קצין, לא ג'נטלמן

אם יש משהו שהבטחתי לעצמי לקראת השנה החדשה, זה שהשנה לא אקח חלק בקטילות הפומביות על הכדורגל הישראלי. לא רק שהנושא מיצה את עצמו והפך לנדוש ומשעמם, נדמה שזו כבר ממש התעללות להמשיך לרדת על הילד הכי חלש בכיתה. הלא כבר כולנו יודעים שהרמה נמוכה, שהשחקנים עצלים ושהתקשורת מגוחכת, אז מה הטעם להמשיך להכפיש את הענף המושמץ ולהתעלל בגופה? לצערי, בכל פעם שנדמה לי שהשלמתי עם המגרעות של ליגת העל והנה אני מוכן לקבל אותה כמו שהיא, באה פרשה מכוערת נוספת שמרתיחה את דמי, כזו שגורמת לי לרצות לקטול את כל המעורבים בה. הפעם היו אלה מוני הראל ואלי גוטמן, שמשום מה, בזכות בכיינותם האובססיבית בתום המשחק של הפועל נגד חיפה, עשו כל שביכולתם על מנת להוציא את הכיף ממשחק כדורגל מהנה ואיכותי. אלוהים יודע שאני משתדל שלא לכעוס, אבל זה כבר נהיה קשה, קשה מאוד.

ברשותכם, אשתף אתכם מעט עם שיקוליה הפנימיים של מערכת וואלה! ספורט. בתום כל משחק, כידוע, עולה ידיעה שכוללת תגובות מהאירוע, שבה, משום מה, עדיפות המערכת היא להתייחס לעניינים הנוגעים בספורט. כמו בכל מערכת, גם שלנו מזגזגת במתח שנוצר בין העורכים הפנאטים, אלה שמונעים משיקולים אידיאולוגיים קיצוניים וטוענים כי יש להתייחס אך ורק למשחק ולא לתת במה להתבכיינויות ולמתקפות אישיות; לבין הקול השפוי יותר, שמונע גם משיקולי רייטינג ומודע לעניין הציבורי והרכילותי שמייצרות כותרות כמו "חיפה שולטת בהתאחדות" או שאר ספינים ומניפולציות תקשורתיות.

מבט קצר לעבר ה-BBC עשה מעט סדר בבלגאן. הנה בעמוד הראשי של האתר, שללא ספק נחשב לממלכתי ומתון, מתנוססת הכותרת "מנצ'סטר סיטי תתמוך בקרייג בלאמי" (שכזכור, הסתבך בקטטה בסיום הדרבי של מנצ'סטר). מה הקשר של זה לכדורגל? אם הגוף התקשורתי הבכיר בבריטניה מרשה לעצמו לשים בכותרת ראשית עניין שהוא כביכול שולי ורכילותי, מדוע לנו אסור? ואם מארק יוז מדבר בסיום הדרבי אך ורק על השיפוט, למה דבריו של גוטמן נחשבים לחטא? ואם ונגר ובניטז מתלוננים שוב ושוב על השליטה של היונייטד בכדורגל האנגלי, למה מוני הראל נתפס כבכיין? אז למה לאנגלים מותר לעשות מה שלנו אסור?

התשובה לכך ניתנה בהמשך השבוע, בטקס האזכרה לבובי רובסון. מי שזכה לצפות בטקס המרגש בטלוויזיה הבריטית, זכה לראות לא רק מהי תרבות כדורגל מפוארת, אלא גם קיבל דוגמה מוחשית להבדלים בתפיסה בינינו לבינם, פערים שלא יגושרו לעולם. הנה מגיעה לקתדרלת דורהם שיירה של מכוניות שרד, ומהן יוצאות בזה אחר זה דמויות מפתח בתולדות הכדורגל האנגלי, מבובי צ'רלטון ועד אלכס פרגוסון, מאלן שירר ועד פול גאסקוין. הגברים כולם עטויים בחליפות שחורות, עניבה חגיגית סביב צווארם ומטריה שחורה בידיהם, כשאת ראשן של נשותיהם האריסטוקרטיות מעטרות מגבעות מהודרות, שנדמה כאילו לקוחות מספריו של מארק טוויין. יראת הכבוד וההילה המלכותית נמשכו בעודם לוחצים זה לזה ידיים בנימוס וצועדים באיטיות לעבר הטקס הממלכתי, שכמובן שודר במסכים ענקיים באיצטדיון סנט ג'יימס פארק לעיני רבבות אוהדים דוממים, שבאו לתת כבוד אחרון למאמנם האהוב.

הבישופ של ניוקאסל נשא ראשון דברים, והילל את אופיו ונימוסיו של רובסון. לאחר מכן עלה לבמה אלכס פרגוסון, וברי המזל שהצליחו להבין את מלמוליו שמעו אותו משבח בהערצה את האיש שלימד אותו שיעור מאלף על התשוקה לכדורגל. "הוא אהב את המשחק, והמשחק אהב אותו", ספד לו גארי ליניקר, "הוא ייצג את כל הדברים הטובים שיש במשחק", הוסיף אלן שירר. בזה אחר זה הם המשיכו לעלות לבמה, כשכל אחד מספר את זיכרונותיו מהאיש הגדול, וברגע אחד, כמו במגע קסם, כל הכדורגלנים הללו, אותם פרחחים חסונים שהתרוצצו בנעוריהם על מגרש הכדורגל, הפכו בעל כורחם לחלק ממשהו גדול יותר, לפנים של תרבות ספורטיבית שיודעת לכבד את גיבוריה, להודות להם ולהוקיר אותם.

האם בישראל יכול להתקיים כזה אירוע? אני בספק. רלף קליין ז"ל הוא היחיד כמדומני שזכה במותו לטקסים מכובדים (כמובן שבסטנדרטים אחרים), אבל מה עם שאר המאמנים? האם יעקב גרונדמן ז"ל, שזכה באליפויות ובגביעים ואימן את נבחרת ישראל, זכה לכבוד הראוי לו? זכורני טקס הלוויה שגרתי בבית העלמין המקומי, כשיו"ר ההתאחדות דאז עוטה על ראשו כובע מקומט ששלף מתא הכפפות, ועשרות כדורגלנים ומאמנים מצטופפים בחום הצהריים סביב הקבר כשטיפות זיעה ניגרות על מצחיהם.

פה, למעשה, טמון ההבדל, שבא לידי ביטוי בהתנהלות התקשורתית. כל עוד הכדורגל האנגלי ממשיך להתהדר באירועים כמו אלה, מותר לאנשיהם להתעסק גם בשטויות וזוטות. כל עוד עורכי ה-BBC מסקרים בעמודי הספורט טקסים ממלכתיים לגיבורי כדורגל, לגיטימי שבמקביל יסוקרו גם אירועים רכילותיים. כל עוד במנצ'סטר זוכרים שהכדורגל הוא אירוע תרבותי שגיבוריו זוכים לתארי אצולה מהמלכה, אין שום בעיה שידברו שבוע שלם רק על השיפוט בדרבי. בישראל, לעומת זאת, הרכילות והברברת היא לב לבה של הענף, ולא נספח שולי שלו. אז כמובן שאין להטיל את האשמה לתחלואינו אך ורק על גוטמן, אך אם מאמן הפועל ת"א מחפש כבוד, צדק ומקצוענות, מוטב לו שילמד דבר או שניים מהג'נטלמניות של בובי רובסון, מאהבתו הבלתי מתפשרת למשחק ומנימוסיו המפורסמים, ואולי אז, רק אז, גם אנחנו נדע לשים בפרופורציות את תלונותיו הבלתי פוסקות.