פייבוריטים, אפילו בשנה זוגית

מאזן בעונה שעברה: 28:54

סיימו את העונה: במקום השלישי במערב ובהפסד 4:1 לדאלאס בסיבוב הראשון

לעונת 2008/9 הגיעו הספרס ברגשות מעורבים; מצד אחד היה את הניתוח בקרסול של מאנו ג'ינובילי שאמור היה להשבית אותו עד חודש מרץ. מצד שני, אתם יודעים - השנה האי-זוגית. האמונה בכוחות המאגיים של השנה הזו הייתה כה חזקה, עד שהספרס ויתרו כמעט לגמרי על החיזוק המתבקש ופתחו את העונה עם אותו סגל ישן וטוב. אולם מהר מאוד התברר שבלי מאנו ועם צוות מסייע זקן ואיטי מתמיד, גם דאנקן טוב ופארקר בכושר שיא לא יספיקו – ולראיה, הספרס הפסידו את כל שלושת המשחקים הראשונים שלהם. בחמישי פארקר נפצע.

ואז, בשלב שפרשנים רבים הציעו פשוט לסגור את המועדון ולחסוך בהוצאות חשמל, הכוחות המיסטיים נכנסו לפעולה: בתשעת המשחקים בלי הסקורר המוביל שלהם דהרו הספרס לשבעה נצחונות, תוך שהם מציגים את האולסטאר רוג'ר מייסון ואת רכז הצמרת ג'ורג' היל. עם חזרתם של פארקר וג'ינובילי (הרבה לפני המועד המשוער) המשיכה סן-אנטוניו לצבור נצחונות ולהטיל אימה על שאר הליגה. בשלב מסוים נדמה היה שאימפריית הרשע חזרה סופית וכל מה שצריך לקרות עכשיו זה רק קפיצת קרטה קטנה של ברוס בואן לפרצופו של קובי ואיזה איפון של אימה יודוקה על לברון בדרך להגשמת הנבואה האי-זוגית המסורתית.

אך לא הפעם. הקרסול של ג'ינובילי המשיך לעשות לו בעיות וב-6 לאפריל יצאה ההודעה הרשמית על כך שיפסיד את המשך העונה הרגילה ואת הפוסט סיזן. דאנקן, ששיחק דקות רבות מדי מתחילת העונה, החל להרגיש את הברכיים הכואבות והצטרפותו של דרו גודן בתחילת מרץ אמנם הזרימה דם חדש, אך הייתה בגדר מעט מדי ומאוחר מדי. על אף שהגיעו לפלייאוף עם 4 נצחונות רצופים ויתרון הביתיות, מהעבר השני חיכתה להם דאלאס, שבאופן מסורתי מהווה מאץ'-אפ לא קל עבור הספרס. פצועים, שחוקים ומול יריבה קשה, נכנעו הפופוביצ'ים לקבוצתו העמוקה של ריק קרלייל בחמישה משחקים, ולראשונה בעידן הטריו - לא רשמו משחקים בחודש מאי.

באו: ריצ'ארד ג'פרסון (טרייד, מילווקי), קית' בוגאנס (שחקן חופשי, מילווקי), אנטוניו מקדייס (שחקן חופשי, דטרויט), תיאו ראטליף (שחקן חופשי, פילדלפיה), מרכוס הייסליפ (שחקן חופשי, מלאגה), דוואן בלייר (דראפט), יאן מהינמי (שחקן חופשי, צרפת)

הלכו: ברוס בואן (פרש), דרו גודן (שחקן חופשי, דאלאס), פבריסיו אוברטו (שחקן חופשי, וושינגטון), קורט תומאס (שחקן חופשי, מילווקי), אימה אודוקה (שחקן חופשי, פורטלנד)

נהרות של דיו וירטואלי נשפכו על מירוץ החימוש של קיץ 2009, עם ההתחזקות של כל הצמרת הגבוהה. אולם דומה שאף אחת מקבוצות העלית לא ביצעה חיזוק חד-משמעי, יעיל ומדויק כמו הספרס. ארטסט במקום אריזה בלייקרס? ימים יגידו אם בכלל מדובר בחיזוק; קרטר על חשבון טורקוגלו באורלנדו? כנ"ל; וזה לא הכל, כמובן. הצטרפותו של שאק ללברון בקליבלנד מעלה את שאלת שילוב האגואים ובבוסטון דומה שהשחקן המשמעותי ביותר שצורף הוא קווין גארנט (עם כל הכבוד לגופה של ראשיד וואלאס). סן אנטוניו, לעומת זאת, שמה את ידה המבוגרת על השחקן הטוב והשלם מכולם, למשבצת הכי חסרה בפאזל, וכל זה בלי לוותר על אף שחקן רוטציה משמעותי.

