דירוג העשור: הקבוצות הגדולות

שנה אחת בלתי נשכחת הצליחה להפוך את הפועל חולון לאחת מקבוצות הספורט האהובות בתולדות הכדורסל הישראלי. העונה אומנם נפתחה בתקרית אלימה באולם מלחה, אך סופה המתוק השכיח כל זכר לחזיז, עם זכייה דרמטית באליפות, שקטעה למכבי תל אביב רצף של 14 אליפויות רצופות והפכה אותה לקבוצה השנייה בלבד מלבד לצהובים שזוכה בתואר ב-40 שנה. מיקי דורסמן, הספונסר והמאמן, העמיד קבוצה אטרקטיבית ואינטליגנטית באולם הפחים, שהלכה והשתבחה ככל שהתקדמה העונה ונתמכה על ידי קהל דומיננטי ותומך. אומנם פי.ג'יי טאקר היה הכוכב הבלתי מעורער, אבל אי אפשר לשכוח את התרומה של סימונס, ווטסון, ווישהאם ובראון. את סל הניצחון הדרמטי קלע מאליק דיקסון, בחדירה שנכנסה לפנתיאון של הכדורסל, אבל מי שגנב את ההצגה באותו ערב היה מורן רוט, שמירר בבכי והתפרץ לעיני המצלמות וחשף את הקסם של הקבוצה ואת התשוקות החולוניות. הזכייה בגביע, שכבר התחוללה עם קבוצה אחרת, הייתה רק סיומת מתוקה לשנה בלתי נשכחת.

בכל הנוגע למכבי חיפה, קשה לבחור קבוצה ספציפית אחת שהתעלתה מעל כולן. האם לבחור בקבוצה הנהדרת של אברהם גרנט, שזכתה בשתי אליפויות רצופות עם ג'ובאני רוסו ויוסי בניון? או אולי בזו של יצחק שום, שעשתה קמפיין נפלא בליגת האלופות וגברה על מנצ'סטר יונייטד? ומה עם זו של רוני לוי, שזכתה בשלוש אליפויות ולא הותירה סיכוי ליריבותיה? ומה עם הקבוצה הנוכחית של אלישע לוי, שגרפה תואר אליפות עם סגל צעיר ומבטיח והעפילה לליגת האלופות? מכיוון שקשה לבחור בשנתון אחד שהתעלה בבירור מעל כולם, לא נותרת לנו ברירה אלא לבחור במכבי חיפה כמועדון, זה שניהולו הפך לדוגמה ולמופת בספורט הישראלי, זה שבעליו יעקב שחר מראה נאמנות ואחריות וסירב להיכנע לגחמות של גאידמק ושניידר, זה שממשיך לשלוט בכדורגל המקומי ביד רמה, ונראה שגם ימשיך לשלוט.

עוד לא זכורה נבחרת שהגיעה כל כך רחוק בגביע דייויס עם סגל כל כך אלמוני כמו נבחרת ישראל הנוכחית, שממשיכה לעשות קסמים ולהדהים את עולם הטניס. נדמה שמשהו קסום קורה לטניסאי ישראל ברגע שהם מייצגים את המדינה ולא רק את עצמם, ולא נותר לנו אלא להוריד את הכובע בפני ספורטאינו המצוינים, שביום יום עוסקים בענף אינדיבידואלי, אך מצליחים להוציא מעצמם את המיטב דווקא כשהם מתקבצים לקבוצה אחת מגובשת תחת הדגל הישראלי. דודי סלע, הראל לוי, נועם אוקון, יוני ארליך ואנדי רם אחראים להישג השנה של הספורט הישראלי, כשהעפילו לחצי גמר גביע דייויס מול ספרד אחרי ניצחונות על נבחרות עדיפות כמו שבדיה ורוסיה, תוך שהם גוברים שוב ושוב על טניסאים עדיפים מהם. כמובן שלא נשכח להם ניצחונות גדולים אחרים במהלך העשור (כמו על צ'ילה ואיטליה), אבל בעיקר ננצור לנצח את רגעי האושר והגאווה, ונריע לקבוצה נהדרת של טניסאים פטריוטים.

