מחוץ לתמונה

תראו אותי כאן. מחייך, בטוח, רגוע, מאושר. מוקף אנשים שהגנו עלי, שנלחמו בשבילי, שסוככו עליי. אנשים שרק הרגישו גאים לעמוד לצידי ולשרת אותי. כן, אני יודע שאני אדם קשה ומאמן עוד יותר קשה, אבל כאן, בגביע האחרון שלי בהפועל תל אביב, רואים כמה הגב והנאמנות מהצוות שיילך אחרי בצורה עיוורת, כל כך חשובים. במקום זה, הביאו לי את הלוזון הזה, והחלובה הזה וכל האנשים העלובים האלה בהתאחדות שרק עזרו לרכלנים לרכל עליי יותר ולהחליש אותי יותר בעיני העם והשחקנים. תגידו, אם גוטמן מפסיד בשבת לאשדוד, מה הסיכויים שלי לחזור לשם?

אנשים שוכחים, אבל מי שמינה אותי ורצה אותי היה בכלל איצ'ה מנחם. למי שלא מזהה, זה הזקן החביב שיושב במרכז ומפריד ביני לבין אתם יודעים מי. היום, אני בטוח שעם איצ'ה היה לי הרבה יותר קל להיות דרור שאני מכיר. עם איצ'ה, לא הייתי צריך כל הזמן להסתכל אחורה ולהתגלגל לפסטיבל ההבטחות שהמחליף גס הרוח שלו גרר אותי אליו

החלק הכי נורא בתפקיד, אני חייב לומר, היה לדבר עם התקשורת. כשהייתי נחמד אליהם, הם קטלו אותי. כשהייתי קשוח איתם, הם קטלו אותי. כשניסיתי לשחק את המשחק שלהם, הם קטלו אותי וכשלא רציתי גם עדיין קטלו אותי. עכשיו, סופסוף, אני חוזר למה שאני הכי טוב בו: לשתוק. החשאיות הרבה יותר הולמת אותי ומתאימה לכריזמה של אדם שמסרב להתראיין כבר יותר מ-20 שנה. רק שאלה אחת: מישהו מוכן להסביר לי למה לאברהם זה מצליח ולי לא?

מה שאנשים לא מבינים זה שככל שמונדיאל 1970 מתרחק מאיתנו, כך גם הלחץ לחזור לבמות האלה הולך וגדל. אמרתי ליו"ר ההתאחדות שחייבים להוריד ציפיות, לדבר על תכנית עבודה מסודרת, אבל במקום זה הכינו לי מצגת שנועדה למכור חלומות עוד לפני האימון הראשון. אמרתי להם "זה לא אני, זה לא נכון, זה מאוד מסוכן". אם בקבוצות שלי הייתי הבמאי, מיד הבנתי שבנבחרת המאמן הוא רק ניצב

הכישלון הכי גדול שלי, אני חייב להודות, הוא בבחירת השחקנים. לא הבנתי שמאמן נבחרת קם ונופל על ניצול חכם של הפריבילגיה הזו. במקום ללכת על השחקנים הנכונים, הלכתי והתפזרתי. לא בניתי תלכיד של ליגיונרים טובים וגם לא היה לי יותר מדי כוח ללכת לצפות בהם בחו"ל. לא ניצלתי את האיכות הישראלית של הפועל תל אביב ומכבי חיפה באירופה, והקשר עם הקבוצות היה לא פעם קטוע. חשבתי שלהיות מאמן נבחרת זה תפקיד קל, אבל לא ידעתי כמה זה מסובך

פה בעצם התפקיד שלי התחיל להסתיים, בהפסד הביתי לקרואטיה במוקדמות היורו. מאז אני כל הזמן שומע שהביליץ' הזה, שבכלל אמר לי בסיום ששיחקנו טוב ושמספר 15 בכחול הרשים אותו, מועמד להחליף אותי. כל כך רציתי לנצח משחק גדול ברמת גן, לשמוע את 45 אלף הצופים קוראים בשמי ואת העיתונאים שואלים "מה גרם הערב לשחקנים להתפוצץ". רציתי להשאיר להיסטוריה משהו למזכרת. אם לא יורו או מונדיאל, לפחות משחק שיזכרו אותו כמו ה-0:5 נגד אוסטריה. גם כאן נכשלתי

תראו את הנודניק הזה. בכל מקום הוא נדבק אליי. הייתי אומר לו 'בוא נסע לדוחא, אולי נגלה שם את השחקן הבא'. הייתי מציע לו, 'בוא ניסע לבלגיה, גרמניה או טורקיה, נבדוק איך השחקנים שלנו מתאמנים ומשחקים', אבל הוא כל הזמן בלומפילד, בלומפילד, בלומפילד. האמת, בסוף הוא לימד גם אותי ליהנות ממנעמי התפקיד בהתאחדות, ושכנע אותי שבאמת חבל על המאמץ כי אף אחד לא מעריך. אני זוכר שהוא אמר לי "אתה בטוח שאנחנו צריכים להיות בגמר הגביע, במקום להיות בגמר ליגת האלופות?". וואלה, הסיני הזה לימד אותי לחיות נכון גם כשלא מצליחים

