פרויקט שמעון – אגדות על אגדה

שמעון מזרחי מסמל עבורי את המכביזם. עבור כל האנשים במועדון מכבי תל אביב, ואולי בפרט מחוצה לו, הוא מזוהה כמכביסט האמיתי והאולטימטיבי. כשאני חושב על זה, יכול להיות שהוא בעצם אבי המכביזם. אולי הכל התחיל משמעון. מהכמיהה העצומה שלו להיות תמיד ראשון, לנצח בכל דבר ובכל משחק. עבור שמעון, שום דבר אף פעם לא היה חשוב חוץ מהישגים. ובדרכו מנסה ללכת האגודה כולה.

הנאמנות והלויאליות של שמעון למועדון מוחלטים. קבוצות אחרות לא מעניינות אותו. הוא תמיד חשב רק על טובת מכבי. כמו לרבים אחרים, גם לי הוא עזר לא מעט לאורך השנים. אני זוכר אותו עוד מהימים שעליתי לקבוצה הבוגרת של מכבי תל אביב בכדורגל, בגיל 17. הוא תמיד היה שם. תמיד ידע לתת עצה טובה. ידעתי שתמיד אפשר לבנות עליו, בכל דבר ובכל תחום.

הוא לא יכול היה להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן אם זה לא היה בא לו מהנשמה. בלי זהות ובלי אהבה טהורה למועדון, כל העסק לא היה שווה עבורו. על מנת שחיבור בין אדם לאגודת ספורט יצליח, רגש חייב להיות מעורב. אני חושב שאף אחד לא חולק על האהבה העצומה שיש לשמעון עבור אגודת מכבי תל אביב בכלל, ועבור קבוצת הכדורסל בפרט. הוא האבא והאמא שלה, ואין ספק שבלעדיו היא לא הייתה מגיעה להיכן שהגיעה.

הכוח שרכש בכדורסל האירופאי במהלך השנים עזר לו מאוד. בזמן שבכל העולם החרימו את ישראל, הוא הביא לכאן את פיינל פור היורוליג. מכבי של שמעון הפכה לאחד הגורמים המשמעותיים בכדורסל האירופאי. אני חושב שאין איש כדורסל בעולם שיכול היום לדמיין את הענף הזה לולא מכבי תל אביב.

עד היום, אני ושמעון מדברים לא מעט. אפשר ללמוד המון מהניסיון שלו. מה שמייחד אותו בעיני הוא שמדובר באדם מאוד שקט וצנוע, שלא אוהב להתערב. מעל לכל, הוא רק רוצה שכל מה שקשור במכבי יצליח. כשאתה נמצא באותו מקום במשך ארבעים שנה, אתה מזוהה איתו באופן מוחלט. כשאומרים "מכבי", חושבים על שמעון. בעיני, הוא הסמל של האגודה. תמיד מאוד דומיננטי, אבל עושה את כל הדברים ברוגע. הוא מביא את הכוח למערכת. הוא המנוע שדוחף קדימה את המכונה האדירה הזו.

כשאתה מחזיק בתפקיד שכזה, אתה חייב להקריב דברים אחרים. ההקרבה היא עניין מהותי בכל הקשור לספורט. השעות האינסופיות בתחום באות על חשבון המון דברים: אם על חשבון המשפחה, על חשבון החברים, הזמן הפנוי, העבודה. ושמעון מקריב את עצמו, את כולו, מידי יום ביומו, במשך ארבעים שנה, עבור המועדון. אני לא חושב שיש לכך אח ורע בספורט שלנו. ובזכות כל זאת, שמעון מזרחי היה ותמיד ייזכר בעתיד כאחת הדמויות המשמעויות בספורט הישראלי והאירופאי לדורותיו. על כך, רק נותר לי להצדיע לו.

את שמעון מזרחי אני מלווה כמעט מתחילת דרכו בעולם הכדורסל. הוא הצטרף למכבי ב-1969, ואני הצטרפתי לקבוצה הבוגרת שנה לאחר מכן. ארבעים שנה. לא האמנתי שזו תהיה דרך כל כך ארוכה. אני זוכר את העונה הראשונה שלי עם שמעון: כבר אז הוא היה מגיע כמעט לכל אימון, מכופתר בחליפות ובעניבות. אז, לפחות, מה שסימל אותו היה הסיגר, שלא מש מפיו אף לרגע.

