אין חתונה בלי טבעת

מאזן בעונה שעברה: 16:66

סיימו את העונה: במקום הראשון בליגה בעונה הרגילה, ובהפסד 4:2 בגמר המזרח לאורלנדו

כאשר מו וויליאמס קבר שלשה משלושת רבעי מגרש עם הבאזר של מחצית המשחק הראשון מול אורלנדו בגמר המזרח, נדמה היה שאת התסריט לעונה הזאת כתב לברון ג'יימס. אחרי 66 נצחונות, 39 מ-41 בבית, שני סוויפים בפלייאוף ומחצית שהסתיימה ב-15 הפרש מול המג'יק, לא נראה באופק שום דבר שיעצור את ה-MVP והחבורה המגובשת והיעילה שלו בדרך לטבעת. אלא שהתסריט של לברון שינה ז'אנר והפך לסרט אימה. הקאבס הפסידו בסופו של דבר את אותו משחק ראשון בגמר המזרח למג'יק, ובבת אחת הבועה התנפצה לה. מייק בראון, שזכה בתואר מאמן העונה, החליף טעות בטעות, שחקני המשנה הפסיקו לקלוע את המבטים הפנויים שקיבלו ולברון, למרות מספרים לא אנושיים בסדרה (8-8-38), איבד חלק מהקרדיט שצבר, בעיקר בכל מה שקשור ללהפוך את החברים שלו לטובים יותר. התחושה שהשופטים נותנים לו יותר מדי מתנות בוודאי לא הוסיפה.

אבל הסיפור האמיתי של הסדרה ההיא היה קריסת ההגנה – בלעדיה, כל שאר העניינים היו הופכים לשוליים. בעוד שבעונה הרגילה ההתקפה התבססה על לברון, קצת מו וויליאמס (שהתגלה כרכש מצוין) ושחקנים שקולעים זריקות חופשיות, ההגנה והאנרגיות העניקו לקאבס את המאזן הטוב בליגה. היריבות קלעו נגדם הכי מעט באחוזים הכי גרועים, מה שעזר ללברון וחבורתו לייצר מומנטומים ולסגור משחקים בדקות בודדות. אלא שאורלנדו, כאמור, חשפה את הבלוף; לקליבלנד לא היה מי שיאט את דוויט הווארד ומייק בראון לא מצא שום פתרון למיס-מאץ' שיצר ההרכב הנמוך של סטן ואן גנדי. ההגנה, שספגה 91 נקודות למשחק בעונה הרגילה ופחות מ-80 בשני הסיבובים הראשונים של הפלייאוף, חטפה 104 נקודות למשחק מאורלנדו. אפילו אם מניחים שהמג'יק היוו את המיס-מאץ' הכי גרוע שהקאבס היו יכולים לקבל, המסקנה היא עדיין אותה מסקנה: זאת לא הגנה של אלופים.

באו: שאקיל אוניל (טרייד, פיניקס), אנתוני פארקר (שחקן חופשי, טורונטו), ג'מאריו מון (שחקן חופשי, מיאמי), ליאון פו (שחקן חופשי, בוסטון), דני גרין (דראפט).

עזבו: בן וואלאס, סשה פאבלוביץ' (טרייד, פיניקס), ג'ו סמית' (שחקן חופשי, אטלנטה), וולי שצ'רביאק (למי שמוכן לשלם).

זהו. It's now or never. בקיץ הבא ייפול הגורל. אם העונה הנוכחית היתה משחק פוקר, זה היה הסיבוב בו כולם זורקים הכל על השולחן - האוטו, הבית, האישה, הילדים. הכל בשביל לברון. לניו יורק יש את העיר הטובה בעולם וחברת נעליים להציע, לנטס מיליארדר רוסי מסתורי ומפונק ביום ובאטמן בלילה (אני עובד על ההוכחות), ואפילו הקליפרס עדיין במשחק, על תקן הלוזר שבשקט בשקט מחזיק יד חזקה מאוד ויכול לגנוב את הקופה. זה הזמן בו דני פרי חייב לשלוף את הג'וקר שלו, ואתם יודעים מה? חייבים להודות שהוא מצא חתיכת ג'וקר.

