פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פרויקט שמעון – ותיקי התקשורת

        היינו רק צריכים לספר לאלכס גלעדי, רפי גינת ומייק קרנון שהחודש שמעון מזרחי חוגג יום הולדת 70 ו-40 שנה במכבי ת"א, והם מיד שלפו את המקלדת. מיוחד לחג

        שמעון מזרחי יור מכבי תל אביב (ברני ארדוב)
        תמיד במרכז העניינים. שמעון מזרחי (צילום: רויטרס)

        יש רק איש חזק אחד (רפי גינת)

        זה היה בדיוק לפני 35 שנה, בספטמבר 1974.

        ערוץ 1 הוא הערוץ של המדינה ומכבי תל אביב היא הקבוצה של המדינה.

        שידורי המשחקים של מכבי בגביע אירופה לאלופות הם גולת הכותרת של מחלקת הספורט ואני כתב צעיר במחלקה.

        כדי שהמשחקים יתחילו בזמן – ורק מהסיבה הזו – מבקשת הטלוויזיה שהכרוז במגרש יהיה איש שלה.

        אלכס גלעדי מבקש ושמעון מזרחי מסכים.

        הבחירה נופלת עלי, ואני לא מבין מה רוצים ממני.

        מושיבים אותי ליד המיקרופון, משמאלי שולחן המזכירות ומימיני, קרוב קרוב, הכסא של שמעון מזרחי. הבוס הכל יכול בחליפה המעוצבת משגע אותי כבר במשחק הראשון.

        "תעודד את הקהל!", "למה אתה שותק?", "איפה אתה?". ואני, מרוגש ומבוהל, לא מבין מה הוא רוצה ממני. זו הייתה תחילתו של רומן אהבה שנמשך 31 שנה.

        אני ליד המיקרופון, שמעון על הכסא הקטן ליד הספסל, חיים ביחד את הרגעים הגדולים של אגדת מכבי באירופה.

        אני אוהב את שמעון המכביסט שבעורקיו זורם דם צהוב, ושהמסירות שלו לקבוצה ולכל מה שקשור בה היא טוטאלית וחסרת פשרות.

        אני חושב שתרומתו לספורט הישראלי היא אדירה ועל מפעל חייו הוא ראוי לקבל את פרס ישראל.

        אני יותר אוהב את שמעון האדם. כי הוא גבר. וחבר. ויש לו מילה. ויש לו לב ענק. שמעון האינטימי, האמיתי לא דומה לשמעון היו"ר, זה שמדבר בטלוויזיה בשפה קרה, משפטית. שמעון שאני מכיר הוא חבר שאפשר לסמוך עליו, חבר שאתה בטוח שהוא תמיד איתך, בטוב וברע.

        וחוץ מזה, בשבילי מכבי זה שמעון. נקודה.

        יכולים להתחלף אלף בעלי מניות ויכולים להכריז כל רגע על גאון אחר שהוא "האיש החזק". כל ה"חזקים" למיניהם ראוי שיזכרו תמיד כי הם ניזונים מהתהילה ששמעון בנה.

        הם, אני, וכולם חייבים לו תודה גדולה.

        תודה, שמעון.

        למכבי היה ונשאר רק דובר אחד (מייק קרנון)

        את שמעון מזרחי פגשתי לראשונה לפני כ-40 שנה. אמנם גדלנו בסמוך בלב תל אביב, אבל לא הייתה בינינו היכרות אישית. שמעון היה עורך דין צעיר ואוהד מושבע של מועדון הספורט מכבי תל אביב. הייתי אז עיתונאי ב"הארץ" ובין השאר סיקרתי את קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב.

        הקבוצה הייתה אז במצב כלכלי גרוע והעומדים בראשה החליטו להקים חוג ידידים שיסייע לה לצאת מהבוץ. ביום שישי אחד אחר הצהריים, הוזמנתי, ביחד עם עוד כמה עיתונאים, למפגש על קפה ועוגה שנערך על אחת המדשאות במלון רמת אביב. אחרי דברי פתיחה של היו"ר דאז, ישראל גורל ז"ל, קם הגזבר יצחק המאירי ז"ל ואמר: "נא לשלוף את פנקסי הצ'קים". שמעון, שישב לידי, לא היסס. הגנבתי מבט וראיתיו רושם סך של 5,000 ל"י, סכום מכובד ביותר לאותם ימים.

        תוך כמה חודשים היה שמעון ליו"ר, והחלה תקופה חדשה בכדורסל הישראלי. מזרחי הנהיג שיטות ניהול חדשות בניסיון להשתוות למועדוני העל של אירופה כמו ריאל מדריד, איניס וארזה ועוד. אבל לנו, אנשי התקשורת, לא היו חיים קלים. שמעון, שמלוק ואריה ברנוביץ', ניהלו את המערכת בחשאיות. כמעט ולא דלף דבר החוצה.

        באפריל 1972 ארגנה מכבי תל אביב טורניר בינלאומי לרגל 40 שנות פעילות והוחלט להפיק תכניה. הייתי שותף להכנתה. כעבור שנה הפקנו חוברת למשחק נגד ריאל מדריד בגביע אירופה לאלופות. מאז ועד 2006 המשכתי בכתיבת ועריכת התכניות למשחקי מכבי בגביעים האירופאים. בכל אחת ממאות החוברות תמצאו את העמוד שכתב שמעון מזרחי. הוא תמיד ראה בכך חשיבות רבה ואת הקשר הישיר שלו אל האוהדים.

