חמישיית החמישיות: לוס אנג'לס לייקרס

קדנציה בקבוצה: 1980 – 1991, 1996 (כל הקריירה)

רזומה: 5 אליפויות, 3 פעמים אם.וי.פי של סדרת הגמר, 3 פעמים אם.וי.פי, 9 פעמים בחמישיית העונה, פעם אחת בחמישיית העונה השנייה, 12 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 1989 (22.5 נקודות, 7.9 ריבאונדים, 12.8 אסיסטים)

כל נסיון לתיאור מילולי יפחית מגדולתו. צריך היה לראות את מג'יק כדי להתחיל להבין ולהאמין. ובכל זאת: הרכז בגוף של פאוור פורוורד ניחן באינסטינקטים מדהימים וחוש עילאי למשחק; שיחק בשמחה מדבקת שלעיתים השכיחה את העובדה שהיה רוצח על המגרש. בהיילייטס רואים אותו בעיקר מריץ את ההתקפה המתפרצת הטובה בהיסטוריה, אבל מג'יק היה יעיל לא פחות גם בהתקפה העומדת, על אף קליעתו הבינונית. הרכז הטוב בהיסטוריה? אין ספק בכלל. אבל עזבו אתכם מתיאורים מילוליים. לכו ליוטיוב, ומהר.

מועמדים נוספים:
אז החלטתם לסיים לקרוא את הכתבה קודם? טוב, אז תנו לי לספר לכם על נורם ניקסון, רכז אולסטאר שהריץ קבוצה עמוסת כוכבים כשמג'יק הגיע. ניקסון ומג'יק ריכזו את הקבוצה יחד ולסירוגין עד שהרכז הסילוני הועבר לקליפרס תמורת הזכויות לביירון סקוט, לא לפני שסייע ללייקרס לזכות בשתי טבעות אליפות. עם ניקסון ומג'יק ללייקרס היה קו אחורי שהתחלק ב-35 נקודות ו-17 אסיסטים למשחק כמעט שווה בשווה. כשסלייטר מרטין הגיע למיניאפוליס לייקרס ב-1949 אמרו שעם קו קדמי של מייקאן, מיקלסן ופולארד זה לא באמת משנה מי ישחק בקו האחורי. הרכז הקטן הראה שזה מאוד משנה, כשהיה לרכז השני בטיבו בשנות החמישים אחרי בוב קוזי. זכה ב-4 אליפויות עם הלייקרס (ועוד אחת עם ההוקס) ונבחר להיכל התהילה.

קדנציה בקבוצה: 1997 – 2009 (כל הקריירה)

רזומה: 4 אליפויות, אם.וי.פי של סדרת הגמר (2009), אם.וי.פי (2008), 7 פעמים בחמישיית העונה, פעמיים בחמישיית העונה השנייה, פעמיים בחמישיית העונה השלישית, 7 פעמים בחמישיית ההגנה, פעמיים בחמישיית ההגנה השנייה, 11 הופעות אולסטאר

מודל אופטימלי: 2007 (31.6 נקודות, 5.7 ריבאונדים, 5.4 אסיסטים)

כשזכה באליפויות שלו בראשית העשור אלה היו הקבוצות של שאק, אבל קובי היה דומיננטי עד כמה שסיידקיק יכול להיות. כשהגיע לשיאו, לא ממש היה לו עם מי לשחק. מהרגע שהתקבצה סביבו חבורת שחקנים ראויה, קובי הגיב בשתי הופעות בגמר, אליפות, MVP וסגנות MVP. בין לבין גם זכה במדליית זהב. מאז שינוי כללי המגע בהגנה נסק לגבהים חדשים, ג'ורדניים כמעט. הסטריק שוטר המפחיד בהיסטוריה. כשקובי ב"זון" אין טווח, אין הגנה ואין דרך שימנעו ממנו לשים את הכדור בסל. מבחינה טכנית הוא שחקן ללא חולשות המצטיין בכל אספקט של המשחק. מבחינה מנטלית הוא אפילו מרשים עוד יותר. האליפות הרביעית קיבעה את יעקב כגארד השלישי בטיבו בהיסטוריה. האם עוד נשאר לו לאן לטפס?

