אתה יכול להמשיך לשבת, בחור עצל

גב הגמל, או במקרה הזה גבם של רבים מאוהדי מנצ'סטר יונייטד בכל הנוגע לדימיטאר ברבאטוב, החל להיסדק באמצע אפריל האחרון, אחרי ההפסד לאברטון בחצי גמר הגביע בתום דו קרב מהנקודה הלבנה. החלוץ הבולגרי ניגש לבעוט את הפנדל הראשון של קבוצתו, התנהל באיטיות לכיוון הכדור ושלח בעיטה חלשה למרכז השער. טים הווארד לא התקשה לבלום את הכדור בדרך לעלייה של הסקאוזרס לגמר. "האם זו הייתה בעיטת הפנדל הכי עצלה בהיסטוריה?" תהה אחד ממיליוני הבלוגרים ברשת.

כשבעה חודשים אחרי שקבוצתם שילמה לטוטנהאם סכום שעל פי הדיווחים הגיע ל-30.5 מיליון ליש"ט עבור שירותיו של ברבאטוב, רבים מאוהדי מנצ'סטר יונייטד רתחו. אתרי האינטרנט הגדולים באנגליה הוצפו בטוקבקים של אנשים שהזדהו כאוהדי הקבוצה ושכינו את הבולגרי "עצלן", "חסר תשוקה", "מרוכז רק בעצמו" או "יהיר" ובפורום "רד-קפה", שנחשב לאחד מהמובילים באינטרנט של אוהדי יונייטד מכל העולם, אף פתחו אשכול בו הפך החלוץ לשעיר לעזאזל. אחרי אותו משחק גביע נגד אברטון נדמה היה שלא מדובר עוד בחוסר סבלנות בלתי מוצדקת כלפי שחקן רכש יקר, אלא באמת לאמיתה.

ברבאטוב לא עבר עונת התאקלמות נוראית. הוא כן כבש, הקבוצה כן זכתה באליפות ובגביע הליגה, אבל מה שלא נעלם מעיני האוהדים האדומים הייתה ההתנהלות שלו על המגרש. "הייתי מעדיף לכבס את החולצה של ברבאטוב מאשר את זו של ואן דר סאר", כתב אחד מהאוהדים אחרי משחק נגד סנדרלנד בשנה שעברה, משחק בו הבולגרי שוב הואשם בחוסר מאמץ ובכך שכיסה שטח שלא עולה על זה של מגרש טניס.

אם יש דבר שכנראה משותף לכל האוהדים בעולם זהו הרצון, בעצם הדרישה, משחקן שלובש את מדי הקבוצות או הנבחרות שלהם "לתת את הנשמה". אלא שאם אוהדי מנצ'סטר יונייטד היו מתייעצים עם אלו של טוטנהאם, האחרונים היו מזהירים אותם שלא כדאי להם לצפות מדימיטאר ברבאטוב לרדוף אחרי בלמים יריבים ולדהור לאורך הקו כדי להציל כדור לפני שהוא יוצא לחוץ.

החלוץ הבולגרי סיפק בשתי העונות שלו בוויט הארט ליין 45 שערים ו-28 בישולים בכל המסגרות, הוסיף את הברק שכל כך חסר לטוטנהאם השאפתנית במשך שנים והפך לשחקן הרכש הטוב ביותר של הקבוצה מאז יורגן קלינסמן. לתרנגולים זה הספיק, הם יכולים היו לוותר לו על מלחמות גלויות לעין עם יריבים ועל הכדור.

במנצ'סטר יונייטד הדברים נראו אחרת. הבולגרי הפך לעוד כוכב אחד בתוך מערכת גלקטית שלמה, אבל לעומתו שחקנים כמו ווין רוני, קרלוס טבז, דייויד בקהאם או פול סקולס מעולם לא ויתרו על גליץ' גם במשחק אימון. ברבאטוב כבש 14 שערים והוסיף תשעה בישולים בעונתו הראשונה באולד טראפורד, מאזן לא רע, אבל ההספק הזה לא דמה למשל לזה של רוד ואן ניסטלרוי. כך נוצר חלל בין רמת הציפיות של האוהדים וכלי התקשורת לבין ההספק עצמו, וכשהבולגרי לא מילא את אותו חלל באמצעות מלחמה וגליצ'ים, הוא הפך רשמית ל"שחקן מאכזב".