ריצ'ארד ג'פרסון בן ה-29 הוא בדיוק הסווינגמן האתלטי לו ייחלו הספרס בשנתיים האחרונות. הוא מגיע לסן אנטוניו בשיא הקריירה, אחרי שתי עונות בהן לא הפסיד אף משחק, ואופיו הנוח לא אמור ליצור בעיית אגואים עם הטריו (ולא שהמושג קיים בכלל בקבוצות של פופוביץ'). ג'פרסון מצוין במגרש פתוח, מה שעלול להשתלב היטב עם חילופי הדורות והפיכתה של סן אנטוניו יותר ויותר לקבוצה של פארקר. חוץ מזה, הסמול פורוורד שהגיע ממילווקי הולך הרבה לקו ובשנה שעברה שיפר באופן ניכר את הקליעה מהשלוש, והכי חשוב: יש לו יכולת מוכחת ליצור לעצמו מצבי זריקה - מה שאמור להוריד מהנטל ההתקפי על דאנקן וג'ינובילי ולהביא אותם רעננים ובריאים יותר לפוסט סיזן (הפציעות של דאנקן בסוף העונה שעברה היו תוצאה של עודף מאמץ ושחיקה מתמשכת). בנוסף לכל אלה ג'פרסון הוא גם שחקן הגנה די טוב כשמתחשק לו – שידרוג ברור על מייקל פינלי בן ה-36, שפתח ברוב הארי של משחקי העונה שעברה.

את חלקו השני של הקיץ הקדישו הספרס לעיבוי הקו הקדמי המדולל עם עזיבתם של קורט תומאס ופבריסיו אוברטו. שני הווטרנים הדועכים, שהוגלו יחד עם ברוס בואן הקשישא למילווקי, פינו את מקומם ברוטציה לכמה החתמות שקטות ויעילות להחריד של אימפריית הרשע. אנטוניו מקדייס הייתה המרכזית שבהן: שחקן הגנה טוב, מוכשר התקפית בהרבה מתומאס ואוברטו והכי חשוב, מתאים הרבה יותר מהם לשחק לצד דאנקן בזכות הקליעה היציבה מחצי המרחק. למרות גילו המופלג (35), מקדייס רחוק מלדעוך. הוא היה מהשחקנים הטובים של דטרויט בשני הפלייאופים האחרונים והעמיד ממוצע של כמעט דאבל-דאבל בעונתו האחרונה.

תיאו ראטליף הקדום הובא לספק את הבלוקים, מרכוס הייסליפ לתת דקות מנוחה לדאנקן במשחקים נגד ממפיס בדצמבר ודוואן בלייר הסנסציוני נגנב מתחת לאפם של 20 קבוצות על מנת להירשם בספרי ההיסטוריה כעוד פאשלה הזויה של "מומחי הדראפט". כשמוסיפים לתמהיל הזה את קית' בוגאנס – שחקן כנף מנוסה שיודע לעשות קצת מהכל, מקבלים קבוצה סופר עמוקה, עם הרבה יותר כח אש משנה שעברה ואיזון טוב יותר בין הותיקים לצעירים.

חמישיה: טוני פארקר, מאנו ג'ינובילי, ריצ'ארד ג'פרסון, טים דאנקן, מאט בונר

ספסל: מייקל פינלי, רוג'ר מייסון, אנטוניו מקדייס, תיאו ראטליף, ג'ורג' היל, קית' בוגאנס, דוואן בלייר, מרכוס הייסליפ, יאן מהינמי

מאמן: גרג פופוביץ' (עונה 13)

מועמד לפריצה:

כבר עם בחירתו המפתיעה בסיבוב השני בדראפט הוכתר דוואן בלייר כגניבה על-ידי לא מעט פרשנים. שחקן פנים נמוך (שני מטר וטיפה, לפי הערכות אופטימיות) אך חזק, זריז ואנרגטי בטירוף עם שליטה על הקרשים ברמות דניס רודמניות כמעט. בלייר נחשב להימור בשל הניתוחים שעבר בשתי ברכיו והספרס בחרו אותו בעיקר כ"אופציית ריבאונד לגיטימית, שאינו צפוי לתרום הרבה מעבר לכך" לדברי פופוביץ'. אולם עכשיו, בתום ליגת קיץ מוצלחת ומספר משחקי אימון, אפשר לקבוע, באופטימיות זהירה, כי מדובר בסוג של תופעת טבע. השליטה של בלייר מתחת לקרשים היא כמעט אבסולוטית (כשהוא מצליח לקחת כמעט כל ריבאונד התקפה אחרי ההחטאות שלו), האנרגיות והאינטנסיביות שהוא מביא למשחק הם משהו שהספרס לא קיבלו מעולם משחקני הפנים הרבים שהתחלפו לצד דאנקן. אולם בנוסף לאנרגיות החייתיות, התגלה בלייר כשחקן אול-ארואנד בהרבה ממה שהעריכו מומחי הדראפט: גם סקורר מצוין בצבע וגם שחקן שיודע ליצור עבור אחרים מעמדת הפוסט. סט כזה של כישורים הוא נכס לקבוצה מבוגרת וחסרת אתלטיות כסן אנטוניו, וככל שהעונה תצבור תאוצה, סביר להניח שתפקידו של בלייר ברוטציה יגדל.

