חום גבוה

לאליפות אירופה בשנת 2001 שבספרד, הגיעה נבחרת ישראל עם סגל צעיר ומבטיח. לא מעט מהשחקנים שלקחו חלק בזכיית נבחרת העתודה במדליית הכסף באליפות אירופה, שולבו בסגל של מאמן הנבחרת דאז, מולי קצורין. שניים מהם, שחר גורדון ויניב גרין, הצטרפו לעידו קוז'יקרו בן ה-23 ולישראל שיינפלד בן ה-25 בקו קדמי צעיר ומוכשר, שעתיד היה להוביל את הכדורסל הישראלי לצמיחה והצלחות. בסופו של דבר הגיעה הנבחרת של קצורין מרחק החטאת ליי אפ אחד של גורדון מרבע גמר, והשבחים על היכולת המשובחת של הצעירים נשפכו מכל עבר.

שמונה שנים לאחר מכן, התייצבה נבחרת ישראל לאליפות אירופה בפולין, כששני שחקנים מתוך אותה רביעייה פותחים בחמישייה (קוז'יקרו וגרין), אבל השניים האחרים התאדו לגמרי, ובמקומם לא נמצא תחליף הולם. מהספסל של צביקה שלף עלה פורוורד אתלטי ומוכשר בשם ליאור אליהו, ועוד סנטר מתבגר בדמותו של עמית תמיר, שלא ידוע במשחק הפנים שלו. התוצאה הייתה האליפות הגרועה ביותר שידע הכדורסל הישראלי בשנים האחרונות, בעיקר בשל הרכות במשחק הפנים, וההפסדים המבישים בקרבות הריבאונד.

המסקנה הברורה היא שבשמונה השנים שבין שתי האליפויות, לא הצליח הכדורסל הישראלי לייצר שחקני פנים איכותיים. במקרים הבודדים בהם הצליח לנפק שחקנים עם פוטנציאל, הם דוכאו על ידי דקות משחק מעטות בליגה, מאמנים שהעדיפו על פניהם שחקנים זרים, והיעדר הזדמנות אמיתית בנבחרת הבוגרת. רגע לפני שהעפלה לאליפות אירופה הופכת לחלום רחוק, בואו ננסה להבין מה לא נעשה כאן נכון בגזרת הגבוהים, את מי צריך לטפח, ואיזה כישרונות אבדו בדרך.

לאחר אותה אליפות ב-2001, החליטו באיגוד הכדורסל לטפח את הכישרונות הגבוהים הקיימים, במהלך העונה. אחת לשבוע הגיעו השחקנים המובילים בארץ לאימונים מרוכזים תחת מסגרת "נבחרת הגבוהים", אותה הדריך מאיר קמינסקי. המטרה של אותה יחידה מובחרת הייתה לשפר את היסודות של השחקנים הקיימים, וגם לגלות כישרונות נוספים. הרעיון בבסיסו היה טוב, אבל בפועל, התוכנית החזיקה מעמד כמעט שנה, ונעצרה. "בפועל, התכנים לא קידמו אף אחד. שחקנים נשחקו באימונים אינטנסיביים, ואפילו היו כאלה שנפצעו תוך כדי אותם אימונים", נזכר אחד השחקנים המשתתפים. "במקום לקדם גבוהים בליגה, שזה הדבר החשוב ביותר, הייבוא של שחקנים גבוהים זרים נמשך".

"הפסיקו את התוכנית כי איגוד הכדורסל החליט שלא צריך להשקיע בזה, אלא בדברים אחרים, לא יודע במה", סיפר מאיר קמינסקי, מאמנה של עירוני קרית אתא בשנה שעברה. "אף אחד לא רוצה לקחת לנבחרת שחקן גבוה שלא מפותח, כי מחפשים הישגים ועכשיו. צריכים הרבה סבלנות כשעובדים עם גבוהים. לא מפתחים אותם. לאחרונה נתקלתי באמא של ילד שהוא 2.10, שהפסיק לשחק כדורסל כי אף אחד לא טיפל בו. ילד כזה כדי שיהיה שחקן, צריך לעבוד 4 שעות עם מאמן אישי. אבל לא עושים את זה.