המשחק של בולגריה נגד איטליה במוקדמות המונדיאל, בו רץ החלוץ כשני קילומטרים בלבד ב-90 דקות, העלה כעסים דומים בקרב אוהדי הנבחרת הבולגרית וראשי ההתאחדות המקומית ובמקביל סוקר הסיפור בהרחבה בעיתונות הבריטית, מה שבוודאי לא סייע לו להתנער מהתדמית העצלנית שדבקה בו. כשברבאטוב הראה חלק מרפרטואר ניצוצות הגאונות הטכנית שלו וביצע מהלכים שובי עין, הוא מיד הושווה לאריק קאנטונה האגדי, אבל המקרים הללו הגיעו בתדירות נמוכה יחסית ואחרי כמה חודשים הוא זכה להשוואות תקשורתיות דווקא עם שחקן רכש אחר והרבה פחות מוצלח של מנצ'סטר יונייטד, חואן ורון.

במרוצת העונה שעברה ובתחילת זו הנוכחית נזעקו אלכס פרגוסון, ווין רוני ואחרים להגן על ברבאטוב בפומבי. הם הדגישו את המאמצים שהוא משקיע, המנג'ר ניסה להדגיש בכמה הזדמנויות שההתנהלות האיטית שלו היא פשוט הוא והחלוץ עצמו היה מודע לביקורות החוזרות ונשנות על צורת המשחק שלו ונדרש גם הוא לסוגיה. "אני בחור רגוע", הסביר, "ככה אני משחק ואני לא יכול לשנות את הסגנון שלי. אולי זה נראה כאילו אני לא מתאמץ, אבל זה לא נכון. הבוס אומר לי לא לשנות כלום ולשחק כמו שאני יודע. הוא נותן לי חופש לבטא את האיכויות שלי".

אבל רבים מהאוהדים לא תמיד השתכנעו. "לברבאטוב יש את כל מה שצריך כדי להפוך לגיבור ביציעים", כתב העיתונאי טים ריץ' בסוף השבוע האחרון, אחרי שהבולגרי כיכב ב-0:2 על בלקבורן, "ההצהרות המסתוריות בתקשורת, האלגנטיות של המשחק שלו ואפילו העישון הכבד, היו יכולים להחזיר לאולד טראפורד משהו שאבד עם הפרישה של אריק קאנטונה. ועדיין, אחרי השער שלו האוהדים לא קראו בשמו או שרו לו שירים כמו למשל הקריאות 'רוד, רוד, רוד' לוואן ניסטלרוי בזמנו".

במובנים רבים דימיטאר ברבאטוב נידון למאבק על הצדקת הרכישה שלו לא בגלל הסכום ששולם עליו, אלא דווקא בגלל שהוא כל כך טוב. אוהדי מנצ'סטר יונייטד, כמו בעצם כל אוהדי הכדורגל באנגליה, יודעים כמה פוטנציאל גלום ברגליים של השחקן בן ה-28, אלא שבדיוק בגלל זה האכזבה ממנו כשהוא לא סיפק את הסחורה, הייתה גדולה שבעתיים. גם מעל ראשיהם של מייקל קאריק, פטריס אברה, נמניה וידיץ', אנדרסון וקרלוס טבז התעופפו להם סימני שאלה בחודשים הראשונים שלהם באולד טראפורד, אבל כולם נלחמו על המגרש, גלשו לרגלי יריבים, לא הפסיקו לנוע והרוויחו את לחמם עוד לפני שהתבררו כשחקני רכש מצוינים מאוחר יותר.

לברבאטוב אין את הלוקסוס הזה מכיוון שהוא לא מסוג השחקנים שחורקים שיניים ואוכלים דשא ובוץ לארוחת הצהריים, ולא משנה איזו חולצה הוא ילבש. הדרך היחידה שלו לרצות את האוהדים, את העיתונאים, בעצם את כולם, היא לכבוש הרבה שערים ולהקסים במשחק שלו כמו שהוא יודע. אולי אז גם הם יבינו שהוא לעולם לא ישתנה וגם יסלחו לו על כך.