מועמד לדעיכה:

מאט בונר היה שחקן רוטציה חשוב בשנה שעברה. הוא פתח ב-67 משחקים ותרם לריווח ההתקפה בזכות השלשה וחצי למשחק שקלע ב-44 אחוז. לבונר יש אולי את התכונה החשובה ביותר שפופוביץ' דורש משחקני המשנה – הוא פועל היטב במסגרת המגבלות שלו ואינו מנסה לעשות שום דבר מעבר להן. אולם השנה, עם הצטרפותם של מקדייס, שיודע אף הוא לרווח התקפה ובלייר, שיודע לעשות בערך אלף דברים טוב יותר, עלול הכפיל של בריאן סקלבריני לאבד את מקומו בחמישיה ולהפוך לשחקן שולי במהלך העונה.

אקס פקטור:

לאחר שהיוו מודל של קונסיסטנטיות וניהול מופתי במשך כעשור נרדמו הספרס על המשמר ונתנו לגיל ולפציעות להכריע אותם. הקיץ הביא ה-GM הגאון אר-סי ביופורד את החיזוק הדרוש והחזיר את קבוצתו למעמד הקונטנדרית הבכירה. אולם נגד פציעות אין ערובה, וגם הפעם תקום ותיפול העונה של הפופוביצ'ים על הקרסול של ג'ינובילי והברכיים של דאנקן. בנוסף לשאלת הבריאות המתבקשת, תיקבע העונה של סן אנטוניו לפי השיפור ההכרחי בחלק ההגנתי, לאחר ירידה משמעותית בתחום בשנה שעברה. כן, סן אנטוניו עדיין השאירה את היריבות על ממוצע נמוך של 93 נקודות למשחק, אך הפעם זה נבע יותר מהקצב האיטי של המשחק מאשר מהגנה קבוצתית לוחצת וחכמה שאיפיינה אותם בשנות השיא. הרגליים העייפות של פינלי ובואן איפשרו לשחקני פרימטר לקלוע באחוזים גבוהים יותר נגד הספרס: 45 אחוז מהשדה ו-38 מצוינים מהשלוש הם משהו שקבוצות בריאות וצעירות יותר של סן-אנטוניו פשוט לא איפשרו ליריבות. גם הקו הקדמי לא הבריק ואיפשר ליריבות לקחת יותר ריבאונדים מבעבר. הגנה תמיד הייתה המפתח עבור הספרס, והמחויבות של השחקנים החדשים לחלק זה של המשחק תעשה את ההבדל בין קבוצה טובה לקבוצה מפחידה באמת.

תסריט אופטימי:

ג'פרסון ובוגאנס בקו האחורי ובלייר, מקדייס וראטליף בקו הקדמי מחזירים עטרה ליושנה והופכים את המשחקים נגד הספרס לאותו סיוט ארוך ומתמשך שגורם לצופה הממוצע דימום מהאף. דאנקן וג'ינובילי מקבלים את דקות המנוחה הדרושה ומגיעים בריאים לפוסט-סיזן. פארקר ממשיך את העונה הטובה בקריירה דאשתקד ואף גורף כמה קולות ל-MVP. מצוידים באחד הספסלים העמוקים בליגה, הספרס מגיעים לאיזור ה-60 נצחונות בעונה הרגילה ובפלייאוף התמונות הקשות חוזרות: דאנקן כותש את הקבוצות מבפנים, פארקר מגיע לטבעת מתי שמתחשק לו ומאנו נמצא שם בקלאץ' עם סלים גדולים ונפילות תיאטרליות. וכשכל זה לא מספיק מגיע השפן רוג'ר מייסון עם שלשה מכריעה בקלאץ'. אליפות חמישית לביג פאנדמנטל.

תסריט פסימי:

דאנקן סוחב פציעה טורדנית כל העונה ומצטרף לג'ינובילי, שכבר מינואר יושב על אזרחי עם קרסול שבור ביד. בלייר תורם את שתי ברכיו למכון ויצמן וראטליף מבקש טרייד לאחוזת מילווקי, שם זוכה לטיפול מסור ואחראי מהצוות הסיעודי.

תחזית:

לא יודע מה איתכם, אבל אני משקשק. הסיוטים חוזרים. בלילות שטופי זיעה אני רואה את פופוביץ' מנווט את הקבוצה ביעילות האופיינית, את הרובוט עם עיני העגל בצבע מבצע שבע פעמים את אותו המהלך עד שהכדור נכנס פנימה ואת הבכי של ילדי וריאטי שעה שעליהם לקבל חתימה מדוואן בלייר. אבל הכי מפחיד אותי שהם יהיו פה לנצח. כי גם השנה, אחרי כל המהלומות שחטפה, ניצבת החבורה של פופוביץ' ודאנקן בעמדה מצוינת לטבעת החמישית. והאמת? מגיע להם.