"כמה כבר ילדים 2.10 יש לנו? עד שיש, לא נותנים להם לשחק כי הם גבוהים ואיטיים. בנהריה, למשל, יש את בני אויריך, אבל אף אחד לא עובד איתו באופן אישי ומשקיע. האגודות הפכו אותם למקור של כסף. לוקחים 500 שקל מילד, ובמקרה והילדים רוצים לעבור אז יכולים לקחת מהם דמי השבחה. הדבר היחידי שהאגודות רוצות לעשות זה כסף, ולא מעניין אותם שום דבר אחר. אף אחד לא עובד עם הילד הצעיר מנהריה על יכולות אישיות, אף אחד לא יכול לשחק איתו. הילד מנהריה חייב לשחק 40 דקות. גם בנבחרת לא מסתכלים על העתיד, אלא רק על ההווה. כשמסתכלים על ההווה, אז לא רואים כלום. יש גבוהים בארץ, ואיגוד הכדורסל היה צריך לדאוג שיהיו שחקנים, אבל הם לא עושים את זה".

במשך שנים שלט המיתוס כי בכדורסל הישראלי צומחים גארדים טובים, אך לא צומחים גבוהים. על גבי האגדה הזו החליטו המאמנים המקומיים למלא את משבצת הגבוהים בקבוצות שלהם בעיקר בשחקנים זרים, והגבוהים הישראלים נדחקו מהרוטציה, הידרדרו לליגה השנייה, כשרק הטובים ביותר שרדו וחזרו. הסיטואציה הזאת גרמה לדור שלם של שחקנים, שחלקם אף הצליחו בנבחרות הצעירות של ישראל, להיעלם לוואקום הגדול שנוצר בין השחקנים הותיקים, כדוגמת יניב גרין ועידו קוז'יקרו, ועד הדור הצעיר שמנסה לפלח את דרכו בתקופה האחרונה.

דוגמאות ניתן למצוא בשפע. אנטון קזרנובסקי, למשל, היה אמור על פי ההתפתחות המצופה להיות היום בין הגבוהים הדומיננטיים של הכדורסל הישראלי. בפועל, כשהיה בן 20, לא הצליח לפרוץ בליגת העל ובליגת המשנה, ונאלץ לנסות את מזלו בליגה הגרמנית השנייה. עתה, בגיל 24, הוא נבחר לחמישיית הבוסמנים המצטיינים של העונה. יונתן שולדנברנד, שמייצג היום את נבחרת שבדיה, ניסה את מזלו בליגת העל במשך שלוש שנים, אך לאחר שנדחק לספסל עבור שחקנים זרים, עבר לסקנדינביה, שם קיבל דקות רבות והחזיר במספרים נאים. האזרחות השבדית שלו אף עזרה לו להגיע אל הנבחרת המקומית, וכיום הוא משחק בליגה הספרדית השנייה.

שולדנברנד וקזרנובסקי הם רק שתיים מהדוגמאות הרבות לשחקנים גבוהים בכחול-לבן, שהיו יכולים להוות אלטרנטיבה החל מהשנה הבאה לנבחרת ישראל, אך המחסור בדקות הובילו אותם אל מחוץ לרדאר של הכדורסל הישראלי. "אי אפשר לבוא בטענות למאמנים", מתגונן מאמן בליגת העל. "יש דרישה לספק תוצאות. אם אין גבוה ישראלי מספיק טוב, אז אנחנו צריכים להביא גבוה זר". כדי להבין עד כמה חמור המצב, מספיק להעיף מבט קצר בליגה שמתחילה בקרוב. נכון לכרגע, רק אליצור מכבי נתניה מעסיקה שני גבוהים ישראלים, בדמותם של רוברט רותבארט וליאור חכמון, שניהם מתחת לגיל 25.

"אני לא מכיר את הדור הצעיר היותר, אבל אני רואה את אנטון שוטבין שהוא שחקן מוביל בגיל שלו ולא מקבל דקות משחק בליגה בכירה", מספר תומר שטיינהאור. "אין לו ניסיון ואז קשה מאוד להתפתח. יש כל הזמן גבוהים טובים, בכל שנתון, אבל השאלה היא מה עושים איתם. אין ספק שבאיגוד צריכים לעבוד עם הגבוהים בצורה מיוחדת, לחזק אותם, לעבוד איתם על תנועות מסוימות. כשהם מגיעים לנבחרות, אין להם זמן לעבוד על היכולת האישית. הם כל הזמן עובדים על יכולת קבוצתית, ויכולת טקטית, במקום על יכולת אישית. זו הבעיה העיקרית. בעבר היינו משחקים מגיל צעיר, ונאבקים עם זרים. היום מביאים יותר מדי זרים על העמדות האלה. מי שנדפק מכל העסק הזה הוא השחקנים הצעירים הגבוהים".

