
אולי כי פשוט, כמו שהוכח כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות, מלים כמו "קללה", "מנחוס", לוזר" ו"צ'וקר" הם שמות תואר בלבד. כשאתה טוב, אתה טוב. זה הכל. וסבאת'יה היה טוב. אוי, כמה שהוא היה טוב.
את האיש שחוגג בתמונה עם סבאת'יה אין צורך להציג. קוראים לו אלכס רודריגז והוא היה עד לפני מספר שבועות ממש מושא ללעג ולקלס בין ציבור אוהדי הבייסבול. נדמה היה שפרשת הסמים של האביב האחרון לא מיטיבה עם רודריגז, ושהקארמה עוד תרדוף אותו, עם פציעה שבגינה הושבת לחודש שלם.
על הסיפור של א-רוד בפלייאוף לא צריך לחזור. כמו סבאת'יה, גם הוא היה נכשל שנה אחר שנה, ממצמץ עד כדי עיוורון במאני טיים. ואז, אחרי החבטה הראשונה שרשם נגד מינסוטה, הסכר נפרץ. אבל הסיפור של רודריגז לא מתחיל באוקטובר, הוא מתחיל במאי, כשהחזרה שלו שדרגה כאחת את מארק טשיירה ויתר החובטים. ביטוי ישן בבייסבול גורס כי Hitting is contagious, והיאנקיז אכן נדבקו במגפה. כולם, מהחובט הראשון (אחד - דרק ג'יטר), ועד מלקי קבררה שסוגר את הרשימה. בפעם הראשונה בשש השנים שלו בניו יורק, אלכס רודריגז באמת שינה את פני הברונקס.
קצרה היריעה מלדבר על כל הגורמים שהביאו אליפות ליאנקיז. טשיירה המדהים, הקלאץ' שחזר למחבט של ג'יטר, הרנסנס של ג'וני דיימון והידקי מאטסוי, הפרפקציוניזם המוכר של מריאנו ריברה, הרוח החדשה שהביא ג'ו ג'ירארדי, המורשת של ג'ורג' סטיינברנר ועוד רבים וטובים - כולם תרמו לאליפות הזו. בסופו של דבר, מה שחשוב מבחינת היאנקיז הוא שהם סיימו בצורת לא אופיינית. בפעם שעברה זה לקח 18 שנה, הפעם מחצית מהזמן.
אפשר לאהוב את היאנקיז ואפשר לשנוא אותם, אי אפשר להתווכח על כך שאין קבוצה שנראית טבעית יותר בנשף הזה, שהמעמד הזה כאילו נתפר רק בשבילה. שעכשיו, אחרי תשע שנים, היא חזרה, סופסוף, למקומה הטבעי.
אל תפספס