כבר אז ראיתי שגדל במכבי תל אביב כוכב. לא על הפרקט, אלא מחוצה לו. ובאמת, אם בוחנים את ההיסטוריה של המועדון הזה, הדמות הדומיננטית באגודה וכמובן שבקבוצת הכדורסל היא שמעון מזרחי. למרות שארשת פניו משדרת קור רוח, ואומרת לפעמים "תשמרו ממני מרחק", שמעון שאני מכיר הוא אדם חם מאוד, שאוהב לעזור, הן בפן האישי והן בפן הקבוצתי. אצלו תמיד נפלתי על אוזן קשבת, בכל דבר שרק יכולתי להיעזר בו.

לא אשכח את שמעון בתקופת הזכייה הראשונה שלנו בגביע אירופה, ב-1977. לא אשכח כיצד התנהל לאחר המשחק מול וארזה. עם שריקת הסיום הסתכלתי לספסל, וראיתי את שמעון מנתר את אחד הניתורים הגבוהים שראיתי בחיי, יותר מכדורסלן מקצועי. הוא קפץ, עם האגרופים למעלה, ונראה מאושר כפי שלא היה מעולם. לפני המשחק, כמו לפני כל משחק חשוב, הוא נכנס לחדר ההלבשה ודיבר איתנו. בכל שנותיי בקבוצה, לא היה משחק חשוב שעלינו אליו לפני ששמעון ערך לנו שיחה מתובלת בכמה מילים של ציונות, ועד כמה חשוב אותו משחק למחלקת הכדורסל ולמדינה כולה.

אחרי אותו ניצחון גדול על מובילג'ירג'י חזרנו, השחקנים, אנשי הצוות ואלפי אוהדים ומקורבים, ללובי של מלון "בלגרד". אם זכרוני אינו מטעה אותי, לפני המשחק התערבתי עם שמעון שאם אנחנו מנצחים, הוא נכנס בסירת גומי לדנובה. אני חושב שהוא עמד בהבטחתו, ולאחר הזכייה ההיסטורית צלח את הנהר. אלו דברים שהיו יכולים לקרות רק בתקופה ההיא.

מבחינתו של שמעון, כל משחק, אפילו ידידותי, היה ה-משחק החשוב ביותר בתולדות מחלקת הכדורסל של מכבי. הוא הטביע בנו את הנפש שלו, את הלויאליות והפנאטיות לסמל ולמועדון. השחקנים שגדלו במועדון, כמוני וכמו מוטי ארואסטי, תמיד ניסו להנחיל את המסרים לשחקני החיזוק, שלא ידעו להיכן הם הגיעו ואת מי הם מייצגים.

הנוכחות של שמעון בחיי היום-יום הייתה חשובה מאוד. הוא כמעט ולא החמיץ אף אימון. אימון בלי שמעון, וכמובן שמשחק בלעדיו, לא היה כמו ערב רגיל. להחזיק 40 שנה בתפקיד כזה, באותו הלהט, זה עניין בלתי-רגיל. שחקן כדורסל במכבי מתעייף אחרי כמה שנים, ועבודה של יו"ר היא הרבה יותר קשה. שחקן ממוצע דואג לעצמו, רוצה לסיים אימון וללכת הביתה. שמעון נמצא עם הקבוצה לכל אורך התקופה הזו, משמש לה כאב, בכל יום, בוקר, צהריים וערב. הוא אחראי על ארגון אדיר, והכל בזכות כוח הרצון, ההתמדה והדבקות שלו. בזכותו, הפכה מכבי הצנועה לשם גדול באירופה ובעולם, אפילו יותר מאימפריות אחרות כמו ריאל מדריד, פנאתינייקוס אתונה או צסק"א מוסקבה.

השיחה הראשונה שלי עם שמעון מזרחי נערכה בתחילת שנות ה-70'. הייתי ביוגוסלביה, באליפות העולם, כחלק מנבחרת ארצות הברית. דיברתי עם שמעון בטלפון. הוא סיפר לי שבזמן גיוסי לצבא האמריקאי, הוא הפך ליו"ר מכבי, והוא מאוד רוצה שאחזור ארצה.