מי זוכר היום שדרור קשטן, זה שמקרטע בימים אלה עם נבחרת ישראל המשעממת, הוא אותו גאון שהדהים את היבשת בתחילת העשור עם אחת הקבוצות המדהימות בתולדות הכדורגל הישראלי? על אף שהיא לא זכתה באליפות באותה שנה, המסע שלה באירופה היה בלתי נשכח – ללא ספק הישג השיא של הענף – וביטל כל זכר לקונספציות המוטעות של "השריר הקצר" ו"המנטליות הישראלית". בכל פעם שנדמה היה שהנה היא נעצרת, הגיע עוד ניצחון היסטורי, כזה שנראה היה בלתי אפשרי: זה התחיל בניצחון אדיר על צ'לסי, נמשך בניצחון מדהים בשלג הקפוא של מוסקבה, כלל חגיגה על חשבון פארמה האיטלקית והסתיים בהדחה על ידי מילאן הגדולה, לא לפני שקלשצ'נקו הדהים את האימפריה בשער ניצחון בקפריסין. עד היום קשה להחליט מי היה הכוכב הגדול של הקבוצה: האם זה היה אבוקסיס המנהיג, אוסטרץ הכובש, אלימלך הפנתר, גרשון הסמכותי, הלמאי החכם או קשטן הגנרל – אך נדמה שזהו סודה של הפועל של אותה שנה: לפני הכל היא הייתה קבוצה, גדולה בהרבה מסך חלקיה.

אין ספק, מדובר בקבוצת הספורט המושלמת של העשור. היא היתלה באירופה, רמסה את יריבותיה, הציגה סגנון התקפי ומרהיב, זכתה בגביע אירופה שני ברציפות תוך דומיננטיות מוחלטת, וחשוב מהכל - סיפקה לחובבי הכדורסל אין ספור רגעי אושר וגאווה ושעות ארוכות של חגיגות וצהלה. פארקר הנהדר היה הלב והמנוע, וויצ'יץ' היה המוח מתחת לסלים, באסטון התעופף מעל לטבעות, שארפ סיפק את הנשמה והלחימה, אבל מעל לכולם בלט לו שאראס, הווינר המושלם, זה שנעץ את הסכין בלבה של יריבה שהעזה להראות סימני התנגדות, כששלף משום מקום עוד מסירת עין עקומה או שלשה קטלנית. אומנם שנה לפני כן הצהובים זכו בגביע אירופה אחרי ניצחון בגמר ב-44 הפרש, אך אז הם הגיעו לפיינל פור רק בזכות הנס של שארפ; הקבוצה הזו, לעומתה, כבר הייתה מכונה משומנת, אוסף נדיר של כדורסלנים נפלאים שפעלו בתיאום מושלם תחת ניהולו של פיני גרשון, קבוצה שרק כיום ניתן להעריך עד כמה היא הייתה חד פעמית. ספק גדול אם הספורט הישראלי יזכה אי פעם לצפות שוב בכזו תופעה.

לא נשכח את ההצלחה המרשימה של נבחרת הפדרציה, שהעפילה לרבע הגמר במפעל ונוצחה רק על ידי רוסיה הגדולה, וכמובן שראויה לציון גם הנבחרת הצעירה של גיא לוי, שהעפילה לאליפות אירופה ב-2007 תוך שהיא מדיחה את צרפת (אך לצערנו, כשלה באליפות עצמה ולא הצליחה ליצור המשכיות). כמו כן ראויות לציון מכבי תל אביב המדהימה של מקדנולד, שפר והאפמן, הפועל ירושלים של דרוקר שזכתה בגביע יול"ב, כמו גם נבחרת העתודה של שנת 2000, שזכתה במקום השני באליפות אירופה. כבוד לכולן.