מועמדים נוספים:
את ג'רי ווסט אני סופר כרכז, אבל אני במיעוט. ווסט היה זה שמנהל את המשחק אבל כנראה בגלל ממוצעי הקליעות האדירים שלו, נחשב ברבות הימים ליותר קלעי מרכז, למרות שתמיד הוביל את הקבוצה באסיסטים והיה בצמרת המוסרים בליגה. בכל אופן, רכז או קלעי, ווסט הוא בין חמשת הגארדים הגדולים אי פעם; אחד הקלעים הטהורים הגדולים בהיסטוריה אם לא הגדול שבהם. היה גם הגארד השומר הטוב בליגה בתקופתו. שלוש פעמים סגן ה-MVP של הליגה וה-MVP היחיד של סדרת הגמר מקבוצה מפסידה. היה הלוזר הווינר הגדול מכולם. תמיד הפסיד לסלטיקס אבל אף פעם לא באשמתו. רוב הזמן שיחק פצוע וחבול. בסופו של דבר השיג אליפות, אך את צלקות ההפסדים הרבים לסלטיקס הוא נושא עימו עד היום. גייל גודריץ' היה חברו של ווסט לקו האחורי באותה אליפות היסטורית ב-72', הראשונה של הלייקרס בלוס אנג'לס. גודריץ' היה מעין קומבו גארד אבל את מלאכת ניהול המשחק השאיר לווסט ובאותה עונה קלע 25.9 נקודות למשחק, וביחד עם ווסט הרכיבו השניים את צמד השו?טרים הגדול ביותר בהיסטוריית הקווים האחוריים של הליגה.

קדנציה בקבוצה: 1959 – 1971 (כל הקריירה)

רזומה: 10 פעמים בחמישיית העונה, 11 פעמים אולסטאר

מודל אופטימלי: 1962 (38.3 נקודות, 18.6 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים)

היה גדול הפורוורדים שראה המשחק עד שהמשחק ראה את לארי בירד. המציא, הגדיר, שכלל ופיתח לשלמות את תפקיד הסמול פורוורד. היה בין ראשוני המעופפים, אבל בתקופתו לא היה נהוג להטביע בעוצמה כדי להשפיל את היריב. את השהייה באוויר ניצל למציאת דרכים שונות ומשונות לשים את הכדור בסל. כמאלתר באוויר היה גרסה מוקדמת של דוקטור ג'יי, כאשר במובנים מסוימים עלה על תלמידו. ריבאונדר אדיר בגובה 1.95 מ'. דפק את הברכיים מוקדם בקריירה אבל המשיך לשמור על יעילות מפחידה. הוביל את הלייקרס ל-8 גמרים והפסיד בכולם, למרות מאמצים על-אנושיים (כולל 61 נקודות שעדיין עומדות כשיא במשחק גמר). פרש 9 משחקים לתוך עונת 72' בה זכו הלייקרס סוף סוף באליפות, מה שמעמיד אותו אולי כגדול השחקנים שלא זכו בטבעת.

מועמדים נוספים:
ג'יימס וורת'י היה החבילה השלמה. מגדולי המסיימים אי פעם. זכור בעיקר כנהנה העיקרי ממסירותיו של מג'יק אבל היה קטלני גם במשחק העומד. השתמש בסיבוב מהיר כברק על הבייס ליין ועם זרועותיו הארוכות היה מביא את הכדור עד לטבעת. צעד ראשון כל כך מהיר שהיית צריך שלושה הילוכים חוזרים כדי לדעת אם הוא עשה צעדים או לא. כשחקן צעיר פישל מול הסלטיקס בגמר של 84' עם שני איבודי כדור גורליים, אך יותר מכיפר על כך בהמשך. עד סוף הקריירה כבר היה ידוע כ"ביג גיים" ג'יימס עם תואר MVP כהוכחה. ג'מאל ווילקס האלמוני יחסית קדם לוורת'י אבל לא בטוח שנפל ממנו. כונה "סילק" (קטיפה) על שום משחקו החלקלק. 1.98 מ' דק גזרה ששיחק בשתי עמדות הפורוורד. בעל זריקת טומהוק מדוייקת להפליא.

קדנציה בקבוצה: 2008 – 2009

רזומה: אליפות (2009), חמישיית העונה השלישית (2009), אולסטאר (2009)

מודל אופטימלי: 2009 (18.9 נקודות, 9.6 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים)

מדהים שבקבוצה שנתנה לנו שישה מעשרת השחקנים הגדולים בהיסטוריה (אם לא יותר) מוצא פאו גאסול את דרכו לחמישייה. מה לעשות; הלייקרס לא החזיקו באמתחתם פאוור פורוורד אולסטארי כבר למעלה מארבעים שנה (ולא, איי סי גרין לא נחשב) כך שהקטלוני החביב זוכה כאן מן ההפקר. גאסול בכל זאת היה לאחד השחקנים הטובים בליגה מאז הגיע ללייקרס לפני כשנה ומחצה. שינה את מאזן הכוחות בליגה וסייע ללייקרס לשני גמרים ולאליפות אחת. שחקן התקפה שלם ומשובח עם מגע רך כחמאה ליד הסל ומסירות חלקות כמשי. עוד כמה שנים ביכולת הנוכחית ונתחיל להסתכל עליו באור שונה לגמרי מהפרספקטיבה ההיסטורית הנ"ל.