הכישלון הצורב באליפות אירופה האחרונה אמנם לא היה נעים, אבל הוא יכול לשמש כאור בקצה המנהרה עבור איגוד הכדורסל, במידה ומישהו שם ינסה להפיק לקחים. אם יישבו במשרדי האיגוד וינתחו את הסגלים של שאר הנבחרות, הרי שהם יוכלו להבחין בכך שאת נבחרות סרביה, טורקיה, רוסיה וגרמניה הובילו שחקנים צעירים, רובם אף הצטיינו. כמות הכישרון שיש בכל אחת מהנבחרות הללו היא מן הסתם גדולה יותר מאשר מצויה בנבחרת הישראלית, אבל מספיק לקחת דוגמה מנבחרת גרמניה האפורה, שהגיעה ללא הכוכבים שלה וניצלה את ההזדמנות להריץ כמה צעירים מוכשרים, שצברו ניסיון ויוכלו להוביל את גרמניה בקמפיינים הבאים.

ומי היו אותם גבוהים גרמנים שהוליכו את נבחרתם מרחק 2 נקודות מרבע הגמר, והופעה באליפות העולם בטורקיה? מדובר ברובין בנזינג, ששיחק בעונה שעברה בליגה הגרמנית השנייה, בטיבור פלאייס מקלן, ובטים אולברכט מבאמברג. לשני השחקנים הראשונים מלאו לאחרונה 20 אביבים, בזמן שלאולברכט הוותיק מלאו 21. השלישייה שיחקה לצידו של פטריק פמרלינג הותיק, ששימש מעין חונך במהלך האליפות לילדים. התוצאה של הקו הקדמי היתה ניצחון מרשים על רוסיה שהספיק כדי לדגדג את ההעפלה לרבע הגמר, הישג שישראל הייתה רחוקה ממנו שנות אור באליפות הנוכחית.

באיגוד כבר טוענים שהם מתכוננים למצוא פיתרון. "אין ספק שבוועדה המקצועית שתדון בסגל הישראלי ובמה שהתרחש במהלך אליפות אירופה, נושא בחירת הסגל בכלל ובחירת הקו הקדמי באופן פרטני יידון באריכות", מעריך בכיר באיגוד הכדורסל. "ההחלטה ללכת לאליפות אירופה עם דור שחקנים ותיק, חשוף לפציעות וגם מאוד דליל הייתה שגויה. היה מקום לשלב את רוברט רותבארט או אלישי כדיר בסגל, ולתת לפחות לאחד מהם ניסיון בינלאומי". גם אותו גורם פוזל אל עבר נבחרת גרמניה, ואומר: "לא נשקר ונגיד שיכולנו להעמיד קו קדמי כמו של הגרמנים, אבל אם כבר נכשלנו, לפחות היינו נכשלים כשהילדים שלנו היו מקבלים ניסיון כלשהו".

כשמדברים עם גורמים בכירים באיגוד הכדורסל על פתרונות לקראת העזיבה הצפויה של תמיר, קוז'יקרו וגרין, הם מיד מתחילים לדבר על האקדמיה שהוקמה. אלא שבאיגוד מתעלמים ככל הנראה מכך שהאקדמיה תוציא שחקנים לנבחרת הלאומית במקרה הטוב ביותר רק לקראת אליפות אירופה בשנת 2015, ובינתיים הכדורסל הישראלי יצטרך להסתפק במאגר הכישרונות הקיים. רגע לפני שכולנו מאבדים את האמונה, צריך להזכיר ארבעה שמות שיכולים לשנות קצת את המצב.

