דירוג העשור: הספורטאי הגדול ביותר

פייר, לא פשוט להיות שחר פאר במדינה הזאת. בכלל, במדינה שמקדשת כשלונות יותר מהישגים, הקריירה של טניסאי - שצריך לשאת על עצמו, ורק על עצמו את הכישלון או ההישג - קשה במיוחד. תגידו מה שתגידו על האופי שלה, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: ב-2005, כשהיתה בת 18, שחר פאר דורגה במקום ה-45 בעולם. היא הגיעה עד המקום ה-15 בעולם והיתה לטניסאית הישראלית הראשונה שמגיעה לרבע גמר טורניר גרנד סלאם. המשחק האדיר שלה מול סרינה וויליאמס ברבע הגמר באוסטרליה היה אחד הלילות המצמררים אי פעם בתולדות הטניס הישראלי. אז כן, שחר פאר בירידה, אבל מבט חטוף בלוח השנה מראה שכבר קרוב לחמש שנים, היא נמצאת בין 50 הספורטאים הטובים בעולם בענף שלה. על כמה ספורטאים נוספים אנחנו יכולים להגיד את זה כאן?

מה נגיד על אלכס אברבוך? שנדבר על מדליית הכסף שהוא גרף באליפות העולם בקנדה? שנזכיר לכם שזכה פעמיים (!) במדליית זהב (!) באליפות אירופה? שנספר על ההישגים שלו באוניברסיאדה (זהב), באליפות אירופה באולמות (זהב) ובשאר המדליות שלו בתחרויות הגראנד פרי? אנחנו לא אנשים פסימים, לא נביאי זעם ולא רואי שחורות, אבל ספק אם אי פעם אתלט שמייצג את מדינת ישראל יצליח לגרוף כל כך הרבה מדליות ולהביא כל כך הרבה כבוד למדינתנו הקטנה, שבלשון המעטה, לא מצטיינת בכל הענפים הקשורים למלכת הספורט; ספק אם אי פעם נזכה לשמוע שוב את "התקווה" באליפויות אירופה, לעיני מיליוני חובבי אתלטיקה בכל רחבי היבשת; ספק אי פעם נוכל להתגאות בספורטאי על ברמה הזאת, שמצליח במקצוע כל כך מורכב ומאתגר כמו קפיצה במוט. אברבוך היה יחיד במינו, ואילו רק היה מוסיף לרשימת ההישגים הללו גם מדליה אולימפית - ודאי היה מועמד ראוי לספורטאי הכי גדול שהיה אי פעם בישראל, ולא רק בעשור האחרון.

ההישגים של גל פרידמן מדהימים עוד יותר כשנזכרים אחרי מה הם הגיעו. את ההקצאה לאולימפיאדת סידני ב-2000 קיבל דווקא עמית ענבר, מה שהוביל את פרידמן לפרישה של שנתיים מגלישת הרוח. אלא שהוא חזר, ובגדול: ב-2001 זה הסתיים במדליית ארד באליפות אירופה, ב-2002 הוא שב מאליפות העולם כשמדליה מוזהבת לצווארו, באליפות אירופה של 2003 הסתפק בכסף, ובאליפות העולם של אותה שנה חזר עם הארד. אלא שכל אלה היו שום דבר לעומת השיא שהגיע באולימפיאדת אתונה 2004, אז העמיס פרידמן מדינה שלמה על הגלשן שלו כדי לשוב עם מדליית הזהב הראשונה והיחידה של ישראל במשחקים האולימפיים. המדליה המופלאה והמרגשת ההיא היתה יכולה להספיק לבדה לפרידמן להיכנס לדירוג שלנו, אלא שאם שופטים את כל מה שעשה לפניה מקבלים מסקנה די ברורה: לא היו כאן הרבה ספורטאים ברמה שלו.