מועמדים נוספים:
אז כמו שנאמר, צריך ללכת הרבה אחורה כדי למצוא מספרי 4 ראויים של ממש בהיסטוריה של המועדון. הלייקרס אהבו שחקני תפקיד יעילים בעמדה מספר 4 לצד הסנטרים האימתניים שלהם. קורט רמביס, מיץ' קאפצ'ק, איי סי גרין ורוברט הורי היו כאלה, למשל; מעולים אם אתה רץ לאליפות, אבל לא לפרויקט הזה. נזכיר בכל זאת את האפי היירסטון, מכונת ריבאונדים שהיתה כל כך דומיננטית בתחילת שנות השבעים, שווילט צ'מברליין ששיחק לצידה לא הפריע לה להוריד 13 כדורים חוזרים למשחק על דרך קבע. מילה של כבוד נזרוק גם לרודי לה-רוסו, 3 פעמים אולסטאר עם הלייקרס בשנות השישים שסייע להם להגיע ל-4 גמרים ב-5 עונות (כולם הסתיימו בהפסדים לסלטיקס כמובן). ואם נדרים עד לימי מינאפוליס, אז חייבים להזכיר גם את ורן מיקלסן, פאוור פורוורד אימתני בשנות החמישים שעיצב את עמדת הפאוור-פורוורד קצת כמו שביילר עיצב את עמדת הסמול-פורוורד והיה טוב ל-6 אולסטארים ו-4 אליפויות. שומר וריבאונדר קשוח שמחזיק בשיא NBA בהרחקות ממשחקים (ב-6 עבירות או בעבירות טכניות).

קדנציה בקבוצה: 1997 – 2004

רזומה: 3 אליפויות, 3 פעמים אם.וי.פי של סדרת הגמר, אם.וי.פי (2000), 6 פעמים בחמישיית העונה, פעם אחת בחמישיית העונה השנייה, פעם אחת בחמישיית העונה השלישית, 3 פעמים בחמישיית ההגנה השנייה, 7 פעמים אולסטאר

מודל אופטימלי: 2000 (29.7 נקודות, 57.4% מהשדה, 13.6 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים, 3 חסימות)

השאלה הקשה וקחו אוויר, גם הארוכה בפרויקט – שאקיל או קארים? שאלה קלאסית של שיא אל מול אריכות קריירה. קארים בשיאו נפל משני סנטרים אחרים שיכלו לו – ביל וולטון ומוזס מאלון, אך בפרספקטיבה היסטורית גדול משניהם. האם גם משאק? הרי שאקיל בשיאו לא היה צריך להתמודד עם אף סנטר קרוב אליו ברמתו. כשקארים זכה באליפות הראשונה שלו בלייקרס הוא היה בן 33. כעבור שנתיים זכה באליפות נוספת, אבל לשארית שנות השמונים כבר לא היה ה-איש של הקבוצה. זאת כבר הייתה הקבוצה של מג'יק, ולמרות שקארים נשאר אפקטיבי מאוד ואפילו זכה ב-MVP של סדרת הגמר ב-85', זו, כאמור, לא היתה קודם כל הקבוצה שלו. שאק, לעומתו היה השחקן הטוב ביותר בשלוש האליפויות שלו בלייקרס ואילולא הניסיון הכושל לזרז את שינויי מדרג הניקור בקבוצה אני סבור שהיה זוכה באליפויות נוספות. קארים שיחק בלייקרס יותר שנים, אבל ברוב שנות השיא שלו הלייקרס לא היו קונטנדרים של ממש, למרות ששיחק עם שחקנים מעולים עוד לפני מג'יק. לקארים הייתה סוללה של הול אוף פיימרים. לשאק היה את קובי (ולפעמים זה לא היה בהכרח יתרון).

