שגריר של עצמו

המדיסון סקוור גארדן הוא מקום בו שחקנים טובים הפכו גדולים, בו הכדורסל הפך להרבה יותר מכדורסל, בו נולדו, נולדות ועוד ייוולדו שלל אגדות. מדובר באחד מאולמות הספורט המיתולוגיים בעולם, כזה שלא פעם כונה "המכה של הכדורסל" – ולא לחינם; רג'י מילר קלע שם 8 נקודות ב-11 שניות על הראש של הניקס המסכנים, מייקל ג'ורדן המטיר שם 55 נקודות ב-1995 חמישה משחקים אחרי שחזר מפרישה, קובי בריאנט הפציץ שם 61, בעוד לברון "הסתפק" ב-52, 11 ריבאונדים ו-10 אסיסטים. משחק גדול באולם הנצחי הזה לאו דווקא הופך אותך לאחד השחקנים הטובים בעולם, אבל רוב הגדולים הגיעו עם מוטיבציית יתר למכה, וזה מובן לגמרי. במדיסון סקוור גארדן חלומות הופכים למציאות ומציאות הופכת לחלום. הגבולות, כמו במקומות מיוחדים באמת, לפעמים מיטשטשים.

לפיני גרשון, כפי שיודע כל מי שעוקב אחריו או אחרי הכדורסל הישראלי, אין גבולות לטשטש. הוא התחיל מלמתוח אותם כדי שיתאימו לו, עבר לקצץ אותם בשביל הפאן, ועכשיו הוא סתם מתעלם מהם. הגבולות, כמו נורמות חברתיות רבות, לא חלים עליו. ואם בעבר גרשון היה טפלון אתרוגי, ושום דבר לא היה נדבק אליו בגלל יכולות האימון הבלתי ניתנות לוויכוח שלו, הרי שבשנים האחרונות קשה גם להתווכח על שני סעיפים נוספים: על הפרקט התוצאות הן לא אותן תוצאות, ומחוצה לו שיאי עליבות חדשים נשברים.

הערב (ראשון) שבר המאמן הוותיק אחד מהם בנונשלנטיות האופיינית רק לו. לכאורה הייתה אמורה מכבי תל אביב לשחק משחק ראווה רגיל נגד הניו יורק ניקס, כשכל הכנסותיו היו מתוכננים ללכת לבית היתומים הגדול בעולם, "מגדל אור". לכאורה עוד משחק הכנה, עודו שואו לקהל, עוד הזדמנות לקהילה היהודית הגדולה בעיר לראות כמה ספורטאים שגרים בישראל. במשך שניים וחצי רבעים, כך גם היה: המשחק עצמו אמנם לא התעלה לרמה גבוהה מדי, אבל 14 אלף הצופים שאכלסו את הגארדן היו מבסוטים. ואז זה קרה. במצב של 49:73 לזכות הניקס כעס פיני גרשון של עבירה שלטענתו היתה צריכה להיפסק כעבירת תוקף, וקיבל את עבירתו הטכנית השנייה. המשמעות, ב-NBA, ברורה: שתי עבירות טכניות שוות הרחקה מיידית. אלא שאלה בסך הכל חוקים, וכבר הבנתם איך פיני גרשון מרגיש כלפי חלק מחוקי המשחק, החברה, ומה שביניהם.

רצף האירועים שהגיע לאחר מכן היה פרודי כפי שהיה טרגי: גרשון סירב לרדת מהמגרש. חלפו שתי דקות. חלפו חמש דקות. השופטים ניסו לשכנע אותו, להסביר לו שאין מה לעשות – בליגת הכדורסל הטובה בעולם עונש הוא עונש – אך לשווא. גרשון נשאר. חלפו עוד שלוש דקות. שמעון מזרחי ניגש אל גרשון, משך אותו, ודאי ניסה להגיד לו שמספיק כבר, אינאף איז אינאף. אבל גרשון לא השתכנע. גם לא אחרי שאנשי הביטחון של האולם ניגשו לדבר איתו, ואחרי ש – קחו אוויר, זה הולך להיות אירוני למדי, כמעט סטריאוטיפי – הרב דוד גרוסמן ניגש כדי לדבר עם מאמן מכבי תל אביב. יו"ר, רבי ושוטר על פרקט כדורסל – בכל מצב אחר זו הייתה יכולה להיות התחלה של בדיחה, אבל האדם היחיד שצחק הערב במדיסון סקוור גארדן היה זה שנע על הגבול הדק למדי שבין גיבור ואנטי גיבור – מר פיני גרשון.

ואכן, אחרי עשר דקות הישיר גרשון את מבטו אל אחת המצלמות, ועשה פרצוף – כפי שבדרך כלל עושים לתינוק, נניח. קלוז-אפ אחר תפס אותו מחייך. גרשון הוא כבר מזמן לא טפלון – את זה כבר הבהרנו – אבל עבורו, זה לא באמת משנה. הישגי העבר שלו מאפשרים לו כעת להיות גדול יותר מהדברים הפעוטים האלה, כמו יחסי אנוש, כמו מוסכמות חברתיות, כמו ציות לחוקי המשחק. לגמרי במודע, הפך פיני גרשון לגדול יותר ממשחק הכדורסל כולו. אף שופט NBA לא יגיד לו מה לעשות, כשם שאף שופט בליגת העל לא יגיד לו מה לעשות. דין השופט בן טיילור כדין השופט עומר אסתרון, דין ניו יורק ניקס כדין הפועל עפולה, ודין המדיסון סקוור גארדן כדין אולם הפחים.

חובב הכדורסל הממוצע – ואפילו לא מדובר כאן על אוהד מכבי ת"א, אלא פשוט על מישהו שאכפת לו מהענף – וודאי התכווץ בכיסאו שעה שראה את המאורע המביך. במציאות הקיימת, כל אזרח ישראלי הוא שגריר בחו"ל, בין אם רוצה בכך או לא, על אחת כמה וכמה אם מדובר בקבוצה שמתיימרת להיות הקבוצה של המדינה. השירות שעשה הערב גרשון לספורט הישראלי אולי לא יהיה הרסני, אבל הוא לבטח לא מוסיף לכדורסל שלנו כבוד, ובניגוד לארץ הקודש – כאן יודעים להפריד בין גרשון האיש, גרשון המאמן והקבוצות בהן משתטה – בארה"ב לא כך הוא המצב.

דקות ספורות אחרי המשחק עסקו כותרות אתרי הכדורסל המובילים באמריקה בפיני גרשון. סביר שכך רצה, אחרת לא היה נוהג כפי שנהג. מאמן כדורסל שהוא בבסיסו מאמן כדורסל היה מקבל את רוע הגזירה, ופועל בהתאם – אולי מתווכח קצת, ויורד לחדר ההלבשה. אבל פיני גרשון הוא לא מאמן כדורסל. פיני גרשון הוא וואן-מן-שואו, שבמקרה מנהל את השואו הזה על פרקט. כשאדם הופך גדול יותר מהקבוצה שלו, מהיריבה, מהאולם, מהמחויבות ההיסטורית, מהשופטים, מהענף, מהכל – אין פלא שהוא יכול לעשות כרצונו, וזה לא ישנה. אכן, משחק ראווה.