לא בטוח ששאקיל אוניל הוא החתיכה החסרה המושלמת לפאזל של קליבלנד, אבל כן בטוח שההגעה של הדיזל אל חצר המלך ג'יימס היא הסיפור הגדול של הקיץ. אם דיוויד סטרן פנטז על גמר בין קליבלנד ללייקרס בעונה שעברה, השנה הוא כבר מרייר מעצם המחשבה; קובי מול לברון? קובי מול שאקיל בקרב על הטבעת החמישית? ברינג איט און. אבל בואו נחזור לדיזל. עוד לפני המשמעות המקצועית, שאקיל מביא לקליבלנד נוכחות, אבק כוכבים והילה של אלוף שהוכיח בעונה שעברה בפיניקס שכוחו עוד במתניו, ברכיו וידיו.

אבל דווקא בכך טמון הסיכון הגדול שבהבאתו של הקקטוס הגדול. הוא מגיע אל חדר ההלבשה המגובש בליגה, בו לברון אסף סביבו חבורה לוחמת באווירת כיתה טיפולית. מעניין יהיה לראות כיצד תשפיע על האווירה נוכחות של אלפא מייל נוסף. גם לברון עצמו לא רגיל לראות איתו בקבוצה שחקן עם פרופיל ציבורי גדול יותר משלו. השאקטוס הוא כבר מזמן לא רק שחקן כדורסל ותו לא, כי אם גם דמות ציבורית פופולרית ואהובה, והוא יקבל כותרות רבות על חשבון המלך. הקיץ אפילו עלתה סדרה שלו, בה, אם הבנתי נכון, הוא משחק פוטבול נגד טייגר וודס בחוטיני. התגובה של לברון לא איחרה להגיע ובקיץ הבא הוא ישתתף בסרט בשם "Fantasy Basketball Camp", בו יגלם פקיד בנק אפרורי שנקלע לדילמה מוסרית לא פשוטה.

על הפרקט, החשיבות של אוניל תתברר רק באיזור מאי. המטרה היחידה של חצי השנה הקרובה היא להביא אותו כשיר לפלייאוף – לעונה הרגילה קליבלנד לא באמת צריכה אותו, ומכיוון שגם זידרונאס אילגאוסקס עדיין קיים, רוב הסיכויים שהדיזל לא יראה יותר מ-25 דקות לערב ויקבל שבוע מנוחה כל פעם שיעשה פרצוף כואב. כל זה כדי שבמאי הוא יהיה בשיאו היחסי, כדי למנוע מצב בו דוויט הווארד חוגג על קליבלנד כפי שחגג עליה בגמר המזרח אשתקד.

גם שאר הקיץ של קליבלנד עמד בסימן הגנה. האיחוד המרגש של אנתוני פארקר וג'מאריו מון נבע בעיקר מהרצון להעמיס את הרוטציה בסטופרים הגנתיים שיעזרו ללברון מול קבוצה עם מספר שחקני כנף קטלניים, כאשר גם אנדרסון ורז'או לא קיבל את החוזה הגדול שהוא מחפש כבר שנתיים בזכות יכולות הפוסט-אפ שלו, כמו שאומרים. כמובן שאי אפשר לדבר על הקיץ הזה מבלי להתייחס גם לסוגיית דלונטה ווסט. אחרי שבשנה שעברה נחשפה ההפרעה הביפולרית ממנה הוא סובל, הפעם הוא נתפס נוסע באופנוע עם שלושה אקדחים טעונים, כולל אחד מוחבא בנרתיק הגיטרה, והוא הופיע רק לאימון השלישי של הקבוצה (חשוב לציין שגם בשנה שעברה ווסט נאבק בשלל בעיות אישיות, וזה לא הפריע לו לתת יופי של עונה). אבל עזבו. בשורה התחתונה והמקיפה יותר, אין ספק: כל הלקחים מהעונה שעברה הופקו, והקאבס, סוף סוף, מוכנים לעשות את שלא הצליחו ב-2008/9.

חמישייה: מו וויליאמס, דלונטה ווסט, לברון ג'יימס, אנדרסון ארז'או, שאקיל אוניל

ספסל: דניאל גיבסון, אנתוני פארקר, ג'מאריו מון, דני גרין, ג'יי ג'יי היקסון, דארנל ג'קסון, זידרונאס אילגאוסקס.