רוברט רותבארט (23, 2.17) – הגבוה שמוזכר בשנה האחרונה כתקווה של הכדורסל הישראלי. אילולא הפציעה של מושון יעקוסי בנהריה בתחילת העונה, סביר להניח שרותבארט היה ממשיך לבלות בליגה הבוסנית ודומותיה, אך רצה הגורל ורותבארט קיבל הזדמנות ראשונה בארץ, כשהגיע לקבוצה הצפונית. העונה הוא חתם במדי אליצור מכבי נתניה וינסה להוכיח באמצעות דקות משחק את מה שכולם מקווים שיש לו. יתרונות: קליעה טובה מאוד יחסית לשחקן במימדיו, תנועה טובה ללא כדור. גובה לא אופייני לשחקן ישראלי. חסרונות: חסר מסה בצורה משמעותית, חייב לעבוד על ההגנה שלו.

כרמל בוכמן (2.06, 18) - אולי התקווה הגדולה ביותר של הכדורסל הישראלי חוץ מעומרי כספי. בוכמן הצעיר, בוגר מחלקת הנוער של מכבי תל אביב, סומן ככוכב כבר לפני שנתיים, והוא עמד בציפיות, למרות כישלון נבחרת הנוער בקיץ האחרון. בוכמן ינסה את מזלו במכללת טמפל, ויגדל מחוץ לרדאר של הכדורסל הישראלי, מה שלא אמור להפריע לזימונים אפשריים לנבחרת. כבר עכשיו מצהיר בוכמן על רצון לעבור לשחק בעמדה 3, בעוד בנבחרת ובליגת העל בונים יותר על משחקו מתחת לסל. יתרונות: קליעה טובה, אתלט ברמות הגבוהות, ריבאונדר טוב. חסרונות: נוטה לאבד את עצמו במשחק מול שחקנים פיזיים יותר, מאבד יותר מדי כדורים.

אלכס צ'וברביץ' (23, 2.12) – אחרי שפתח את קריירת הספורט בכלל בכדורעף, החל צ'וברביץ' להראות ניצוצות של כדורסל בגיל 22, במדי כוכב יאיר מהלאומית, שם רשם ממוצע של 11.8 נקודות ו-10.8 ריבאונדים למשחק. ההתקדמות שלו לא נעלמה מראשי הנבחרת, שזימנו אותו לסגל הנבחרת האולימפית לאוניברסיאדה ולמכביה. צ'וברביץ' חתם הקיץ במדי אליצור יבנה של גלעד כץ, שם ינסה להמשיך ולהוכיח שמקומו צריך להיות בליגת העל. יתרונות: אתלטי מאוד, נמצא במגמת שיפור מתמדת. חסרונות: יסודות רבים של המשחק עדיין חסרים.

אנטון שוטבין (20, 2.04) – אין הרבה שחקנים גבוהים שיכולים לקלוע מבחוץ כמו שוטבין, מה שמיד סימן את הצעיר שגדל במכבי תל אביב כאחד הגבוהים המשמעותיים שהיו אמורים לצמוח במחוזותינו. אחרי שנה מצוינת בליגה הלאומית במדי בית"ר בנימינה, לא קיבל שוטבין את ההזדמנות בליגת העל בגבעת שמואל, וחזר כשחקן אימונים למכבי תל אביב. הקיץ הוא החל להתאמן שוב עם הצהובים, אך לא מן הנמנע שהוא יושאל לאחת מקבוצות ליגת על. יתרונות: קליעה טובה, אתלט. חסרונות: חייב להוסיף על עצמו מסה על מנת להתמודד ברמות הגבוהות יותר. לא קיבל דקות משחק בשנה האחרונה.

דניאל תמיר (18, 2.06) – אחיו של פורוורד נבחרת ישראל, עמית תמיר. האח הצעיר שונה בצורת המשחק, אך לפי הדיווחים שמגיעים מירושלים מזכיר אותו מעט בגישה לכדורסל. תמיר הצעיר הוא שחקן פיזי, ובאיגוד מקווים שייפתח את משחק הפנים שלו, ויוכל להפוך לגבוה לגיטימי שלא יברח מקרבות מגע. בינתיים רשם תמיר אליפות אירופה לנוער בינונית, והוא צפוי לעלות העונה לבוגרים של הפועל ירושלים, ולהיות בסגל הרחב של הקבוצה. אם תמיר יממש את הפוטנציאל שלו, אולי נוכל לדבר על גבוה ישראלי ראשון מאז שחר גורדון שכבר בגיל 20-21 יוזמן לנבחרת הבוגרת. יתרונות: גבוה אמיתי שמשחק עם הגב אל הסל, ויעיל מאוד מתחת לסל. חסרונות: לא אתלטי ולא מהיר.