        בשנות ה-90 שימשתי כבר כקצין התקשורת של מכבי במשרה חלקית, וב-1999 מוניתי לתפקיד במשרה מלאה. לעולם לא ראיתי עצמי כדובר. במכבי תל אביב יש דובר אחד, והוא היו"ר שמעון מזרחי. המסירות שלו למועדון היא בלתי נלאית. למרות שהוא פועל בהתנדבות, הוא מקדיש 24 שעות ביממה למכבי. מי שנפגש עמו אי-פעם במשרד עורכי הדין שלו, לא יכול היה שלא להתרשם מכמות שיחות הטלפון שהוא מקבל בנושאי מכבי. מה שלא מונע ממנו להקדיש זמן לעיסוקו המקצועי הכולל הופעות בבתי משפט בכל רחבי המדינה. במקרים רבים הוא יוצא בימי שישי הישר למשרדו מנתב"ג, עם שובה של הקבוצה מאירופה, כדי להכין את התיק של יום ראשון.

        במשך השנים היו לי לא מעט חילוקי דעות עם שמעון בכל מה שקשור ליחסי הגומלין עם התקשורת. לא פעם אף הצלחתי לשכנע אותו. וגם כשזה לא קרה, קיבלתי את החלטתו. כי שמעון דואג אך ורק לטובת המועדון שהוא עומד בראשו 40 שנה. וגם בימים קשים הוא מאמין שמכבי תל אביב תחזור להיות לא רק אלופת ישראל, אלא אחת מקבוצות העל של אירופה.

        ההשתלטות נעשתה בארבע לפנות בוקר (אלכס גלעדי)

        הקיץ של שנת 1969 היה קיץ עצוב למחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב. ראשיתו של אותו קיץ, על משטח פרקט באצטדיון בלומפילד, הפסידה הקבוצה את האליפות לקבוצת הפועל תל אביב עם מארק טורנשיין, אייבן לישינסקי ובארי ליבוביץ' על הקווים.

        תני כהן מינץ כבר עייף, שטרקמן מעבר לשיא, טל ברודי היה בצבא האמריקאי ומי ידע אם ישוב. בקופה לא הייתה אפילו לירה אחת.

        הם נאספו לקפה ועוגה ביום שישי אחר הצהריים בגינת מלון רמת אביב, כ-30 מאוהדיה האמידים יותר של מכבי ת"א. איז'ו המאירי הסביר להם לשם מה התכנסו: "צריך להביא שחקן חיזוק, ובשביל זה צריך כסף".

        אחד אחד הם שלפו את ההמחאות, רשמו מספר והגישו אותו לשולחן.

        ואז ראיתי אותו. במכנסיים כחולים כהים, בחולצת תכלת וחפתים מופשלים. הוא ניגש לשולחן פעם שנייה, והניח המחאה נוספת בסך 25,000 לירות.

        כשניגשו אחר כך לבחור את ראשי חוג האוהדים, כבר לא היה ספק שהוא, עורך הדין שמעון מזרחי, יהיה היו"ר. הצטרפו אליו אריה ברנוביץ', איז'ו המאירי ז"ל וצבי רול ז"ל. ואז לקח אותם המנהל המיתולוגי, שמלוק מחרובסקי, לראות את הנכס האחד והיחיד, המגרש עקום הבלטות בקולנוע אורלי.

        "נקיף את המגרש בבד יוטה ושאנשים סוף סוף יתחילו לשלם" אמר ברנוביץ', אבל זה לא הספיק. ואז הם החליטו ללכת על מהלך גדול יותר – להשתלט על מגרשי הטניס של המועדון בצידו השני של קולנוע אורלי. המטרה: לבנות מגרש עם יציעים של ממש, אולי אפילו ל-2,000 צופים.

        ההשתלטות נעשתה בארבע לפנות בוקר. שם ראיתי אותו שוב, מחולף ומעונב, שותק ורציני.

        אבל המגרש לא קם. ובעוד ההיכל ביד אליהו סגור לרגל בניית הגג, הוביל שמעון את המועדון הגאה והעני הזה לאולם בנעמן, על יד קיבוץ כפר מסריק. שחקן החיזוק היה בוב מק'מהון. לא ברמה של טל ברודי, אבל שחקן (לא היה שחקן כמו טל ברודי במכבי, גם לא שאראס ולא פארקר).

        המשחק הראשון בגביע אירופה בנעמן נגד סטנדרד ליאז' הבלגית לא הביא לתוצאות המיוחלות, אבל באותו לילה, 25.11.70, בזכותו של שמעון, הפכה מכבי תל אביב לקבוצה של המדינה. הרעיון היה של דן שילון, אז מנהל מחלקת הספורט בטלוויזיה הישראלית; הוא שכנע את שמעון לאפשר להקרין את המשחק הזה בשידור חי – ממילא נכנסו לאולם בנעמן רק כ-1,200 צופים.

        שמעון הביא לא רק את הטלוויזיה. בחיפושים אחרי מקורות הכנסה הוא מצא שותף נדיב ונאמן במנהלי חברת "עלית" – דוד מושביץ' ואבי פילוסוף. בארבעים השנים האחרונות איבד המועדון את האליפות רק פעמיים.

        שמעון ידע אינסוף הצלחות, תארים וגביעים. מן הגביע הבין-יבשתי עד גביע בנדל. מאז שנתבקשתי לשחזר את תחילת היכרותנו, צפה וחוזרת וצפה תמונה אחת בלתי נשכחת: הג'מבו של אל-על, עם הקברניט אורי יפה, שהמריא משדה התעופה בבלגרד ב- 8 באפריל 1977. במחלקה הראשונה הכיסאות היו מסודרים כך שבתווך היה כסא בודד. על הכסא הזה ישב שמעון וגביע אירופה על ברכיו, כל הטיסה. זאת הייתה השנה השמינית שלו כיו"ר.

        מזל טוב לך, שמעון, ותודה על ארבעים שנות הנהגה, מסירות, נחישות וגאווה.

        אלכס גלעדי