האמת, לא הייתי עקבי. נגד קרואטיה ניסיתי לשחק כדורגל, וזה לא עזר, ואחר כך, נגד אנגליה, ניסתי להסתגר וגם זה לא עזר. הדבר היחיד שהייתי עקבי בו היה להתחנף לבניון. מה לא עשיתי בשביל הילד הזה. נתתי לו לא להתאמן עד המשחק, היללתי אותו כאילו הוא מראדונה, עשיתי ממנו קפטן, אבל ככל שיותר התחנפתי ככה הוא הפך חלש יותר, ובפעם היחידה שביקשתי באמת להחליף אותו, הוא סינן נגדי מילים קשות. בכל מקום אחר לא הייתי משאיר אותו דקה, אבל במקרה הזה הייתי כל כך חלש שהעברתי את העימות לסיני

תראו, תראו מה עשו לי מהאימונים. קרקס עשו לי. איפה, בהפועל האימונים שלי היו סגורים, אפילו למושיק תאומים היה אסור להיכנס. ופה, כל פרחח יכול היה להיכנס, להצטלם איתי, לזרוק לי דאחקה. למה? כי אני מאמן לאומי. שזה כמו מאמן, רק בלי אופי ובלי כוח

זה היה הניצחון הכי גדול שלי, אבל אם תסתכלו טוב טוב על התמונה תבינו למה בעצם רוב הזמן הפסדנו. תסתכלו על העוזר שלי, על מנהל הקבוצה שלי, תראו אותי, איך אנחנו נמסים ליד ההידינק הזה. רואים אותו וישר מתנהגים כמו עדת מעריצים שפגשה במקרה במייקל ג'קסון. חברים, זו נבחרת ישראל. מערכת שאני לא מאחל לאף אחד להכיר, מערכת בה הגישה הנפסדת מדביקה בסוף את כולם. אפילו אותי

נגד שוויץ, כשהתחלנו את מוקדמות המונדיאל, אמרתי שאני חוזר לנוסחה הישנה. מכנסי באגי כחולים, חולצת ראלף לורן תכולה וחמסה בזווית הנכונה, ולא, חס וחלילה, מוסתרת על ידי ג'קט שרק מביא את המנחוס. אבל כלום לא השתנה. שוב שיחקנו גרוע בבית, שוב איבדנו נקודות חשובות ושוב, בלילה לפני השינה, תהיתי: מה אני בעצם עושה כאן. עד כמה אני משפיע על השחקנים

אנשים לא מבינים כמה המערכת הזו חולה. מאמן הנבחרת כל הזמן מתחלף, אבל הלוזרים שמניעים אותה תמיד נשארים. מהר מאוד הבנתי שנבחרת ישראל היא בעצם חברת הנסיעות של כל הרוסנובסקים למיניהם שמשאירים את השכונה כמו שהיתה לפני 10 ו-20 שנה. מישהו פעם אמר לי שקבוצת כדורגל מתחילה ונגמרת באנשי האדמינסטרציה האלה, סופסוף הבנתי למה הכוונה

הדבר שאולי היה הכי חסר לי, היה הדרייב. באמת, איך אפשר בגילי, עם נכדים מקסימים כאלה וארון תארים מפוצץ, לבוא רעב לאימון הנבחרת. ההישגים שלי מאחורי, השיאים שלי כבר עמוק בזיכרון, למה שאני אתחיל מאפס. תראו איזה כיף לי כאן

אין, בקבוצה הבאה שלי שחקנים שלא משחקים באופן קבוע לא יראו דשא. הייתי בטוח שטועמה יוכיח לי אחרת. שנשחזר את ימי הדאבל עם הפועל תל אביב, שהוא יכבוש עבורי שערים מכריעים מכדורים חופשיים. באמת האמנתי לו שמאמן ליאז' סתם לא נותן לו לשחק. גם אחרי שהחליפו מאמן בליאז'. אפילו קניתי לו מתנה ליום ההולדת ולא הקשבתי לכל הפרשנים שאמרו לי שלא מגיע לו להיות בסגל. גם הפעם טעיתי

השחקן היחיד שצדקתי לגביו היה ברדה. איפה שלא שמתי אותו, באגף או ברחבה, הוא תמיד היה שם עבורי. הוא אהב אותי כמו שהוא אהב אותי בהפועל. הוא הבין מה שאני דורש ממנו כמו שהוא הבין בהפועל. הוא היה נאמן, מחויב, רציני ומוצלח כמו השחקנים שהיו לי בקבוצות בליגה. חבל רק שהוא היה היחיד