סיפור הסינדרלה האולטימטיבי, וזה שמפיח תקוות שמא חלומות כן יכולים להתגשם, אם רק רוצים מספיק חזק. הילד הקטן מדימונה שנכנס לזיכרון הקולקטיבי של מדינה שלמה בגלל כמה דמעות בבירת הנגב המשיך הלאה כדי להעניק למכבי חיפה שתי אליפויות רצופות בתחילת שנות האלפיים, ורגע לפני שליגת העל שלנו היתה קטנה עלינו, בניון יצא לאירופה. בכל מקום שהלך היה האנדרדוג הקלאסי - הישראלי ההוא, הצנום - והפך לפייבוריט ולשחקן מפתח. העונות המוצלחות בסנטאנדר סידרו לו את החוזה בווסטהאם, ואלה הטובות במועדון הלונדוני הקנו לו חוזה בליברפול, אחד המועדונים הגדולים בעולם. ואם בארץ הקודש טענו שעם כל הכבוד, ליברפול היא כבר מעל לרמתו, בא יוסי והוכיח אחרת. השלושער המדהים מול בשיקטאש בליגת האלופות, השער ההיסטורי מול ריאל מדריד בברנבאו, השלושער האחרון בליגה האנגלית מול ברנלי והפיכתו שחקן הרכב חשוב במערך של רפא בניטז הוכיחו לנו את שידענו כל הזמן, ומשום מה היה לנו קצת קשה לקבל: הילד הזה, יש בו משהו מיוחד.

אם כשדיברנו על שחר פאר ציינו את עניין העקביות, הרי שאריק זאבי הוא נושא הדגל של התופעה הברוכה שבדרך כלל לא מאפיינת ספורטאים ישראלים. במקרה של זאבי, כמעט אין צורך לציין הישג אחד - וגם ככה, קשה יהיה להחליט איזה מהם מרשים יותר: מדליית הארד המרגשת באולימפיאדת אתונה? מדליות הזהב באליפות אירופה ב-2001, 2003 או 2004? אולי מדליית הכסף מאליפות העולם ב-2001? לאריק זאבי לא חסרות מדליות, ומשנת 2001 ועד 2008 הוא פחות או יותר דאג לשוב מהדיוטי פרי כל פעם עם אחת אחרת לצווארו, לא פעם מהסוג המוזהב. הירידה הטבעית לגמרי ביכולת שלו בתקופה האחרונה משום מה הביאה לביקורת ציבורית מגוחכת ולא הוגנת כלפיו, כשבדיוק ההיפך צריך להיות הנכון. אין מה לעשות, במידה מסוימת זאבי הביא את זה על עצמו: כשאתה ספורטאי כל כך גדול, כל דבר מלבד הכי טוב כבר לא מספיק טוב למדינה אותה אתה מייצג.

דרק שארפ - עזבו את השלשה נגד ז'לגיריס (שלמעשה הפכה את מכבי למה שהיא היום), שארפ הוא דוגמה ומופת לספורטאי עם אופי אחר, ווינר בנשמה שאף תרם רבות לנבחרת. אלה שטוענים ששארפ לא ישראלי אולי צודקים באיזשהו מקום; באמת אין לנו הרבה ישראלים כמוהו.

אנדי רם – עם יוני ארליך, עם רודיונובה, עם זבונרבה, עם דשי ועם מירני. זה לאו דווקא הם, כי אם הוא; אחד משחקני הזוגות הטובים בעולם כבר קרוב לשבע שנים.

שחר צוברי - מדליות הארד מאולימפיאדת בייג'ינג 2008 ואליפות העולם, ולאחר מכן מדליית הזהב באליפות אירופה לא מספיקות, אבל אל דאגה: הילד עוד יהיה אחד הגיבורים הגדולים של העשור הבא.

כמו כן, יש לציין כי חלק מהספורטאים שלא נכללים בקטגוריה הזו מוזכרים בדירוג שדן ב"חמשת ההישגים הספורטיביים של העשור", שם נכללים ספורטאים כמו איתן אורבך, לי קורזיץ, עמרי כספי ועוד רבים אחרים.