שתיקה כהסכמה

אין ספק שהעייפות תתחיל לנגוס ביכולת של מכבי חיפה במהלך הסיבוב השני, יש רק הבדל אחד לעומת הפעם הקודמת בליגת האלופות ששווה לתת עליו את הדעת. מכבי חיפה עדיין לא מוצאת את הסיפוקים שלה בליגת האלופות. ב-2002/3 מכבי חיפה חזרה לליגה אחרי תוצאות מאוד מספקות באירופה. התוצאות שיכרו והחלישו אותה לאט לאט בליגה, כמעט כמו עומס המשחקים וחלוקת המאמץ בין השחקנים. הפעם זה קצת שונה, ולא רק בגלל חלוקת העומסים השונה בה נוקט אלישע לוי. ההפסדים של מכבי חיפה מביאים אותה לליגה במצב אחר: יותר רעבה, יותר מאוכזבת, יותר רוצה לחפות על תחושת החוסר. מול בורדו, מכבי חיפה נתנה משחק אדיר ויצאה בידיים ריקות. אלו דברים שיכולים לגרום לחבורה של אלישע לוי להגיע לליגה עם הצורך לכפר, עם ההכרח להשלים פערים, עם הכוח הנפשי לתקן.

עד עכשיו נראה שזה עוזר: מכבי חיפה לומדת להעריך ניצחונות קטנים בליגה על קבוצות קטנות כמו מכבי פתח תקווה, ולא ממהרת לוותר עליהם גם כשהיא מתקשה. כולנו זוכרים מה קרה לקבוצות ישראליות שחזרו אחרי הישגים גדולים באירופה ואיך הן לא מיהרו להגיב על הסטירה הראשונה במשחק הבא, בדרך למפלה גדולה בסיומו. המפלות באירופה עוזרות למכבי חיפה להשיג איזון נפשי כדי להשיג תוצאות נהדרות בליגה.

הבעיה של בית"ר בבאר שבע לא היתה רק בהפסד. בית"ר צריכה לקחת את העונה הזאת, להקריב חלק ממנה, כדי לבנות לעצמה עתיד טוב יותר בעונות הבאות. שכר הלימוד עם הצעירים הוא לגיטימי אם באמת המערכת רוצה ללמוד משהו חדש, להתפתח לכיוון אופק חדש, אבל ההתעקשות לשתף את אבירם ברוכיאן הפצוע לא ממש רומזת על כך. עכשיו סופסוף נותנים לברך שלו לנוח, אבל למה היה צריך את המשחק בבאר שבע כדי להבין זאת? למה להתחנן אליו למשוך את הפציעה, להעביר לשחקנים מסר שאין קבוצה בלעדיו, ורק כאשר באמת אי אפשר לסחוט מהלימון הזה עוד קצת טיפות עוצרים הכל? ולמה יש לי הרגשה שגם ההחלטה הזו תשתנה כשמועד המשחק מול מכבי חיפה יתקרב?

אלו דברים שמתחילים ונגמרים באיציק קורנפיין. הוא ראש המערכת, הוא מיהר לבקר את ההנהלה בתקופת גאידמק שחשבה רק את הרגע הבא, הגיע הזמן שהמערכת שהוא יוצר תספק כבר תוצאות אחרות. שלא תתחנן בפני שחקן לשחק פצוע רק כדי להשיג תוצאות עכשיו ומיד, שתתעקש להשקיע בחדר כושר לפני שהיא מנסה לצרף עוד חלוץ, שתעמיד לדין שחקנים שמורחקים סתם כמו עידן טל ולא תפטור אותם בארוחה, שהארוחות המזינות שהמועדון מספק לא יכללו מזון משמין רק כי זה מה שהספונסר נותן להם באותו רגע. נכון לעכשיו, קורנפיין ממשיך את המסורת הניהולית שאפיינה את בית"ר שהוא שיחק בה: הרבה לב, הרבה רגש, הרבה אכפתיות, אבל גם הרבה מקריות. זה מועדון לא מספיק יציב שיכול להפסיד ולנצח בכל משחק נתון. שחקניו פחות יציבים ופחות מחויבים כאשר הם רואים את זה, ונבנים בעיקר על מוטיבציה. זה מה שקורה שמערכת בנויה בעיקר על מוטיבציה. היא יכולה לבוא למשחק חוץ ולשחק מחצית שלמה ללא מוטיבציה בכלל.

שמוטי איוניר הוא הפרשן בתכנית סיכום המחזור של ערוץ הספורט. איוניר הוא הפרשן הכי טוב שאפשר למצוא בטלוויזיה, אבל הוא גם מאמן הנבחרת הצעירה שלא יכול ולא צריך לשמש כמבקר השחקנים שלו והקבוצות איתן הוא חייב לעבוד בשיתוף פעולה.