מאמן: מייק בראון (עונה חמישית)

מועמד לפריצה:

לפחות בחצי הראשון של העונה, הקו הקדמי של קליבלנד הולך להיות מאוד דליל. אמנם מייק בראון מתכוון להשתמש יותר בהרכב נמוך, אבל עדיין יישארו הרבה מאוד דקות פנויות. מי שיוכל לנצל את הדקות האלה הוא ג'יי ג'יי היקסון, הפאוור פורוורד המאוד מוכשר שיקבל צ'אנס לא צפוי בקונטנדרית ומי יודע, אולי אפילו יתפוס מקום משמעותי ברוטציה לקראת הרגעים החשובים באמת.

מועמד לדעיכה:

לא ברור מה המעמד של זידרונאס אילגאוסקס בקבוצה כרגע, אם כי דבר אחד כן בטוח: הוא לא יכול לשחק ביחד עם שאקיל אוניל, מה שאומר שככל שהעונה תתקדם, התפקיד של Z יהפוך פחות משמעותי. בעצם, מאוד יכול להיות שלקראת פברואר אילגאוסקס השחקן יהפוך לאילגאוסקס-החוזה-הנגמר, ושקליבלנד תנסה להשתמש בו כדי להתחמש בשחקן משמעותי נוסף, איפשהו על הציר שבין כריס בוש לאנדריי קירילנקו.

אקס פקטור:

אחרי כל הדיבורים על שאקיל, אסור לשכוח שכל אלופה בשנים האחרונות (והפחות אחרונות) החזיקה ברול פלייר מושלם אחד לפחות. המועמד המוביל להיות האריזה/בואן/פוזי של הקאבס הוא לא אחר מאשר מיודענו, אנתוני פארקר. ככה זה כשאתה בדיוק בגודל הנכון כדי לשמור על וינס קרטר, ריי אלן וקובי, קלעי של יותר מ-40 אחוז מהשלוש, וכמובן - מי כמונו זוכר - יודע להופיע למעמדים גדולים, ויש לך גם יכולת ליצור לעצמך מצב קליעה במקרים אבודים. פארקר מנוסה, אחראי ובקושי עושה טעויות. הרי לכם רול-פלייר כמעט מושלם על הנייר.

תסריט אופטימי:

אני אמור לדבר כאן על העונה הרגילה וביותר ממשפט אחד, אבל עזבו; היא לא מעניינת אף אחד. כשזה מגיע לקליבלנד יש רק תסריט אופטימי אחד, ושני הסעיפים בו הולכים יד ביד: אליפות, והישארות של לברון.

תסריט פסימי:

כנ"ל. אפשר לדבר על פציעות, נפילות, פחות התלהבות ופחות נצחונות. אבל מבחינת קליבלנד, 70 נצחונות או 50 נצחונות בעונה הרגילה הם היינו הך. הכל יסתכם בשורה התחתונה: אין אליפות? אין לברון. אין סיבה להצביע דני פרי. אין גם סיבה להתעניין בקליבלנד בעשור הבא.

תחזית:

הנחת המוצא של קליבלנד מתמצה בשתי הטענות הפסיכומטריות ש(א') אליפות תשאיר את לברון, ו(ב') רק אליפות תשאיר את לברון. בכלל לא בטוח שהן מדויקות, אבל זו הנחת העבודה. לכן, קליבלנד לא סתם רוצה אליפות; היא תולה את כל העתיד שלה על טבעת השנה. עם לברון ושאקיל, עם צוות מסייע טוב ומגוון מהעונה שעברה ועם המון פוטנציאל להתחזק דרך החוזה הגמור של ביג זי, קליבלנד נמצאת בנקודת מוצא מצוינת. היא לא היחידה שמרגישה טוב לגבי העונה הזאת, אבל היא היחידה שמוכנה להתאבד עבורה. לכן, כרגע, היא הפייבוריטית שלי לסיים עם המאזן הטוב ביותר בעונה הרגילה והפייבוריטית גם בהמשך. לאן זה יביא אותה? יש סיכוי טוב שנדע לפי מקום הימצאו של לברון ג'יימס בסוף חודש אוקטובר, 2011.