בשלוש סדרות האליפות עם הלייקרס ממוצעיו של שאקיל עומדים על 36 נקודות ו-15 ריבאונדים למשחק וגם בהפסד בגמר לדטרויט היה הלייקר היחיד שלא ביזה את עצמו. שניהם מכונות בלתי ניתנות לעצירה. שאקיל, כשנחה עליו הרוח, גם היה העוגן של הגנה מצויינת אבל תמיד היה בעייתי בהגנה על פיק אנד רול בגלל חוסר יכולתו או נכונותו לצאת לקלעים. קארים היה סוג של שון בראדלי בהגנה; חוסם טוב אבל מגן רך שספג דאנקים רבים על הראש ועוד בעידן פחות אתלטי וראוותני מהיום. שאקיל גם ריבאונדר עדיף בעיניי. גם קארים וגם שאקיל מוסרים יוצאים מן הכלל. לקארים מספרים קצת מנופחים ביחס לשאק בגלל קצב המשחק המהיר בהרבה בתקופתו, בה קלעו הלייקרס כ-15 עד 20 נקודות למשחק יותר מבתקופתו של שאק. בקיצור, אני הולך עם הדיזל.

מועמדים נוספים:
אבל רגע, אתם אומרים, מה עם ווילט? ובכן, צ'מברליין אכן שיחק בלייקרס, אבל מעבר לשיאו. הוא הגיע לקבוצה בגיל 32 ושיחק בה את חמש השנים האחרונות שלו, תוך שמצהיר שיתמקד בריבאונדים ובהגנה וישאיר את הקליעה לווסט ולביילור. בסופו של דבר סייע ללייקרס לזכות באליפות ב-72', תוך הצגת המאזן הטוב בהיסטוריה (אז) עם 69 נצחונות כשהוא גורף את ה-MVP של סדרת הגמר. אז מה הבעיה? הבעיה היא שווילט היה צריך לזכות בהרבה יותר מאליפות אחת בקבוצה שעל הנייר הייתה הטובה בליגה. הוא היה המפתח, הסנטר שתמיד חסר לווסט ולביילור שמצידם המשיכו לעשות כמיטב יכולתם ולהחזיק את ההתקפה על כתפיהם. בשהותו בלייקרס סייע ווילט בעיקר לבסס את דימויו כלוזר.

מי שדווקא הצליח לתרגם את הדומיננטיות שלו לאליפויות היה ג'ורג' מייקאן, "מר כדורסל" בכבודו ובעצמו. מייקאן הוא אולי השחקן הדומיננטי בהיסטוריה ביחס לתקופה בה שיחק. הוביל את המיניאפוליס לייקרס ל-5 אליפויות ב-6 שנים. למעשה, 6 ב-7 שנים, אם סופרים את אליפות ה-NBL (אחת משתי הליגות שהובילו ל-NBA והחזקה בין השתיים) בה זכה קודם לכן. בניגוד למקובל לחשוב, לא היה השחקן הגבוה היחיד בדורו, אלא פשוט הטוב שבהם. עד שהלייקרס לא יעלו את גופייתו - מספר 99 - למרומי הסטייפלס סנטר, לא יהיה זה מוסרי מצידם להחשיב במניינם את אליפויותיו.

הזן מאסטר החייה פרוייקט כושל בלוס אנג'לס. אמנם לא הצליח למנוע את פירוק צמד האגואים האדירים שאק וקובי, אבל כן השכיל להוציא מהם שלוש אליפויות. יש מאמנים שלא היו מחזיקים חצי עונה עם שני המשוגעים האלה. משיקגו הגיע כמאמן גדול. מלוס אנג'לס הוא יוצא במעמד מיתולוגי. פט ריילי, לעומתו, ירש מפול ווסטהאד קבוצה גדולה במשבר וניווט את האימפריה המתהווה ל-4 אליפויות. כמו במקרה של ג'קסון, התדמית הציבורית, הברק והקסם קצת השכיחו שמדובר במאמן גדול ברמה הבסיסית ביותר של המובן. לא רק מוטיבטור אגדי, אלא מוח כדורסל חריף ותחבולן ערמומי. ביל שארמאן היה האיש שהוביל את הלייקרס לאליפותם הראשונה בלוס אנג'לס, תוך שהוא מגרש את שדי העבר, מרסן את ווילט צ'מברליין (משימה כמעט בלתי אפשרית) ועומד מאחורי הקווים במשך 33 ניצחונות רצופים.

גם הפנאטיים שבאוהדי הלייקרס לא באמת מאמינים שאנדרו ביינום מסוגל להיות עד כדי כך טוב. הקבוצה הנוכחית אמנם לא ברמה של אלופות הלייקרס הגדולות של העבר, ובכל זאת היא זכתה כאן לשני נציגים (ולמאמן). לבקש יותר מזה יהיה חזירות, ואנחנו ממש לא רוצה לסיים את הפרויקט הזה בנימה חזירית. אז שתהיה שנה טובה, ונתראה בפרויקט הבא.