ההיסטוריה תשפוט ודאי את מאור מליקסון כמי שהחמיץ את הרכבת עליה עלו ברק יצחקי ואבירם ברוכיאן, חבריו לקבוצה הצעירה ההיא של בית"ר בתחילת שנות ה-2000, אבל לפעמים השורה התחתונה בספרי ההיסטוריה מפספסת ניואנסים חשובים. ניואנסים כמו הנאה, סיפוק, הגשמה עצמית – אלו בדיוק הדברים שמאור מליקסון מצא בבאר שבע, קבוצה שהרבה יותר תפורה למידותיו, לחסרונותיו ויתרונותיו כשחקן.

במקום להיות שחקן מוחמץ בבית"ר, מליקסון הפך להיות שחקן מלהיב בבאר שבע. חוסר היציבות שלו נסבל, ההברקות שלו הרבה יותר צבעוניות, והלוואי שגם ערן לוי ואלירן עטר יבינו זאת בעצמם: שעדיף להיות מלך במקום אחד שמבין אותך ומקבל אותך כמו שאתה, ולא להיות שוליה במקום שקצת גדול עליך.

הפועל באר שבע – מכבי חיפה

לאף אחד אין ספק שיניב קטן באמת סובל מבעיה רפואית בשרירי הבטן כבר תקופה ארוכה, אבל לאף אחד אין ספק שלמשחק החשוב של מכבי חיפה בבאר שבע הוא יתייצב כמו חייל טוב. קטן לא עושה מאמץ להגיע לנבחרת ודרור קשטן לא עושה מאמץ אמיתי שהשחקן הכי טוב בליגה יהיה בנבחרת. שני האנשים לא מסוגלים לשים בצד את האגו לטובת הנבחרת, ומכבי חיפה, בצדק מבחינתה, מחנכת את שחקניה כמו שכל קבוצה רצינית באירופה צריכה לחנך את שחקניה: להעביר להם מסר שהקבוצה יותר חשובה מהנבחרת, וכמו שמכבי חיפה נראית, הסיכוי של שחקניה להתפתח במדים הירוקים הרבה יותר גדול מהסיכוי שלהם להתפתח במדים הלאומיים.

הבעיה היא שרק חלק מהתקשורת מציף את הבעיה הזאת. קשטן, כרגיל, חושב עם האגו ובמקום לצאת למלחמה על עתיד הנבחרת, מעמדה מול הקבוצות, ערכה בעיני השחקנים וסימון משתמטים, הוא מוותר לקטן בשמחה ומשלים עם השתיקה בקלות מקוממת. כנ"ל לגבי ההתאחדות שחייבת לצאת למערכה על מעמדה של הנבחרת מול מכבי חיפה. להאיר את ההתחמקות של קטן, לא להשלים עם ההסבר המפוקפק "שוחרר בגלל פציעה", ולנהוג כפי שנהגה בעבר נבחרת הכדורסל שסבלה בעבר הלא רחוק מבעיה דומה במוטיבציה של שחקניה. את הקמפיין הנוכחי זה ודאי לא יציל, אבל לעתיד הנבחרת הקרב הזה מאוד משמעותי.

מכבי פתח תקווה – מכבי נתניה


לסיבה היחידה שההדחה הלא הוגנת של נתי עזריה מכס מאמן מכבי נתניה עברה יחסית בשקט קוראים ראובן עטר. מעבר לסימבוליות ההיסטורית, עטר נראה כמו המאמן היחיד בשוק שבאמת מסוגל לעשות סדר בקבוצה בה התפתח כמאמן. הכישורים הסוציאליים שלו תפורים לקבוצה בדיכאון, ובכל מקום אשר אימן העלה למגרש קבוצה שלפני הכל רצתה. קבוצה שלמרות הבעיות הסביבתיות הביאה למגרש קודם כל גאווה. כל מאמן אחר היה הימור, אצל עטר אפשר להיות בטוחים שנתניה לא תרד ליגה.

האתגר הקשה יותר של עטר יהיה להפוך את זה איכשהו להישג שיישמר את המומנטום בקריירה שלו. ולעטר מצפה אתגר קצת שונה ממה שחיכה לו בקדנציה הקודמת בנתניה. בפעם הקודמת הוא אימן קבוצה בהתפתחות. כמעט כל מי ששיחק אז רצה להתפתח יחד עם הפרויקט החדש של יאמר, ולעטר היה קל הרבה יותר להדליק את הקבוצה בדרך לסגנות הליגה. כשעטר ביקש מענקי מיקום בחוזה החדש שלו מיאמר הוא ודאי האמין שהוא מסוגל לעשות את זה שוב עם הסגל הלא רע ששרד את הצונאמי של הקיץ, אבל במידה רבה המציאות שתחכה לו עכשיו תזכיר יותר את ימי אשר אלון העליזים. אצל אלון נתניה לפחות ידעה שיש לה תמיד מה לאכול מחר בבוקר, היום רוב השחקנים בנתניה יודעים שמחר בבוקר הם כבר לא יהיו במועדון כי אפילו הבוס אמר שהוא אוטוטו נוטש. זו מלחמה פסיכולוגית שונה. לעטר זה יזכיר במעט את מה שפגש בהרצליה. קבוצה מופשטת מכבודה ואוהדיה. אם גם מזה הוא יגרד הישג, זה יהיה אולי ההישג הכי גדול שלו עם מכבי נתניה.