לאגודה הגעתי כמה שנים קודם לכן, וחזרתי לארה"ב, כאמור, כדי לשרת בצבא. כשהגעתי לראשונה, בשנות ה-60', נוח קליגר היה היו"ר. קליגר הקדיש למכבי את מיטב מרצו וזמנו. אבל בתקופתו, כסף תמיד היה חסר. הספורט עדיין לא היה מספיק מקצועני. מכבי התנהלה מהיד אל הפה. מכבי תל אביב של שמעון מזרחי כבר הייתה קבוצה אחרת לגמרי. שמעון הביא איתו רוח של שינוי, ניהולי ואדמיניסטרטיבי. לפניו, הכרטיסים למשחקי הקבוצה חולקו בחינם ותמיד אזלו במהירות. כמעט ואי-אפשר היה לצפות במשחקים. כשחזרתי לישראל, כבר הוסיפו ליד אליהו 5,000 מקומות נוספים, וכרטיסים נמכרו בכסף.

נס בדאלונה הפך את הכדורסל לענף הספורט הייצוגי מספר 1 של ישראל. שמעון המקצוען זיהה את התנופה של הענף, וכאדם בעל חזון הבין את גודל הפוטנציאל וחתר בכל הכוח כדי להביא אותו לכלל מימוש. יחד עם אריה ברנוביץ', אמנון אבידן ושמלוק מחרובסקי, עבדה ההנהלה יומם ולילה כדי להפוך את המערכת למובילה בספורט הישראלי, ולאחר מכן לשם דבר בכדורסל האירופאי.

כבר כשחזרתי ארצה ראיתי את ניצני השינוי. מכבי, תחת היו"ר הטרי מזרחי, עדיין לא נוהלה בסטנדרטים מקצועיים של ממש: לא יכולתי להשוות אותה אז לקבוצה אמריקאית, או אפילו לקבוצת הקולג' ששיחקתי בה בצעירותי, אבל שם החל השינוי. האימונים הפכו למקצועיים יותר, ומספרם עלה דרמטית. ההתייחסות לספורט קיבלה גוון רציני. אפילו נוסף לקבוצה ספונסר – חברת "עלית". כספים גדולים יותר החלו להיכנס למערכת, והקנו קצת שקט נפשי למעורבים בקבוצה. הכל, בזכות החזון של שמעון ויתר שותפיו לדרך. חשוב לציין שזה לא היה דבר של מה בכך: מכבי הרי לא נתמכה בידי גוף כמו ההסתדרות. הנהלת הקבוצה נאלצה לעשות הכל בכוחות עצמה.

אני לא אשכח את שמעון מזרחי, אחרי הזכייה הראשונה שלנו בגביע אירופה. הוא תמיד היה אדם די סגור, אבל אז ראינו עליו את ההתרגשות הרבה. מי שמכיר את שמעון יודע שמתחת למעטפת הקשוחה, נמצא לב חם ורגיש. כל הצלחה של הקבוצה ריגשה אותו, אבל ההישג הזה היה יוצא דופן. מאז ועד היום, כשאני רואה את שמעון במהלך משחקים, מתעצבן, מוחא כפיים וצועק, אני מחייך לעצמי. הוא שומר על התלהבות של ילד, גאה בכל פעם מחדש על תארים והישגים, וזה מה שמייחד אותו בעיני.

בעיני, הכוח האמיתי של שמעון בא לידי ביטוי ברגעי משבר. כשהוא רואה שהקבוצה בדאון, אחרי הפסד גדול או מאורע קשה, הוא נכנס לפעולה ומייצב את המערכת. כשהוא מזהה שחקנים שנמצאים בתקופות קשות, הוא יודע להגיע אליהם ולתמוך בהם. כשהמצב הופך לקריטי, שמעון שם, נלחם כמו אריה עבור המערכת. ממכבי תל אביב הוא לא מקבל פרנסה, הוא נמצא שם בהתנדבות, ועל כך מגיע לו כל הכבוד. שמעון מזרחי הוא מכבי, ובלעדיו היא לא הייתה מכבי שאנחנו מכירים.